היינו דאיצטריך: "לא ימצא".
להכי איצטריך לא ימצא - משום דבעלמא לאו כממון דמי, איצטריך קרא למימר, דגבי חמץ מיהא מתסר:
אלא למאן דאמר כממון דמי: "לא ימצא" למה לי?
איצטריך.
סלקא דעתך אמינא, הואיל וכי איתיה, הדר בעיניה - לאו ברשותיה קאי.
הואיל וכי איתיה הדר - הוא גופיה למריה בעיניה. וזה עדיין לא נאבד. וכי אמרה ר' שמעון לההוא, היכא דאינו בעין. כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן. אמר רבי שמעון, אף על פי שאין כפל להקדש. דכתיב, "לרעהו", ולא להקדש. הכא חייב. דכיון דזה חייב באחריותן, "רעהו" קרינא ביה. דהא גרם לו להתחייב ממון:
קמשמע לן.
בעו מיניה מרבא:
בהמת ארנונא,
ארנונא - המלך נוטל עישור מן הבהמה ומן התבואה:
חייבת בבכורה
חייבת בבכורה - דקיימא לן, "כל שיד נכרי באמצע, פטורה מן הבכורה". שנאמר (במדבר ג, יג) "לי כל בכור בישראל" אבל לא באחרים. ועדר זה שעישורו של מלך בתוכו, חייבת בבכורה. לתת לכהן, הבכורות שלהם, או לא? דמצי מסלק ליה לנכרי במעות:
או אין חייבת בבכורה?
כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי - לא קא מיבעיא לן, דחייב.
לא תיבעי לן - כיון דאכתי לא זכה נכרי בהן, ודינו אינו קבוע בהן יותר ממעות, איכא למימר, לא יתן לו בהמות אלא מעות:
כי קא מיבעיא לן - היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי.
מאי?
אמר להו: פטורה.
והתניא: "חייבת"?
התם - דמצי מסלק ליה.
איכא דאמרי אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה. ואע"ג דמצי מסלק ליה.
ואף על גב דמצי מסלק ליה - דכל כמה דלא סלקיה ידו, שייכא בבהמות:
עיסת ארנונא - חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה.
עיסת ארנונא חייבת - ואף על גב דעיסת נכרי, פטורה, ואוכל ישראל בלא חלה. דהא, "עריסותיכם" כתיב. זו חייבת. דלית לה קלא. והרואה, אומר "שלו היא", ואוכלה בלא חלה. אבל בבהמה, אית לה קלא. והדתניא, "חייבת", בעיסה הוא דתניא:
מאי טעמא?
בהמה אית לה קלא, עיסה לית לה קלא:
תנו רבנן: "נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער.
אין זקוק לבער - לא הזקיקוהו להוציא את הנכרי מן הבית. כדאמרן, "אבל אתה רואה של אחרים":
הפקידו אצלו - זקוק לבער.
הפקידו אצלו - וקביל עליה אחריות, כדמפרש ואזיל, זקוק לבער:
יחד לו בית - אין זקוק לבער.
יחד לו בית - כלומר לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה, "הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות", אין זקוק לבער:
שנא': "לא ימצא"".
מאי קאמר?
מאי קאמר - היכי יליף מ"לא ימצא".
אמר רב פפא: ארישא קאי.
והכי קאמר: "הפקידו אצלו - זקוק לבער. שנאמר: "לא ימצא"".
רב אשי אמר: לעולם אסיפא קאי.
לעולם אסיפא - ו"לא ימצא" משמע, המצוי בידך לכל חפצך. היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה:
והכי קאמר: "יחד לו בית - אין זקוק לבער".
שנאמר: "לא ימצא בבתיכם", והא לאו דידיה הוא.
דנכרי כי קא מעייל, לביתא דנפשיה קא מעייל.
למימרא: דשכירות קניא?
והתנן: "אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, - מפני שמכניסין לתוכו ע"ז".
אף במקום שאמרו - להשכיר. בפרק קמא דעבודה זרה תנן. "אין משכירין בתים לנכרים בארץ ישראל. אבל בסוריא משכירין. וכל שכן בחוצה לארץ. ואף במקום שהתירו להשכיר, לא לבית דירה התיר, אלא להעמיד בו בהמות ועצים". ולא שידור הוא בה:
ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל, לביתיה דנפשיה קא מעייל?
שאני הכא, דאפקיה רחמנא בלשון: "לא ימצא" - מי שמצוי בידך - יצא זה, שאינו מצוי בידך.
שאין מצוי בידך - שהרי אותה זוית מסורה לנכרי:
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב - כופה עליו את הכלי.
כופה עליו את הכלי - דהא לא חזי לטלטולי, ואפוקי. ומיהו, בבל יראה, לא עבר. דהא בטליה בליביה מאתמול. כדאמרינן לקמן, "הבודק צריך שיבטל" בלבו. אלא משום שלא ישכח ויאכלנו, צריך כפיית כלי:
אמר רבא: אם של הקדש הוא - אינו צריך.
מאי טעמא?
מיבדל בדילי מיניה.
מיבדל בדילי מיניה - אפילו בחול, למוד הוא לפרוש ממנו:
ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי -
חמצו של נכרי - המופקד אצלו, ולא קיבל עליו אחריות, דמותר לשהותו:
עושה לו מחיצה עשרה טפחים, משום היכר.
עושה לו מחיצה - בארבעה עשר, משום היכר. שלא ישכח ויאכלנו. ולא סגי ליה בכפיית כלי כל שבעה. שהכלי ניטל לצורך. ומיהו ההוא דלעיל, לא אפשר ליה במחיצה. ומשום חד יומא, סגי ליה בכפיית כלי, ובלילה יבערנו:
ואם של הקדש הוא - אינו צריך.
מאי טעמא?
מיבדל בדילי אינשי מיניה.
ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש
המפרש - מן היבשה לים:
והיוצא בשיירא.
בשיירא - למקום רחוק:
קודם שלשים יום - אין זקוק לבער.
קודם שלשים יום - לפסח. ולקמן מפרש, כנגד ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, ומאז חל עליו להיזהר בצרכי הפסח:
תוך שלשים יום - זקוק לבער.
אמר אביי: הא דאמרת: תוך שלשים יום זקוק - לבער, לא אמרן אלא שדעתו לחזור,
דעתו לחזור - בימי הפסח:
אבל אין דעתו לחזור - אין זקוק לבער.
אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור - אפילו מראש השנה נמי?
אפילו מראש השנה נמי - דכי הדר ביה בימי הפסח, עבר עליה. וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה. שהרי איסור הנאה הוא, ואינו שלו. וכשראהו, עובר עליה:
אלא אמר רבא: הא דאמרת: קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער.
ואזדא רבא לטעמיה.
דאמר רבא: העושה ביתו אוצר -
אוצר - שהכניס שם תבואה, ותחתיה חמץ. ואמרינן לקמן, חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער:
קודם שלשים יום - אין זקוק לבער.
קודם שלשים - לא חלה חובת ביעור עליו, וכי מטי ההיא שעתא, לא מחוייב, כדאמרן, דהא נפלה עליו מפולת:
תוך שלשים יום - זקוק לבער.
תוך שלשים זקוק לבער - דלכתחלה לא זהו ביעורו:
וקודם שלשים נמי לא אמרן, אלא שאין דעתו לפנותו.
אבל דעתו לפנותו - אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער.
הני שלשים יום מאי עבידתייהו?
כדתניא: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום.
ר' שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות".
מאי טעמא דתנא קמא?