תרכד סדר מוצאי יום הכיפורים ובו ט"ו סעיפים:
א ומתפללין תפלת ערבית - שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית, אפילו אותם הממשיכים בה בלילה - כיון שהזכירו בה של יום הכיפורים.
ואומרים הבדלה ב"חונן הדעת" כמו בכל מוצאי שבת ויום טוב:
ב וצריך להוסיף מן החול על הקודש ביציאתו, כמו בכניסתו. כמ"ש בסי' תר"ח. דהיינו, שימתינו מעט אחר צאת הכוכבים.
ובמקומות שמבדילין על הכוס בבית הכנסת בכל מוצאי שבת ויום טוב - גם עכשיו יבדיל השליח צבור, ויטעים מן הכוס לקטן, או לגדול אם מתכוין לצאת בהבדלה זו. ועיין בסימן רצ"ה:
ג המבדיל על הכוס במוצאי יום הכיפורים - אינו מברך על הבשמים. שלא תקנו אלא במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש יתירה שהלכה לה.
אבל אם חל יום הכיפורים בשבת - מברכין על הבשמים כמו בכל מוצאי שבת:
ד אבל על האור צריך לברך, אפילו כשחל בחול. לפי שהוא דבר חדש שלא נהנה ממנו ביום הכיפורים - שאסור בהבערה.
לפיכך אינו דומה לשאר מוצאי יו"ט, שאין מברכין עליו. לפי שאין מברכין על האור אלא בשעת חידושו. דהיינו במוצאי שבת שהוא תחלת ברייתו, או במוצאי יום הכיפורים, שהוא כמו דבר חדש לנו. כמו שנתבאר:
ה ואין מברכין במוצאי יום הכיפורים על האור שהוציאוהו עתה במוצאי יום הכיפורים מן האבנים או מן העצים. ולא על האור שהודלק מאור זה.
אלא על אור ששבת ממלאכה. כגון, עששית שהיתה דולקת והולכת מערב יום כיפור.
ואע"פ שבמוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן האבנים ועצים? היינו, לפי שתחלת ברייתו במוצאי שבת היתה על דרך זה. שנטל אדם הראשון שני אבנים והקישן זה בזה ויצא אור. ובירך עליו: "בורא מאורי האש". לכן מברכין במוצאי שבת על כל אור שבעולם. (אלא אם כן נעשה בו מלאכה בשבת. כמ"ש בסי' רח"צ) אפילו יצא עתה מן האבנים. לפי שזהו כעין ברייתו.
אבל במוצאי יום הכיפורים, שטעם ברכתו הוא לפי שפסקה הנאתו בו ביום ועכשיו הותר לו - אין לברך אלא על אור ששבת ממש. דהיינו שהודלק מערב יום כיפור - ושבת כל יום הכיפורים.
ואפילו אם חל יום הכיפורים בשבת - אין מברך במוצאי שבת אלא על האור שהודלק מערב יום כיפור ושבת כל יום הכיפורים. כדי להראות שיום זה הוא מקודש, ששבת מן האור:
ו ישראל שהדליק מגוי במוצאי יום הכיפורים - אין מברכין עליו. מפני שאורו של גוי נעשה בו מלאכה, שהודלק ביום הכיפורים.
ואע"פ שבמוצאי שבת מברכין עליו, לפי שהוא מברך על תוספת שלהבת של היתר שנתוסף בנרו של ישראל - מכל מקום, במוצאי יום הכיפורים אין מברך עליו.
לפי שתוספת שלהבת זו היא נולדה עכשיו, ודומה לאור היוצא מן האבנים במוצאי יום כיפור שאין מברכין עליו ולא על האור שהודלק ממנו, אלא על האור שדלק מערב יום כיפור או על האור שהודלק ממנו.
ולכן נוהגין להדליק נר להבדלה מעששיות של בית הכנסת שדלקו מערב יום כיפור:
ז ומכל מקום אפילו אור שהודלק ביום כיפור עצמו - אם הודלק בהיתר, כגון לחולה - יכולים לברך עליו במוצאי יום הכיפורים, כמו שמברכין עליו במוצאי שבת. כמ"ש בסי' רח"צ:
ח אע"פ שמן הדין מותר לברך במוצאי יום הכיפורים על האור שהודלק מן האור ששבת. דהיינו, שהודלק מערב יום כיפור כמו שנתבאר - מכל מקום, טוב להחמיר ולברך על אור ששבת מבעוד יום ממש.
ומכל מקום לא יברך על נרות של בית הכנסת בעצמן, אע"פ שהודלקו מבעוד יום. לפי שלא הודלקו רק לכבוד היום ולכבוד בית הכנסת ולא בשביל להאיר. ואין מברכין אלא על האור שהודלק להאיר. כמ"ש בסי' רח"צ.
אלא מדליק נר אחד מנר של בית הכנסת הדולק מערב יום כיפור, ויברך על שניהם ביחד.
ואם אי אפשר לו להבדיל על שניהם ביחד - יבדיל על נר שהדליק מן נרות של בית הכנסת שהודלקו מבעוד יום ולא יבדיל על נרות של בית הכנסת בלבד.
ואם עבר ובירך על נרות של בית הכנסת בלבד, אע"פ שהודלקו לכבוד - אעפ"כ אין צריך לחזור ולברך על נר אחר. כיון שעשויין גם להאיר, שהרי מתפללין לאורן:
ט ואוכלין ושמחין במוצאי יום כיפור - משום שהוא קצת יו"ט. כמ"ש בסי' תרכ"ג. ובת קול יוצאת במוצאי יום כיפור ואומרת: "לך אכול בשמחה":
י יש אנשי מעשה שמחמירין לעשות יום כיפור שני ימים, כמו שאנו עושים שני ימים טובים בגולה בשאר כל המועדות.
ומי שנהג חומרא זו ורוצה לשנות מנהגו - צריך התרה כמו נדר.
אבל אין לנהוג חומרא זו - משום שיש לחוש לסכנה.
ועוד, שהרי עכשיו שבטל קידוש החודש על פי הראיה אנו בקיאים בחשבון קביעות החדשים, ואנו אומרים שאלול לעולם חסר, ויום ראשון של ראש השנה הוא ראש חודש תשרי. ובעשור לחודש הוא יום הכיפורים שלנו.
ואין אנו עושין שאר כל המועדות שני ימים אלא כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו שהיו בזמן שהיו מקדשים החדשים על פי הראיה, ולא היו יודעים יום שנראית בו הלבנה ונקבע בו ראש השנה בארץ ישראל.
וא"כ ביום הכיפורים, אף אבותינו לא עשו אלא יום אחד מחמת חשש סכנה - שאין גוזרין על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה. א"כ למה לנו להחמיר ולהתענות בחנם:
יא ואותן העושין שני ימים יום הכיפורים, אפילו הם עשרה ביחד, אעפ"כ לא ישנו מתפלות של חול. שכל המתפלל תפלה שלא תקנוהו חכמים לזמן ההוא - הרי זה מברך לבטלה.
אך בסליחות ופיוטים - יאמרו כרצונם - כיון שאין שם ברכה לבטלה. ובלבד שיאמרו אותם אחר סיום תפלתם. אבל לא יפסיקו באמירתם באמצע התפלה, אפילו כשמתפללין בצבור שלהם:
יב וכשחל יום הכיפורים ביום חמישי - אסור להם להכין צרכי שבת אפילו ע"י אחרים או ע"י גוי. כיון שהן מחזיקין יום זה ליום הכיפורים. אך יאכלו בשבת עם אחרים שלא הרבו לבשל בשבילם.
אבל אם גוי בישל ביום זה לצרכו: אם הוא מכיר אותם - אסורים לאכול מבישולו, אפילו אם סייע עמו ישראל, בענין שאין בו משום בישולי גוים - גזירה שמא ירבה הגוי בשנה הבאה לבשל גם בשבילם.
אבל ישראל המבשל בשביל עצמו, אין לחוש שמא ירבה לבשל גם בשבילם - שמן הסתם לא יעבור על לאו: ד"לפני עור לא תתן מכשול", ולא יאכיל אותם מבישולו - כיון שהם מחזיקין יום זה ליום כיפור:
יג הימים שבין יום הכיפורים לסוכות - הן ימי שמחה - שבהן היו מחנכין את המזבח בימי שלמה. לפיכך אין מתענין בהן אפילו יום מיתת אב ואם. ואין אומרים תחנון:
יד ביום שאחר יום הכיפורים, משכימין לבית הכנסת:
טו (כל הדברים האסורים ביום הכיפורים מחמת מצות עינוי, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל - מותרים מיד אחר שהוסיף מעט מחול על הקודש, אפילו לא הבדיל עדיין בתפלה - חוץ מאכילה ושתיה. שלא אסרו קודם הבדלה אלא אכילה ושתיה ועשיית מלאכה ממש. כמו שנתבאר בסי' רצ"ט ע"ש):