"המפלת אור לשמונים ואחד:
המפלת אור לשמנים ואחד - בכריתות בפרק קמא. דקיימא לן, "זאת תורת היולדת", מלמד, שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול שתביא על הלידה שלפני מלאות, ועל הלידה שלאחר מלאות קרבן אחד ולא יותר? תלמוד לומר, "זאת". שאם ילדה לאחר מלאות, כגון שטבלה לסוף שבועיים של נקבה, ונתעברה והפילה. אם תוך מלאות הפילה, נפטרת בקרבן אחד. ואם לאחר מלאות הפילה, כבר נתחייבה בקרבן הראשון קודם לידה שניה, ולבסוף מלאות של לידה שניה, תביא שתי קרבנות. ואם הפילה ליל של כניסת שמונים ואחד, שכבר עברה מלאות שלה, אבל עדיין אינה ראויה להבאת קרבן, שאין קרבן נשחט בלילה:
בית שמאי - פוטרין מקרבן.
ובית הלל - מחייבים.
בית הלל מחייבי - שתי קרבנות. דלאחר מלאות קרינא ביה. ובית שמאי פוטרין אותה בקרבן אחד, כדמפרש טעמייהו:
אמרו [להם] בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד?
מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד - הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה הלילה והפילה למחר, שחייבת. אף כשהפילה אור לשמונים ואחד, תתחייב. שהרי לכל דבר, זמן היום והלילה שוים:
אם שיוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן?!"
אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן - בתמיה. ועוד ראיה אחרת, דהואיל ושוה לו לטומאה. שעד שקיעת החמה של שמונים, דמיה טהורים. ואם תראה לאחר שקיעת החמה, דמיה טמאין, כאילו היא רואה למחר. ולמה לא ישוה לו אף לקרבן? שכשם שאם תפיל למחר תתחייב, כך תתחייב על הוולד של לילו. ותשובת בית שמאי במסכת כריתות היא שנויה. "לא אם אמרתם ביום שמונים ואחד, שכן יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן, לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון, ושוב אין לידה השניה נפטרת בו. תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד, שלא יצתה מידי וולד הראשון, לשעה הראויה לקרבן? והדמים שאתם אומרים, אינן מוכיחים. שהרי הפילה תוך מלאות דמיה של לידה, טמאין, ופטורה מן הקרבן:
מדקאמר ב"ה לב"ש: "מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד", שמע מינה: "אור" אורתא הוא?
שמע מינה.
מיתיבי: "יכול יהא נאכל אור לשלישי?
אור לשלישי - לאור כניסתו של שלישי. הכא נמי גרסינן "אור לשלישי" ואשלמים קאי. דכתיב בהו, "ביום זבחכם יאכל וממחרת". וצוה לשורפו לבוקרו של שלישי. יכול יהא נאכל ליל שלפניו:
ודין הוא: זבחים נאכלים ליום אחד, ושלמים נאכלים לשני ימים. מה להלן - לילה אחר היום, אף כאן - לילה אחר היום?
זבחים נאכלים ליום אחד - תודה. דכתיב, "ביום קרבנו יאכל". ושלמים נאכלים לשני ימים. מה להלן, לילה אחר היום. דכתיב בגופיה דקרא, "לא יניח ממנו עד בוקר", הא כל הלילה אוכל. וכן פסח, "לא תותירו ממנו עד בוקר". אף כאן, לילה אחר הימים הכתובים בה:
ת"ל: (ויקרא יט, ו) "ביום זבחכם יאכל, וממחרת. והנותר עד יום".
תלמוד לומר וממחרת והנותר עד יום - בעוד שהוא יום ממחרת אכול, ולא משתחשך:
בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.
יכול, ישרף מיד?
ודין הוא, זבחים נאכלין ליום ולילה אחד, ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד.
מה להלן - תיכף לאכילה שריפה,
מה להלן תיכף לאכילה שריפה - כשכלה זמן אכילתן, מתחיל זמן שריפתו. כדכתיב, "והנותר ממנו עד בקר, באש תשרופו":
אף כאן, תיכף לאכילה שריפה?
אף כאן - זמן אכילתו כלה ערבית, כדאמר "וישרף בלילה":
תלמוד לומר: (ויקרא ז, יז) "והנותר מבשר הזבח - ביום השלישי באש ישרף".
תלמוד לומר - בצו את אהרן, "ביום השלישי באש ישרף". כאן לא נאמר, "עד יום" אלא "ביום". משום דהאי קרא לא איירי בזמן אכילה, אלא בשריפה. להורות, שביום הוא נשרף ולא בלילה. וקרא דלעיל, בקדושים תהיו:
ביום אתה [שורפו], ואי אתה שורפו בלילה".
מדקאמר: "יהא נאכל אור לשלישי" - אלמא, "אור" אורתא הוא?
שמע מינה.
תא שמע: "אור של יום הכפורים - מתפלל שבע, ומתודה.
שחרית: מתפלל שבע, ומתודה.
במוסף: מתפלל שבע, ומתודה.
במנחה: מתפלל שבע, ומתודה.
בערבית מתפלל מעין שמונה עשר.
ר' חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות - מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת".
אלמא: "אור" אורתא הוא?
שמע מינה.
תא שמע: דתני דבי שמואל: "לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".
אלמא: "אור" אורתא הוא?
אלא, בין רב הונא ובין רב יהודה, דכולי עלמא: "אור" אורתא הוא. ולא פליגי.
מר - כי אתריה. ומר - כי אתריה.
באתריה דרב הונא - קרו: נגהי.
באתריה דרב הונא קרו - לאורתא נגהי:
ובאתריה דרב יהודה - קרו: לילי.
ותנא דידן, מאי טעמא לא קתני: "לילי"?
מאי טעמא לא תני לילי - כדתנא דבי שמואל. ומשני, אלישנא מעליא קא מיהדר. שמצוה, ודרך נקיי הדעת, לספר בלשון נקיה:
לישנא מעליא הוא דנקט.
וכדרבי יהושע בן לוי.
דאמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו.
דבר מגונה - לאו משום דלילי דבר מגונה הוא. והא דר' יהושע בן לוי, בעלמא איתמר. ומיהו, שמעינן מינה, לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי:
שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו.
שנאמר: (בראשית ז, ח) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה".
אשר איננה טהורה - ולא כתיב, "הבהמה הטמאה" כי אורחיה. הרי שמונה אותיות עקם: "הטמאה" חמש אותיות הן. "אשר איננה טהורה" שלש עשרה אותיות. ואף על גב דבאורייתא כתיב "טמא"? שני אורחיה בחד דוכתא, ללמדך לחזר על לשון נקיה:
רב פפא אמר: תשע.
שנאמר: (דברים כג, יא) "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה".
אשר לא יהיה טהור - הוה ליה למיכתב "איש טמא"? וכי נמי משוית לטהור חסר ו', איכא עיקום תשע. שהרי שתים עשרה יש. ו"טמא" אינו אלא שלש:
רבינא אמר: עשר.
וי"ו דטהור.
ו' דטהור - דהא לא חסר הוא:
רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה.
שנאמר: (שמואל א כ, כו) "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא, כי לא טהור".
כי אמר מקרה - "טמא הוא" לכתוב, ולשתוק? ויש כאן עיקום שש עשרה אותיות.
תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה.
שהרי בזב קראו: "מרכב", ובאשה קראו: "מושב".
בזב כתיב (ויקרא טו, ט) "וכל המרכב אשר ירכב". ובאשה כתיב (ויקרא טו, כג) "או על הכלי אשר היא יושבת". לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה. ואף על פי שהמרכב והמושב שוין בשניהם:
ואומר: (איוב טו, ה) "ותבחר לשון ערומים". [עיין ברש"י לקמן ד"ה תא שמע]
ותבחר לשון ערומים - מצוה עליך כך:
ואומר: (איוב לג, ג) "ודעת שפתי ברור מללו".
ברור מללו - לשון נקי ומבורר:
מאי: "ואומר"?
מאי ואומר - למה לו "ואומר", הא נפקא ליה מקמא? הכי קאמר, וכי תימא הני מילי בדאורייתא, תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה. אבל חכמים במשנה וברייתא, אין להקפיד על לשונם:
וכי תימא, הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן - לא, תא שמע: "ואומר, ותבחר לשון ערומים".
תא שמע ותבחר לשון ערומים - שמענו שהערומים, בוחרי לשון הם:
וכי תימא, הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא - לא: "ואומר ודעת שפתי ברור מללו".
ובאשה לא כתיב בה "מרכב"?!
והכתיב: (בראשית כד, סא) "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים"?
התם, משום ביעתותא דגמלים, אורחא היא.
משום ביעתותא דגמלים - שהוא גבוה, ומתיירא שלא תפול, אורחה דאשה לרכוב, כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים:
והכתיב: (שמות ד, כ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור"?
התם