תרמו דיני הדס ובו י"ד סעיפים:
א "וענף עץ עבות", דרשו חכמים: שענפיו (פירוש עליו) חופין את עציו. שכן הוא משמעות הכתוב: "וענף עץ", כלומר שכל העץ הוא ענף, דהיינו שהוא מחופה בעלין, ע"י שהן (עשוין בקליעה), שוכבין על אפיהן.
"עבות": שעליו קלועין כמין קליעה, דהיינו שהן מורכבין זה על זה כעין שלשלת.
ואיזה הוא? הוי אומר זה הדס:
ב ואינו נקרא: "עבות" אלא א"כ יוצאין ממנו לפחות שלשה עלין מקן אחד. כלומר, שיוצאין שלשה עלין או יותר סמוכין זה לזה בעיגול אחד, שאין אחד מהם נמוך מחבירו. אע"פ שאין כל השלשה עלין יוצאין מעוקץ אחד - כיון שהן דבוקין זה בזה ועומדין בשוה בעיגול אחד - הרי זה עבות.
אבל אם שני עלין הן עומדין בשוה דבוקים זה בזה, ועלה השלישי הוא למעלה מהם, או שהשלישי יוצא למטה מהשנים ועולה ורוכב על גבי השנים - אין זה "עבות" אלא נקרא "הדס שוטה".
ופסול כל שבעה, אפילו בשעת הדחק שאי אפשר למצוא הדס אחר. ואין ליטול אותו אפילו בלא ברכה, כיון שאינו מין הדס הכשר כלל. עיין סימן תרמ"ט:
ג ולכתחלה, מצוה לחזר אחר הדס שכולו עבות. דהיינו שכל הקינים של עלין היוצאין בכל אורך שיעורו, שהוא שלשה טפחים, כמו שיתבאר בסי' תר"נ, יש בכל קן וקן שלשה עלין.
ומ"מ, אם אין כולו עבות - כיון שרובו עבות, דהיינו שרוב קינים של עלין היוצאין בתוך אורך שיעורו, שהוא שלשה טפחים, יש בכל אחד ואחד מהם שלשה עלין - הרי זה כשר. ומותר לברך עליו לכתחלה:
ד ואם בתחלה היה כולו או רובו עבות ואח"כ נשרו ממנו עלין. אפילו נשר עלה אחד מכל קן וקן מכל הקינים של עלין היוצאין בכל אורך שיעורו. ואפילו מקצת הקינים נשרו עליהן לגמרי, ולא נשתייר בהן אפילו עלה אחד - הואיל וברוב הקינים, נשתיייר בכל אחד ואחד מהן רוב שיעור עבות, דהיינו שבכל אחד ואחד מהן נשתייר שני עלין שלמין שלא נשרו -הרי זה כשר:
ה "הדס המצרי" שיש בכל קן וקן היוצא ממנו שבעה עלין, ונשרו מהן ארבעה עלין מכל קן וקן - הרי זה כשר. אף על פי שרוב עליו נשרו - מכל מקום, הרי נשתייר שיעור עבות בכל קן וקן.
אבל אם ברוב הקינים של עלין היוצאין ממנו נשרו חמשה עלין מכל אחד ואחד מהן, אפילו אם מיעוט הקינים לא נשר מהן כלל והן שלמים, שבעה עלין בכל אחד ואחד מהן - מכל מקום כיון שרוב הקינים נשרו רוב עליהן, וגם לא נשתייר בכל אחד ואחד מהן שיעור עבות, דהיינו שלשה עלין - הרי זה פסול:
ו ובמדינות אלו, שאין הדסים כשרים מצוין, נוהגין לברך על הדס שאין בו שלשה עלין בקנה אחד, אלא הן גדילים שנים על גבי שנים.
ויש שלמדו עליהם זכות. שלא אמרו: ש"כל הדס שאין בו שלשה עלין בקן אחד, הרי זה הדס שוטה", אלא כשעלה השלישי: [בשו"ע אדה"ז חסר הסוף, ולכאורה צריך למלאות בערך כדלהלן, "עולה ורוכב על השנים, אז נקרא הדס שוטה, אבל כשהם שנים על גבי שנים, אינו נקרא הדס שוטה]
ז והדסים האלו, כיון שאין בהן רק שני עלים בכל קן - לפיכך אם ברוב הקינים של עלין היוצאין באורך שיעורו, שהוא שלשה טפחים, נשר עלה אחד מכל אחד ואחד מהן, הרי זה פסול - שהרי ברוב הקינים לא נשתייר בכל קן וקן רוב שיעורי עבות, דהיינו שני עלין. וצריך ליזהר מאד בזה - דהרבה פעמים נושרים עלין הרבה מההדס, ואין משגיחין על זה:
ח יבשו עליו - פסול, לפי שאין זה הדור.
אבל אם לא הגיעו לכלל היבשות, אע"פ שכבר כמשו - כשר.
וכמה שיעור היבשות? כשהן נפרכין בצפורן כשממשמש בהן, וגם כלה כל מראה ירקות שבהן והלבינו פניהם - אז הן נקראים יבשים. שהרי אפילו אם תשרה אותן במים כמה ימים לא יחזרו למראיהן. והרי הן כעץ יבש, שאפילו אם תשרה אותו במים כמה ימים, לא יסור מעליו שם היבש.
אבל קודם שהלבינו פניהם, אע"פ שהן נפרכין בצפורן מחמת יבישותן - מ"מ אם תשרה אותן במים יום או יומים יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיתן:
ט אם יבשו רוב עלין של כל שלשה בדי הדס, ונשתיירו בכל בד ובד קן אחד שיש בו שלשה עלין לחין - כשר.
והוא שקן הלח הזה הוא עומד בראש הבד - לפי שראש הבד הוא עיקר מראית ההדס, שהאדם רואה אותו בתחלת השקפתו, ואם הוא יבש הרי אין ההדס הדר כלל - שעיקר הדרו תלוי בראשו:
י ואם השלשה עלין אלו שבראש הבדים אינן לחים גמורים, אלא הן כמושים, אע"פ שאם היו כל עלי הדס כמושים הרי הוא כשר - מכל מקום עכשיו שכולן יבשים - אין הכמוש מציל מיד היבש שלא יפסול אלא הלח ההדר הוא שמציל.
ויש חולקין על זה ואומרים: כיון שכמוש כשר הרי הוא כלח לכל דבר, ומציל מיד היבש שלא יפסל.
ויש לסמוך על דבריהם מיום שני של חג ואילך, שאין חיוב נטילת לולב בהן אלא מדברי סופרים:
יא אע"פ שכל המינים של לולב שנקטמו ראשיהן -פסולין, לפי שאין זה הידור. אבל הדס שנקטם ראש, ואפילו נקטם גוף העץ של הדס עם עליו - הרי זה כשר. לפי שההדס, כיון שהוא מרובה בעלין הרי עליו הנשארין חופין את מקום הקטימה ואין הקטימה ניכרת.
ויש חולקין על זה ואומרים: דאף הדס שנקטם ראשו, דהיינו, שנקטם ראש העץ עצמו שהעלין יוצאין ממנו - כיון שראשו אינו מהודר הרי זה פסול.
ולפי דבריהם: אפילו אם לא נקטם ראשו, אלא שהשלשה עלין שבראשו הן יבשים - אע"פ ששאר כל עלין הן לחין ומהודרין - מכל מקום כיון שהעלין שבראשו אינן מהודרין - הרי זה פסול.
ויש להחמיר כדבריהם במקום שאפשר למצוא הדס אחר. אבל אם אי אפשר למצוא אחר - מותר לברך עליו, ולסמוך על סברא הראשונה:
יב דרך עץ ההדס לגדל פרי הדומה לענבים. ואם יש באורך שיעור ההדס שהוא שלשה טפחים כל כך ענבים הללו, יותר ממנין העלין הגדלין באורך זה - הרי זה פסול, אפילו מיום שני ואילך - לפי שענבים הללו דרך מראיהן להיות שחור או אדום, וההדס מראיהו ירוק, והרי זה כמנומר - ואין זה הידור.
לפיכך אם היה מראה הענבים הללו ירוק כמראה ההדס - כשר, אפילו ביום ראשון, אע"פ שהן מרובין מעליו:
יג ואפילו אם היו אדומות או שחורות, והיו מרובות על העלין, ומיעט אותם, דהיינו שליקט והסיר מקצתן מההדס עד שהיו העלין מרובין על הענבין, בין שמיעטן מערב יום טוב בין שעבר ומיעטן ביום טוב - הרי זה כשר. ומותר לברך עליו לכתחלה.
אבל לכתחלה אסור למעטן ביום טוב. אף על פי שמותר לתלוש פירות בשבת מענף התלוש מהאילן מערב שבת, כמ"ש בסימן של"ו - מכל מקום כיון שעל ידי תלישה זו מתכשר ההדס למצותו - הרי זה כמתקן כלי ביו"ט.
ואפילו אם הוא אינו מתכוין כלל להכשיר את ההדס אלא כוונתו לאכול את הענבים - מ"מ הרי על כרחו מתכשר ההדס, ונעשה כלי ע"י תלישה זו, והרי זה כעין פסיק רישיה ולא ימות, שנתבאר בסי' ש"כ ע"ש:
יד במה דברים אמורים, כשהוא צריך להדס הזה שאין לו הדס אחר. אבל אם יש לו הדס אחר ואינו צריך כלל להדס הזה - מותר לו לתלוש הענבים כדי לאכלן ביו"ט. ואע"פ שעל ידי זה מתכשר ההדס ונעשה כלי - מכל מקום, כיון שהוא בעצמו אינו צריך להדס הזה כלל, הרי לא תקן כלום: