פרק ד
להבין מ"ש בפע"ח: דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה?
הענין הוא, שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי', אור א"ס ב"ה בכלים דאצי': על ידי תלמוד תורה - בפנימית, דהיינו המשכות המוחין. ובקיום המצות - בחיצונית הכלים, שהם בחי' נה"י שבי"ס, ז"א שבאצי'. רק שמתלבשים בבי"ע, בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז.
אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא, לא בדרך התלבשות בלבד, רק האור ממש. לשנות הנבראים מכמות שהם: שיתרפא החולה, וירד הגשם משמים לארץ, ויולידה ויצמיחה.
משא"כ בתורה ומצוות שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע.
וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן - השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה, שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה, שהוא לבדו כל יכול.
והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה, א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי', המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה.
והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם, היא בחי' רשפי אש בלי גבול. ונק': "מאדך" - כדי לעורר בחי' א"ס. והיינו, ע"י גבורות דס"ג, שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו'.
ולכן נק' התפלה: "חיי שעה", היא מלכות היורדת בבי"ע. ותורה: "חיי עולם" הוא ז"א. כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'.
והנה במקום אחד כתב, שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה' גבורות וכו'[1]. ובמקום אחר כתב, שהן[2] תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו'[3] שהוא לבנונית וכו'[4]?
אך הענין. שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א, ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג.
ומקור המוחין הוא לבנונית כו', הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א.
ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות. כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א, ובקיום הדינין, בחיצונית גבורה, וברחמים כו'.
ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן, שהן דו"ר שכליים או טבעיים, שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות.
ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ. שהן תכלית ההשתלשלות. להמשיך אור א"ס ב"ה, לברר הכלים דז"א דבי"ע, שבהן הן הרפ"ח ניצוצין - ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא.
והנה, לקיום מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים - מבטלין תלמוד תורה. ואפי' מעשה מרכבה. וכל שכן תפלה, שהיא[5] בחינת מוחין[6] ודחילו ורחימו[7] שכליים.
והטעם כנ"ל[8].
ועוד זאת, שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות, וכן לימודם, על מעלת המוחין, שהן דחילו ורחימו שכליים.
כי הגם דכתיב: "ולדבקה בו", ע"י מדותיו - מכל מקום איננו דבק אפילו במדות העליונות, אלא במציאותן ולא במהותן.
וכמו שכתוב "ואנכי עפר ואפר"[9].
וכל שכן באור א"ס ב"ה, "דלית מחשבה תפיסא בי'", באורו והתפשטות החיות ממנו יתברך.
כי אם במציאותו, שהוא, שמחיה את כולם, ולא במהותו. אפי' לעליונים[10] כמו שכתוב, "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות כו'"[11].
לבד עלולים הנאצלים, משיגים כל אחד בעילתו, כפי הסדר שבעץ חיים, בהתלבשות הפרצופים.
אבל לא בנבראים. אפילו בנשמות דאצילות. כמו שכתוב במשה רבינו עליו השלום, "וראית את אחורי כו'".
משא"כ מעשה המצות, מעשה אלקים המה[12].
הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצילות, לבריאה יצירה עשייה, ממהותן ועצמותן, דחיצוניותן.
כמו על דרך משל אתרוג ומיניו - הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א, והיינו מבחי' חיצוניותן, כנודע, בכל מצות מעשיות.
משא"כ האדם, אפי' יש לו נשמה דאצילות, מאחר שמלובשת בגוף. לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי'.
(כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע, שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל)
כ"א מציאותן, ע"י דחילו ורחימו שכליים.
ומ"ש: "וראית את אחורי", הוא בדרך נבואה דוקא.
(שהוא התפשטות הגשמיות, כמ"ש בר"מ פ' משפטים).
והיינו הטעם, לפי שאי אפשר לנברא להשיג כלום במהות האלקות, שהוא הבורא.
ובלי השגה, אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית.
משא"כ האתרוג, עד"מ, חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי', שהוא בחי' אלקות. כמ"ש בע"ח, שכל הפירות הן באצי'.
כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע. (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי', מהות במהות.
כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי', שהיא בחי' אלקות ממש. לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד, המאציל והנאצל.
וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה, נתהוה האתרוג.
נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו, הרי זה תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה.
משא"כ בכוונתו, אינו משיג ותופס, אף היודע הסוד, אלא מציאותה ולא מהותה.
אך בלימוד הלכות אתרוג, משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה, בבחי' דבור ומחשבה. וכל שכן הלומד הסוד.
משא"כ בסדר ההשתלשלות, אף אם משיג המציאות, לא עדיף מצד עצמו, כלימוד המצות, שמשיג ותופס המהות, ומעלה עליו, כאילו קיים בפועל ממש. כמ"ש, "זאת התורה כו'".
אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות, היא ג"כ מצוה רבה ונשאה. ואדרבה, עולה על כולנה. כמ"ש, "וידעת היום כו'". "דע את אלקי אביך כו'". ומביאה ללב שלם כו', שהוא העיקר, והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו'.
רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג, והאדם צריך לקיים כל תרי"ג. לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי'. לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג, וקיומן בפועל ממש, במחשבה דבור ומעשה, שהן בריאה יצירה עשייה, לברר בירורין אשר שם.ו
ועוד זאת[13], שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה, גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם.
כי הן מס"ג שבפנימית א"ק, ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה, הוא יוצא מהמצח - הארה בעלמא.
וז"ש "לפני מלוך מלך כו'".
והיינו טעמא שהאדם חי במזונות דומם צומח חי, ומבררן במ"ה שבו וחי בהם, לפי שהם מס"ג.
ועוד זאת[14], כמ"ש "ופני לא יראו". שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה, רק חיצוניותו ובחי' אחוריים, שהוא נובלות חכמה עילאה.
ועוד זאת, שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד. והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין, וגם המשכת ח"ע כלולה בה.
והטעם, מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע משא"כ בדבור ומחשבה.
ואפי' בהשכלת השכל[15] באיזו חכמה - הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו. והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל, והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש.
משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין, ולכן מולידה בדומה לה ממש.
וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים.
אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע. והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע.
והטעם, משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי, אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא, היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין. וכמ"ש "ופני לא יראו".
הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם, מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי', בחי' העלאה ממטה למעלה, באתערותא דלתתא, וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו.
אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה, הוא ע"י מצות מעשיות דוקא. להמשיך אור בכלים, ובחיצונית הכלים דוקא.
שחיצוניות העליון יורד למטה, ופנימיות התחתון עולה למעלה.
וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל, דאית סדורא כו', ושתיהן צורך גבוה, העלאה והמשכה. ע"י העלאת מ"ן מס"ג, בבחי' עובדא ומלולא.
וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה, ולא לעלות התחתון למעלה, שזה אינו אלא לפי שעה.
ואף גם זאת, דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו. כמ"ש בפע"ח.
ונר"ן של האדם, לגבי גופו, בעוה"ז, חשיבי כאורות לגבי כלים. וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא.
ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן, על קיום מצות מעשיות דוקא. וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן.
הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה.
שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ, שהוא דבר ה' "תדשא הארץ כו' עץ פרי כו'" ע"י העלאת מ"ן לשרשו.
ככה מעוררים הקלף והאתרוג עד רום המעלות, שהוא שם ס"ג שלפני השבירה, שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק, ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה, שממצחו.
וכן בלימוד ועיון הלכותיהן, מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן, ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק, היוצא דרך העינים כו'.
וכל הנ"ל הוא במ"ע, אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה. ובפרט בדלא שכיחי כלל, כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג[16].
אך עוד זאת[17], השוה בכל[18], כי כל דחילו ורחימו שכליים של[19] המלאכים - הן[20] בחי' נבראים מאין ליש[21], והן[22] בחי' נפש רוח דבי"ע[23].
אבל פרטי ההלכות - הן המשכות חכמה עילאה דהמאציל ברוך הוא המלובשת בגשמיות[24].
והלבשה זו[25], אינה כהלבשת חכמה עילאה בדחילו ורחימו שכליים.
דהתם[26], הלבוש[27] הוא מעלים ומסתיר לגמרי. כהסתר והעלם הארץ החומריית, לגבי חכמה עילאה המלובשת בה[28].
כמ"ש: "כולם בחכמה עשית"[29]. והיינו[30], חיצוניות דחיצוניות דכלים דמלכות דאצילות שבעשיה[31], שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה.
וכן בבריאה - היא מסותרת לגמרי ברוח נפש, שהם בחי' נבראים, בהסתר והעלם הבורא מהנברא.
משא"כ ההלכות - הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי. ולבוש העשיה, הוא דרך מעבר לבד.
כמו ביום טוב, שחסד דאצילות המלובש לגמרי בחסד דבריאה, מחיה עולם הזה הגשמי, על ידי מעבר חסד דיצירה ועשיה, הנק' גם כן התלבשות. שאם לא כן לא היה פועל בגשמיות עולם הה.
ואף שגשמיות עולם הזה ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה? מ"מ, ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש. שהיא בחי' רצון הנמשך מחכמה עילאה, להקל או להחמיר. רק שיורד ומאיר בבחינת גילוי בגשמיות, כמים היורדים ממקום גבוה כו'.
והדבר הגשמי עצמו, שבו מדברת ההלכה, באמת הוא מסתיר לגמרי. כמו, "המחליף פרה בחמור". וכן, בשר הפיגול או לא פיגול, וכשר.
רק ההלכה בעצמה, עם הטעם הנגלה, היא מבחינת מלכות דבריאה ויצירה. דבחינת נשמה שהוא אלקות, המחיה ומהוה נפש רוח דבריאה יצירה עשיה, שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש.
ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז. כמים היורדים כו'.
וגם אחר שירדה לעשיה, היא למעלה מעלה מבחי' חכמה בינה דעת דעשיה, אפילו דבחינת נשמה שהיא אלקות.
והטעם, משום דחכמה בינה דעת דעשיה, דבחינת נשמה. הוא מקור החיות
דחכמה בינה דעת דנפש רוח, ותולדותיהן.
והתהוותן מאין ליש, עם תולדותיהן.
עד סוף העשיה, היא הארץ וכל צבאה.
אבל חכמה בינה דעת דהלכות בטעמיהן, שבמלכות דבריאה ויצירה.
ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצילות.
שבהן תלוין כל טעמי המצות.
מצות עשה, בה' חסדים.
ומצות לא תעשה, בה' גבורות.
ומשום הכי נמי, כשירדו להתלבש בנבראים.
הן במלכות דבריאה ויצירה דבחינת נשמה דוקא, שהוא מכלים דאצילות.
ולא בבחי' נפש רוח.
ואף דחכמה בינה דעת דבריאה יצירה דבחינת נשמה, שגבהה מאד מעלתן, על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה.
ואף על פי כן הן מקור לחכמה בינה דעת דבריאה יצירה של בחינת נפש רוח שהן המלאכים?
לא קשה מידי, דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחכמה בינה דעת דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוקבא ומשם יצאו בבחינת לידה.
כי אף אם תמצי לומר שנבראו מהארת הכלים דנוקבא דאצילות, הרי הם היורדים ונעשים נשמה.
אבל עצמות חכמה בינה דעת דנשמה, מתפשט בו' קצוות דז"א ונוקבא ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא
ומ"ש בע"ח (ושער היחודים), "שע"י הכוונה: נעשה לבוש נשמה[32]. וע"י התורה: לבוש רוח דרוח[33], ע"י משנה דיצי'. ורוח דנשמה דבריאה[34], ע"י הגמ'[35]?
י"ל: דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה[36]. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני, הוא בנשמה. ולכן הוא מברר הרוח[37]. וכן במשנה דיצי'[38].
ואף את"ל שגם הניתן מסיני, הוא ברוח דבריאה יצירה - הרי נודע, שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו. משא"כ כשאינו שליח, יש לו שם אחר כפי עבודתו. ואזי קורא: "קדוש ק' ק' ה' כו'". כלומר ששם ה' מובדל ממנו[39].
וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה, והמשנה ברוח דיצי'. הם שלוחי ה'. דהיינו כלים דנוק' דאצי'[40]: החיצונים, בתלמוד. והאמצעי', במשנה.
אשר המשנה והתלמוד, שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה[41]. ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע, במקרא ומשנה ותלמוד. וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית'. כי זה כל האדם.
וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה, להמשיך אורו ית', ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות, דשלטא אילנא דטו"ר. כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו'. כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה, ויהיה לו דירה בתחתונים. כדי להעלותן, למהוי אחד באחד.
משא"כ עבודת המלאכים, דו"ר שכליים, אינה בבחי' המשכה כלל וכלל, רק הסתלקות כו'.
ובזה יובן, מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה, אפי' שלא בכוונה, שהוא בחי' רוח בלבד, שאינה אלקות כלל[42].
אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו'. וד"ל: