תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים ובו כ"[ד] סעיפים:
א כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו או גזול או גנוב, בין מישראל בין מנכרי, אף על פי שכבר נתיאשו הבעלים ממנו - הרי זה פסול ביום הראשון של חג מן התורה.
שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'", ודרשו חכמים: "לכם" - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול וגנוב שאינו שלו - שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים:
ב ומיום שני (דהיינו בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ יתבאר לקמן) ואילך, שחיוב נטילת לולב אינו אלא מדברי סופרים - אדם יוצא ידי חובתו לכתחלה בשאול. דכיון שלא תקנו אלא לזכר למקדש - לא החמירו לפסול את השאול, כיון שאין פיסולו בגופו, שהרי הוא מין כשר אלא שאינו שלו:
ג ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו בשאר הימים, חוץ מיום ראשון, כמו שיתבאר בסי' תרנ"ח. דמן הסתם לא יקפיד חבירו על זה - שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס - שהרי אין הלולב מתקלקל בכך.
אבל אסור להוציא הלולב ממקום שהניחו בעליו למקום אחר, כגון מביתו לבית הכנסת, כמו שנתבאר בסימן י"ד. ע"ש הטעם:
ד אבל הגזול והגנוב אף בשאר הימים הוא פסול, אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים - לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה. כלומר כשהוא מקיים את המצוה הוא מקיים אותה באיסור גזל - שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם - חייב להחזיר להם הגזילה בעיניה ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים. ונמצא שהגזילה אינה קנויה לו כלל, ועדיין היא של הנגזל, ושלא כדין הוא משתמש בה:
ה אבל אם כבר קנה הגזלן את הגזילה ע"י שינוי, בין שקנאה על ידי שינוי מעשה בין שקנאה על ידי שינוי השם קודם שבא להשתמש בה לשם מצוה. כגון שגזל לולב ושיפהו - הרי זה כשר אפילו ביום הראשון - דכיון שאפילו אם בא הנגזל אינו מחויב להחזיר לו הגזילה עצמה, אלא דמים בלבד הוא שחייב לו, כמ"ש בח"מ סי' שנ"ג, נמצא שהיא קנויה לגמרי להגזלן, והרי היא כשלו ממש לכל דבר.
ומכל מקום - כיון שע"י עבירה באה מצוה זו לידו - לא יברך עליה אפילו מיום שני ואילך.
ואף שיש חולקים על זה - ספק ברכות להקל. דאין זה מברך אלא מנאץ, (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו), אם לוקחו לצורך עצמו לצאת בו:
ו וכל זה בגנב וגזלן עצמו. אבל אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר: אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן - הרי כבר נקנית הגזילה להלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן להלוקח. שאף אם בא הנגזל אין הלוקח חייב להחזיר לו כלום, נמצא שהיא קנויה לו לגמרי, והרי היא כשלו ממש לכל דבר, ויוצא בה ידי חובתו אף ביום הראשון.
ומותר לו לברך עליה - שהרי לא ע"י עבירה באה מצוה זו לידו, שהרי הוא לא גזל. (וגם קנה אותה אחר שנתייאשו הבעלים ממנה).
אבל אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה - אין הלוקח יוצא בה ידי חובתו אף בשאר הימים - לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה - שהרי שלא כדין משתמש בה הלוקח - כיון שעדיין היא בחזקת הנגזל, שהרי עדיין לא נתייאש ממנה:
ז וכל זה כשמכר או נתן במתנה גמורה. אבל אם השאילה לאחר, ([לכאורה חצ"ע זה צריך להיות בתחילת הסעיף, וסופו הוא כנדפס בסוף הסעיף. או שסוף החצ"ע צ"ל לאחרי המילים לע מנת להחזיר] או נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים - אין השואל יוצא בה ידי חובתו ביום הראשון - שהרי אינה קנויה לו ע"י יאוש ושינוי רשות. ואין זה שינוי רשות (הגזלן) כיון שהוא מחויב להחזירה להגזלן.
אבל בשאר הימים - יוצא בה ידי חובתו ואין כאן מצוה הבאה בעבירה - כיון שכבר נתייאשו הבעלים קודם שהשאילה לו, נמצא שאין על השואל שום עון אשר חטא):
ח ישראל הלוקח מנכרי אחד מכל ארבעה מינים שבלולב הגדל בקרקעו של הנכרי - לא יקצצנו הישראל בעצמו מקרקעו של הנכרי - לפי שסתם נכרים הן גוזלים שדות מישראל או מנכרי אחר.
ואע"פ שבעל הקרקע כבר נתייאש ממנה - מ"מ יאוש בלבד בלא שינוי רשות אינו קונה, והרי הוא גזל בידו.
אבל אם ישראל זה קוצץ כדי למכור או ליתן לאחרים שיצאו בו ידי חובתן בחג - הרי זה מותר - שהרי יש כאן גם שינוי רשות מהגזלן, דהיינו ישראל זה הקוצץ, לרשות הלוקח:
ט וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שכבר קצץ הישראל - מותר הוא בעצמו ג"כ לברך עליו, כיון שקצץ ברשות הנכרי אין אנו חוששין לספק שמא גזולה היא בידו מישראל או מנכרי אחר:
י וכן אם נכרי בעל הקרקע שנותן רשות לישראל לקצוץ הוא מחזיק קרקע זו מיד המלך שנתנה לו, אע"פ שהמלך עצמו כבש קרקע זו במלחמה מיד אחר - אין זה גזל. שהקרקע נקנית להגזלן בכיבוש מלחמה קנין גמור, כמו שלמדו חכמים ממדרש הפסוקים.
וכל זה בחוץ לארץ. אבל בארץ ישראל שחייבת בתרומות ומעשרות: אם קצץ ישראל בעצמו את האתרוג הרי נתחייב אתרוג זה בתרומות ומעשרות ע"י קציצה של הישראל, ואם נטלו לשם מצוה קודם שהפריש עליו תרומה ומעשר מאתרוג אחר - לא יצא ידי חובתו. שהרי הוא טבל, וטבל פסול אפילו בשאר הימים, כמו שיתבאר:
יא כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן של אשירה: אם היא של ישראל, דהיינו שקנה אותה ישראל מיד עובדיה - הרי זה פסול, אפילו בשאר הימים. לפי שכל המינים צריך שיהיו כשיעורן המפורש בהן, (דהיינו שלשה טפחים, עיין סימן תר"נ), ואשירה שהיא של ישראל כיון שאין ביטול הנכרים מועיל לה להתירה בהנאה, הרי היא עומדת לשריפה, וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף, ונמצא שאין בו כשיעור המפורש בו:
יב ואם האשירה היא של נכרי - לכתחלה לא יקצוץ ממנה אחד מכל ארבעת המינים, אפילו אם כבר ביטלה הנכרי. ואפילו אם אילן הזה נטעוהו שלא לשם עבודה זרה ואחר שגדל עבדוהו, בענין שהוא מותר בהנאה להדיוט אפילו בלא ביטול, שהמחובר אינו נאסר - אעפ"כ הוא מאוס לגבוה, כיון שנקרא עליו שם עבודה זרה.
אבל בדיעבד שכבר נטל ארבעה מינים של אשירה זו לשם מצוה - יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור וליטול.
ואפילו אם לא ביטל הנכרי אשירה זו והרי היא אסורה בהנאה - מכל מקום כיון שמועיל לה ביטול להתירה בהנאה, הרי אינה עומדת לשריפה, שאפשר שיבטלנו נכרי.
ואע"פ שעכשיו עדיין היא אסורה בהנאה - אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו. דמצות לאו ליהנות נתנו, כמו שנתבאר בסי' תקפ"ו ע"ש:
יג במה דברים אמורים, כשלא נתכוין ישראל זה שקצץ מינים אלו מהאשירה לזכות בהן לצורך עצמו, אלא היה בדעתו להחזירן להנכרי בעל האשירה בשלימות, ולא נטלן לשם מצוה ביום הראשון - שהרי השאול פסול בו, אלא נטלן בשאר הימים.
אבל אם נתכוין לזכות בהן לגמרי, שלא להחזירן להנכרי - הרי מיד בקציצה זו זכה בה הישראל, ונעשית עבודה זרה של ישראל, ואין ביטול הנכרי מועיל להתירה בהנאה, אם לא בטלה קודם קציצתו, והרי היא עומדת לשריפה - לפיכך אפילו בדיעבד לא יצא:
יד וכל זה בימיהם שהנכרים היו משתחוים לאילן, אבל בזמן הזה שאין הנכרים משתחוים לאילן אלא (נוטעין אילן לפני עבודה זרה, או) שנוטעים אילנות בגן של עבודה זרה, ודמי פירות האילנות הוא לכהניהם - מותר ליקח מהן ארבעה מינים שבלולב. ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קמ"ג, לענין הנאת הדיוט עיין שם:
טו אתרוג שאינו ראוי לאכילה, כגון שהוא של טבל או של ערלה - פסול כל ז' ימים. שנאמר: "ולקחתם לכם", ודרשו חכמים: "הראוי לכם לכל דרכי הנאתו". ואתרוג שדרך הנאתו היא האכילה צריך להיות ראוי לאכילה.
ואתרוג של ערלת חוץ לארץ, אע"פ שאסור באכילה - מכל מקום כיון שיש מתירין להאכיל ערלת חוץ לארץ לחבירו שאינו יודע שזה ערלה, וא"כ הרי הוא ראוי לאכילה.
ואע"פ שאין הלכה כדבריהם, כמ"ש ביו"ד סימן רצ"ד - מכל מקום יש לסמוך על דבריהם להכשיר האתרוג למצוה:
טז מי שנדר הנאה מלולב שלו או מלולב של חבירו - הרי לולב זה פסול לו ביום הראשון. שהרי אין לולב זה ראוי לו לכלום כיון שנדר ממנו הנאה, והתורה אמרה: "לכם" הראוי לכם לכל דרכי הנאתו.
ולפיכך, צריך ליקח לו לולב אחר לצאת בו ביום הראשון. אבל בשאר הימים, כיון שאין חיוב נטילת לולב אלא זכר למקדש, לא החמירו כל כך לפוסלו בדבר שאין הפסול בגופו. שהרי לולב זה כשר הוא בעצמו, אלא שהוא נדר ממנו הנאה:
יז אבל שאר כל הדברים הפסולין בכל אחד מארבעה מינים, שפסולן הוא מגופו - פוסל בין ביום הראשון בין בשאר הימים. חוץ מפסול מחמת חסרון. כגון ניקב נקב מפולש ויש בו חסרון מגוף האתרוג, או שניטל עוקצו ונשאר מקומו גומא.
אבל ניטלה פטמתו - אין פיסולו מחמת חסרון בלבד, אלא מחמת שאין זה הידור - לפיכך פסול כל שבעת הימים כשאר כל פסולים שמחמת הידור, כגון חזזית וכיוצא בו, שפוסלין כל ז' ימים:
יח ואפילו חסרון אינו כשר בשאר הימים אלא אם כן נשתייר בו שלם כשיעור, דהיינו כביצה באתרוג. אבל אם לא נשתייר בו כביצה - פסול.
וכן הדס וערבה שאין בהן כשיעור, דהיינו שלשה טפחים, ולולב שאין בו כשיעור, דהיינו ארבעה טפחים - פסולין כל שבעת הימים:
יט נמצאת למד: שכל הפסולין בראשון מן התורה פסולין בשאר הימים מדברי סופרים. חוץ מן עשרה דברים. ואלו הם:
א', השאול בין מדעת הבעלים בין שנטל שלא מדעת הבעלים, אבל לא נתכוין לגזול.
ב', הנודר הנאה מלולב ומיניו.
ג', לולב שנסדק בענין שנפסל.
ד', נחלקה עלה העליון האמצעי, (ששני פסולים אלו הן מחמת חסרון, כמ"ש בסימן תרמ"ה).
ה', נכפפו רוב ראשי העלין שבלולב.
ו', הדס שיבשו עליו ונשארו בו שלשה עלין כמושין בראש הבד.
ז', אתרוג שניקב, אפילו יש בו חסרון, ואפילו הרבה יותר מכאיסר, ואפילו הוא מפולש.
ח', נימוק כל בשרו מבפנים.
ט', נסדק בענין שנפסל.
י', ניטל עוקצו.
ויש מכשירין בשאר הימים אף הפיסול מחמת שאינו הדור, כגון ניטלה פיטמתו וחזזית וכיוצא בהם.
ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק שאי אפשר למצוא מינים אחרים, שהרי יש נוהגין לברך בשעת הדחק על כל הפסולין אף ביום ראשון, כמו שיתבאר:
כ אתרוג שנקבוהו עכברים, אע"פ שהוא כשר בשאר הימים, שהרי החסר הוא כשר בשאר הימים, מיום שני ואילך - מכל מקום לכתחלה לא יטלנו אף בשאר הימים, עד שיסיר ניקור העכברים - משום מיאוס.
אבל אם היה פיסולו מחמת שאינו הדור, כגון שהיה יבש או מנומר, שפסול כל שבעת הימים, אין מועיל להכשירו על ידי שיחתוך ויסיר מקום היבשות או מקום המנומר, הואיל ובא מכח פסול.
ואפילו לכתחלה מותר מיום שני ואילך לחתוך מן האתרוג ולאכול, ויוצא ידי חובתו בהנותר, אף על פי שהוא מיעוט של כל האתרוג. ובלבד שיהיה בו כביצה.
במה דברים אמורים כשהתנה עליו קודם בין השמשות של ליל ראשון, שאינו בודל את עצמו מלהיות כחו וזכותו בהאתרוג כל שהות בין השמשות של ליל שני. דנמצא אתרוג זה לא הוקצה בבין השמשות של ליל ראשון, שהוא תחלת החג, למצות נטילת אתרוג - שהרי לשאר ימי החג התנה עליו שיהא כחו וזכותו בו בתחלת כניסת שאר ימי החג, דהיינו בין השמשות של ליל שני.
אבל אם לא אמר בפירוש שאינו בודל את עצמו ממנו כל שהות בין השמשות, אע"פ שהתנה עליו שיהא מותר להסתפק ממנו מיום שני ואילך - אסור להסתפק ממנו מיום שני ואילך. דכיון שבבין השמשות של ליל ראשון, שהוא תחלת כניסת החג, היה מוקצה ועומד למצות נטילת אתרוג של כל שבעת ימי החג, שהיה אסור לו להסתפק ממנו כל שהות בין השמשות של ליל ראשון, שהרי הוא כולו מוקצה למצותו לצאת בו למחר ביום ראשון שהחסר פסול בו.
וכיון שבין השמשות שהוא תחלת כניסת החג כל האתרוג הוא מוקצה ואסור להסתפק ממנו אפילו משהו, הרי כולו הוקצה ונאסר לכל שבעת ימי החג.
שכל שבעת הימים הן כיום אחד ארוך לענין זה מן הסתם, אלא אם כן התנה בפירוש על שאר הימים ועל דרך שנתבאר:
כא כל הפסולין ביום ראשון וכשרים מיום שני ואילך, היינו בארץ ישראל, שיום שני הוא חול המועד.
ובחוץ לארץ שעושין יום טוב שני ימים, יש אומרים שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה, נוהגין ביום טוב שני מדברי סופרים.
דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא הוא יום טוב ראשון, א"כ צריך לנהוג בו מחמת הספק, כל החומרות של יום טוב הראשון.
ויש אומרים, כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול, ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראיה, שאז לא היה הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים.
ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום, ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון.
אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום, אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד, ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל, כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל, שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב, אלא מחמת שהוא יום הראשון, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון".
ולענין הלכה, ספק ברכות להקל. לפיכך כל הפסולין בראשון, ניטלין ביום טוב שני של גליות בלא ברכה.
ומכל מקום אם אפשר יקח מחבירו לולב ומיניו כשרים במתנה על מנת להחזיר, (כדי לחוש לסברא הראשונה דשאול פסול ביום טוב שני), ויברך עליו, ואחר כך יטול את שלו (ויאמר בו הלל עם הציבור):
כב כל ארבעה מינים הפסולין ופיסולן ניכר בגופן, כגון שפסולין מחמת חסרון או מחמת הדור, אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא מינין אחרים כשרים, מותר לברך על מינים הפסולים אלו, אפילו ביום הראשון. לפי שכל פסולים אלו לא נתפרשו היטיב בכתוב.
אף על פי שכתוב בתורה "הדר", מכל מקום לא פירש הכתוב מהו "הדר" ומהו אינו "הדר". אלא כל פסולין אלו מסרן הכתוב לחכמים. והם אמרו, שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, כדי שיהיו ישראל זהירים במצות, ויחזרו אחר מינים הכשרים.
אבל בשעת הדחק, כיון שאי אפשר בענין אחר, מברכין על אלו הפסולין, שלא תשתכח תורת אתרוג מישראל:
כג אבל כל הפסולין מחמת שאינן מינן כלל, כגון "הדס שוטה" וה"צפצפה" ו"אתרוג המורכב" (או מחמת שאין שמן עליהם, כגון נשרו רוב עלין), או מחמת שהן חסירין השיעור, דהיינו אתרוג פחות מכביצה, ולולב פחות מארבעה טפחים, והדס וערבה פחות משלשה טפחים, או מחמת מצוה הבאה בעבירה, או מחמת עבודה זרה, או מחמת שאין האתרוג ראוי לאכילה, כל אלו אין ניטלין בשעת הדחק אפילו, בלא ברכה.
גזירה שמא יטעו ויאמרו שגם מינים אלו כשרים הן, ולכך הן ניטלין, ויטעו להכשיר[ן] אף שלא בשעת הדחק.
אבל כשהפסול הוא מחמת מום שיש בו חסרון בגופו, או שאינו הדר, הכל רואים את המום.
שההדור והחסרון הוא דבר נראה לעינים, והכל יודעים שאין מכשירין אותם אלא לפי שהיא שעת הדחק, שהרי בשאר כל השנים מחזירין אחר שלימים והדורים.
ויש חולקין על כל זה ואומרים, דאף הפסולין מחמת מום אין מברכין עליהם לעת הדחק, אלא נוטלין אותן בלא ברכה, לזכרון בעלמא שלא תשתכח תורת אתרוג.
ויש מקומות שנוהגין כסברא הראשונה.
ובאלו המדינות נוהגין בכל הפסולין, כסברא האחרונה, חוץ מן לולב והדס היבשים, שאם לא היו מברכין עליהם בשעת הדחק, על הרוב לא היו מברכין כלל על מצות לולב, שאין לולבין לחין ואין הדסים לחים מצויים במדינות אלו:
כד ונוהגין במדינות אלו לברך על לולב והדס יבשים, אף במקום שיש אחרים לחים בעיר.
וטעם המנהג הוא, משום שגם הלחים אינן לחים גמורים, רק שיש בהם מיעוט ליחות, ואם כן הלחין והיבשין הן דומין כמעט זה לזה.
אבל במקום שיש לחין גמורין, אין לברך על היבשין, אפילו אינן יבשין גמורים, רק יש בהם מיעוט ליחות.
ואם עבר ובירך עליהם, יש להסתפק ולומר דצריך לחזור ולברך על הלחין.
שהרי לא התירו לברך על היבש אלא בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, וכאן שהיה אפשר לברך על הלחין, אם כן לא יצא ידי חובתו ביבשים.
ומכל מקום, כיון שהיבשים אינן יבשים גמורים, אפשר לומר דיצא בדיעבד.
ולכן יטול את הלחין בלא ברכה.
אבל אם בירך על היבשים גמורים במקום שיש לחין גמורין, לא יצא ידי חובתו.
וצריך לחזור ולברך על הלחין: