016a – היה קורא – פרק שני – ברכות, טז ע”א

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף


דף טז,א

אהלים לנחלים.

אהלים לנחלים - "כנחלים נטיו כאהלים נטע":

דכתיב, (במדבר כד, ו) "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע" וגו'.

לומר לך, מה נחלים מעלין את האדם, מטומאה לטהרה.

אף אהלים, מעלין את האדם, מכף חובה לכף זכות:

אף [אהלים] - בתי מדרשות.

"אהלים" לשון נטיעה נופלת בהם.

שנאמר, "ויטע אהלי אפדנו" (דניאל י"א, מה):

הקורא למפרע לא יצא וכו': רבי אמי ורבי אסי הוו קא קטרין ליה גננא לר' אלעזר.

קטרין ליה גננא - קושרין לו חופה, להשיאו אשה:

אמר להו, "אדהכי והכי, איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא, ואיתי, ואימא לכו".

אזל, אשכחיה לתנא, דקתני קמיה דר' יוחנן, "קרא וטעה, ואינו יודע להיכן טעה.

באמצע הפרק, יחזור לראש.

יחזור לראש - כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג, אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה:

בין פרק לפרק,

בין פרק לפרק - שיודע שגמר הפרשה, וצריך להתחיל פרשה אחרת, ואינו יודע באיזה מהן:

יחזור לפרק ראשון.

יחזור לפרק ראשון - להפסק ראשון, "והיה אם שמוע":

בין כתיבה לכתיבה,

בין כתיבה לכתיבה - שיודע שצריך לומר, "וכתבתם", ואינו יודע אם ראשון אם שני:

יחזור לכתיבה ראשונה".

אמר ליה ר' יוחנן,

ואמר רבי יוחנן - לתנא וכו':

לא שנו אלא שלא פתח, ב"למען ירבו ימיכם". (דברים יא, כא)

אבל פתח ב"למען ירבו ימיכם", סרכיה נקט ואתי.

סרכיה נקט - אין לטעות, מכאן עד "אמת ויציב".

ואינו צריך לחזור אלא לאמת.

שהפרשה שגורה בפיו:

אתא, ואמר להו.

אמרו ליה, "אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה, דיינו":


משנה

האומנין קורין בראש האילן

האומנין - שהם עסוקים במלאכתן בראש האילן או בראש הנדבך, והגיע זמן קריאת שמע, קורין לשם מיד:

ובראש הנדבך.

נדבך - בנין של אבנים.

כמו, "נדבכין די אבן גלל" (עזרא ו' ד):

מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה.

מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה - דצלותא, רחמי היא, ובעי כוונה.

הלכך, אין מתפללין בראש האילן ובראש הנדבך, דמסתפי דילמא נפלי.

דאין יכולין לעמוד שם אלא על ידי הדחק, ומחמת בעתותא לא מצי מכווני:

חתן פטור מק"ש, לילה הראשונה.

ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה.

ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה, וקרא לילה הראשונה.

אמרו לו תלמידיו, "למדתנו רבינו, שחתן פטור מק"ש"?

אמר להם, "איני שומע לכם, לבטל הימני מלכות שמים, אפילו שעה אחת":


גמרא

ת"ר, "האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך.

ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה.

ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה - בזמן שעוסקין בהן.

מפני שענפיהם מרובים, ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק, ואין שם פחד ליפול.

לפיכך מתפללין בראשם.

אבל בשאר אילנות, אין מתפללין:

ושאר כל האילנות, יורדים למטה ומתפללין.

ובעל הבית, בין כך ובין כך,

בין כך ובין כך - כלומר, בין מתאנה בין משאר אילנות:

יורד למטה ומתפלל.

יורד ומתפלל - דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו:

לפי שאין דעתו מיושבת עליו".

לפי שאין דעתו מיושבת עליו - מבעתותו.

ואם הקלו אצל פועלים, מפני בטול מלאכה, לא הקלו אצל בעל הבית:

רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא.

ברה דבת שמואל - בכמה מקומות קרי ליה בר רחל, ובת שמואל היתה.

ונשבית לבין העמים, כדאמר בכתובות (דף כג, א).

ובא עליה אחד, ונתעברה הימנו, ואחר כך נתגייר, ושמיה איסור.

כדאמרינן בבבא בתרא (דף קמט, א), "רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה הוה".

לכך לא היה נקרא על שם אביו:

תנן, "האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך".

תנן האומנין קורין בראש האילן - אפילו בזמן שהן עסוקין.

אלמא לא בעי כוונה:

אלמא, לא בעי כונה.

ורמינהי, "הקורא את שמע, צריך שיכוין את לבו.

שנאמר, 'שמע ישראל', (דברים ו, ד) ולהלן הוא אומר (דברים כז, ט) 'הסכת ושמע ישראל'.

מה להלן בהסכת, אף כאן בהסכת?

אשתיק.

א"ל, "מידי שמיע לך בהא?"

א"ל, "הכי אמר רב ששת.

'והוא שבטלין ממלאכתן וקורין'".

שבטלין ממלאכתן וקורין - כדי שיהו קורין בכוונה, רשאין להיבטל ממלאכתן:

והתניא, (ברכות יא, א) "בית הלל אומרים, עוסקין במלאכתן וקורין"?

לא קשיא.

הא בפרק ראשון,

פרק ראשון - פרשת "שמע" בעי כוונה:

הא בפרק שני.


ת"ר, "הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, קורין ק"ש, ומברכין לפניה ולאחריה.

קורין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה - כתקונה, וכן בזמן תפלה:

ואוכלין פתן, ומברכין לפניה ולאחריה.

ומתפללין תפלה של שמונה עשרה.

אבל אין יורדין לפני התיבה.

אבל אין יורדין לפני התיבה - אינן רשאין ליבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה, לעשות שליח צבור.

שיש שם בטול מלאכה יותר מדאי:

ואין נושאין כפיהם".

והתניא, "מעין י"ח"?

מעין שמונה עשרה - "הביננו לדעת דרכיך" כו'.

שכולל אחת עשרה ברכות, בברכה אחת, ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות כהלכתן:

אמר רב ששת, לא קשיא.

הא רבן גמליאל, הא ר' יהושע.

הא רבן גמליאל הא רבי יהושע - דתנן בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח, ב) "רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות.

רבי יהושע אומר, מעין שמונה עשרה":

אי ר' יהושע, מאי איריא "פועלים", אפילו כל אדם נמי?

אלא אידי ואידי ר"ג.

ולא קשיא.

כאן בעושין בשכרן,

עושין בשכרן - שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן, צריכין למהר המלאכה ומתפללין מעין שמונה עשרה:

כאן בעושין בסעודתן.

אבל עושין בסעודתן - בשביל האכילה לבדה, מתפללין שמונה עשרה:

והתניא, "הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית, קורין קריאת שמע, ומתפללין, ואוכלין פתן.

והתניא - בניחותא.

דיש חלוק בין עושין בשכרן, לעושין בסעודתן:

ואין מברכים לפניה,

ואין מברכין לפניה - שאינה מן התורה:

אבל מברכין לאחריה שתים.

אבל מברכין לאחריה - שהיא מן התורה.

דכתיב, "ואכלת ושבעת וברכת" (לקמן, ברכות מ"ח, ב').

וכוללין שני ברכות באחת.

שברכת הארץ ובנין ירושלים, דומות:

כיצד?

ברכה ראשונה, כתקונה.

שניה, פותח, בברכת הארץ, וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ.

במה דברים אמורים, בעושין בשכרן, אבל עושין בסעודתן, או שהיה בעל הבית מיסב עמהן, מברכין כתיקונה:

חתן פטור מק"ש: תנו רבנן, "'בשבתך בביתך', פרט לעוסק במצוה.

בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה - כבר פירשתיה בפרק ראשון (ברכות יא, א) :

'ובלכתך בדרך', פרט לחתן.

מכאן אמרו, 'הכונס את הבתולה, פטור.

ואת האלמנה, חייב'".

מאי משמע?

אמר רב פפא, כי "דרך".

מה דרך רשות, אף הכא נמי רשות.

מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה?!

ואפילו הכי אמר רחמנא, ליקרי?

אם כן, לימא קרא "בלכת".

מאי "בלכתך"?

שמע מינה, בלכת דידך, הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת.