פרק טו
ובזה יובן מה שכתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו"[1].
שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא - ש"עובד" הוא לשון הוה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצה"ר, להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף. שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד - והיינו הבינוני.
אבל הצדיק נקרא: "עבד ה'", בשם התואר כמו שם: "חכם" או "מלך", שכבר נעשה חכם או מלך - כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו. "ולבו חלל בקרבו".
ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות: "עובד אלהים", ו"אשר לא עבדו".
ואף על פי כן אינו רשע - כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה. וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן. "ותלמוד תורה כנגד כולם". ולא פסיק פומיה מגירסא.
אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו, על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל - מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל.
כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה. וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו. וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו.
ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת. ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות, ותלמוד תורה כנגד כולן.
אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו: "אוהבי שמו".
ולכן אינו נקרא: "עובד" כלל - כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל. וכמ"ש לקמן.
וכן, אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני - די לו באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.
ובזה יובן מה שכתוב בגמרא: ד""עובד אלהים" - היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד. ו"לא עבדו" - היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד".
והיינו, משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים.
כדאיתא התם בגמרא: משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי - מפני שהוא יותר מרגילותם.
ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז, להיות נקרא: "עובד אלהים" - מפני, שכדי לשנות טבע הרגילות, צריך לעורר את האהבה לה', על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע. וזו היא עבודה תמה לבינוני.
או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו, למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי - שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו.
מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל, אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל: