הא מדקאמר: "ובלילה יהי כגנב", אלמא: "אור" יממא הוא?
מדקאמר ובלילה יהי כגנב - מכלל דאור דרישיה דקרא, יממא הוא. והכי קאמר, ביום כשעוברי דרכים הולכים, עומד רוצח באם הדרכים והורגן ונוטל את ממונם. ובלילה, הוא נעשה כגנב, לחתור בתים ולגנוב:
התם, הכי קאמר: אי פשיטא לך מילתא כנהורא, דאנפשות קאתי - רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו.
הכי קאמר - מה שנתנה לך תורה רשות על הבא במחתרת להורגו, כדכתיב (שמות כב, א) "אם במחתרת ימצא הגנב, והוכה ומת - אין לו דמים". אם ברור לך הדבר כאור, שהוא בא על עסקי נפשות. דהיינו כל אדם - חוץ מאב על הבן וכיוצא בו, שמכיר בו שהוא אוהבו מאד, - אבל שאר כל אדם, אם היה בעל הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו, זה עומד עליו והורגו. רוצח הוא, וניתן רשות לכל הקודם, להציל את בעל הממון, בנפשו של בא במחתרת. ובלילה, אם מספקא לך כלילה. כגון שאדם אוהבך, שהוא אביך ורחמיו עליך, ואם היית עומד כנגדו להציל ממונך, אינו הורגך. יהי בעיניך כגנב, ולא ניתן להורגו. והכי אמרינן בסנהדרין (עב, ב) דאב על הבן אינו נהרג במחתרת:
ואי מספקא לך מילתא כליליא - יהי בעיניך כגנב, ולא ניתן להצילו בנפשו.
מיתיבי: [על ר' יהודא שאמר אור הוא לילה] (איוב ג, ט) "יחשכו כוכבי נשפו,
כוכבי נשפו - כוכבי לילו:
יקו לאור - ואין,
יקו לאור - יצפה ליום:
ואל יראה בעפעפי שחר".
עפעפי - זיהור:
מדקאמר: "יקו לאור - ואין", אלמא: "אור" יממא הוא?
התם, מילט הוא דקא לייט ליה איוב למזליה.
אמר: "יהא רעוא, דליצפיה הך גברא לנהורא, ולא לישכחיה".
לנהורא - לדבר המאיר. ולא שיהיה שם היום "אור". ולא קאמר, "יקו ליום", אלא "יקו שיאיר, ואין":
מיתיבי: [על ר' יהודא שאמר אור הוא לילה] (תהילים קלט, יא) "ואומר אך חשך ישופני, ולילה אור בעדני", אלמא: "אור" יממא הוא?
ואומר אך חושך ישופני - "ואומר", סבור הייתי, בעוניי כשהייתי נרדף, "אך" בחשך זה אמות. והוא "ישופני" והוא יחשיך תמיד עלי. לשון נשף, ולילה. וחשך שהייתי שרוי בו, נעשה "אור בעדני", אצלי. וגבי לילה שייך למימר יום. אלמא הכי קאמר דוד הלילה נעשה לי יום:
התם, הכי קאמר דוד: "אני אמרתי, אך חשך ישופני - לעוה"ב שהוא דומה ליום.
אני אמרתי - מפני חטאי, שאף מן העולם הבא אטרד. ועכשיו שמחל לי על אותו עון, אף מן העולם הזה, שהייתי שרוי בו בחשך ובחרפה, "האיר בעדני". שהודיע הקדוש ברוך הוא לשונאי דוד, בימי שלמה, שמחל לדוד. כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, ודבקו שערים זה בזה. במועד קטן (ט, א):
עכשיו, העולם הזה שהוא דומה ללילה, אור בעדני".
מיתיבי, [על ר' הונא שאמר אור הוא יום] "ר' יהודה אומר: בודקין - אור [ארבעה] עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור".
בודקין - חמץ:
מדקאמר רבי יהודה: "בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית", אלמא: "אור" אורתא הוא?
מדקאמר ובארבעה עשר שחרית מכלל דאור אורתא הוא - וטעמא דר' יהודה מפרש לקמן בפירקין:
מיתיבי: [על ר' הונא שאמר אור הוא יום] "מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה?
אסור בעשיית מלאכה - במקום שנהגו בו לנהוג איסור. דאמרינן לקמן (נ, א) מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין:
ר' אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור.
משעת האור - אבל קודם לכן, אפילו נהגו בטלה דעתן:
רבי יהודה אומר: משעת הנץ החמה.
אמר ליה ר"א בן יעקב לרבי יהודה: 'וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר בעשיית מלאכה?'
אמר ליה: 'הוא עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ'".
מותר באכילת חמץ - עד שש שעות, כדלקמן בפרקין (יא, ב):
אורתא הוא - משחשיכה ושקעה חמה של שלשה עשר:
לא. מאי: "אור" - עמוד השחר.
אי הכי, דקאמר ליה: "היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור בעשיית מלאכה?!"
נימא איהו לנפשיה? הא איכא לילה דקא שרי רבי אליעזר בן יעקב?
נימא איהו לנפשיה - היכן מצינו שהיום אסור והלילה מותר? הכי קאמר ליה הך איסורא דרבנן היא, ולאו דאורייתא. ובשלמא לדידי, אמינא משעת עמוד השחר אשכחן בעלמא במידי דרבנן דהלילה מותר והיום אסור:
הכי קאמר: "בשלמא לדידי, אשכחנא דקא פלגי רבנן בין יממא לליליא.
עד שיעלה עמוד השחר. דברי ר' אליעזר בן יעקב.
ר' שמעון אומר: עד קרות הגבר'.
אלא לדידך, היכא אשכחנא יממא גופיה, דפלגי ביה רבנן?
אמר ליה: "הוא עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ".
שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר"א?
הכי קאמר ליה רבי אליעזר: אמינא לך אנא מלאכה דרבנן,
אמינא לך אנא דרבנן - היכן הורגלו לעשות כן, דנימא דהכא נמי כך גזרו:
ואת אמרת לי חמץ דאורייתא?!
דעד הכא אסר רחמנא, ועד הכא שרא רחמנא?
ואת אמרת לי - ראיה במילי דאורייתא, שגזירת הכתוב כך היא, ואין זו מדת חכמים:
ואידך?
שעות דרבנן.
שעות דרבנן - לבד איסור של תורה, שהוא משש שעות ולמעלה, כדלקמן (יא, ב). הוסיפו חכמים שתי שעות. כדתנן, "אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש". הרי לך בשל דבריהם, שתי שעות אסורות, והארבע ראשונות לא אסרו:
ואידך?
הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא.
ואידך - ההוא לא דמי להכא. דהרחקה עבוד רבנן לדאורייתא משום יום המעונן, ובני אדם שאינן בקיאין בשעות, ויטעו בין שש לשבע. אבל באיסור זה, כוליה דרבנן. אחר שגזרו איסור, כל היום גזרו:
מיתיבי: [על ר' הונא שאמר אור הוא יום] "אין משיאין משואות,
אין משיאין משואות - אבוקות בראשי הרים, היו שלוחי בית דין עושין. להודיע, שהיום קידשו בית דין את החדש:
אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו.
אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו - ביום שלשים, שנראה לקדש. דאילו כשהחדש מעובר, ועושין ראש חדש ביום שלשים ואחד, אין מקדשין אותו, שכבר קדשוהו שמים. ואשמעינן האי תנא, דאחסר, עבדינן משואות, ואמלא, לא עבדינן משואות. וכשאין רואין משואות יודעין שהחדש מעובר:
ואימתי משיאין משואות? - לאור עבורו".
לאור עבורו - ליל שעבר שלשים, להודיע שהיום נתקדש. (ליל) שלשים [ואחד] - קרי (אור) עבורו. על שם שבו נעשה החדש מעובר, כשאין קובעין בו את ראש חדש:
אלמא: "אור" אורתא הוא?
אלמא אור אורתא הוא - דהא ביום אין משואות של אור נראין מרחוק:
ש"מ.
מיתיבי: [על ר' יהודא שאמר אור הוא לילה] "היה עומד כל הלילה ומקריב על המזבח - לאורה טעון קידוש ידים ורגלים. דברי רבי"?
עומד ומקריב כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים - דקסבר רבי, לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים. וטעמא מפרש בזבחים:
אורה שאני:
אורה שאני - היכא דתני אורה, לא פליג רב יהודה דהוא לשון יום:
מיתיבי מר זוטרא: