תריא ליל יום הכיפורים דינו כיומו ובו י' סעיפים:
א ליל יום הכיפורים הרי הוא כיומו לכל דבר. שכל דברים האסורים ביום, אסורים בלילה.
ואפילו בתוספת שמוסיפין מחול על הקודש - בין מלפניו בין מלאחריו - אסורים כל הדברים האסורים בעיקר היום:
ב ומה הן הדברים האסורים?
מלאכה. אכילה, ושתיה. רחיצה, וסיכה. נעילת הסנדל. תשמיש המטה.
אבל אין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה.
שנאמר: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי וגו'". (ויקרא כג, ל)
ונאמר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה, ונכרתה וגו'". (ויקרא כג, כט).
וסתם עינוי, הוא מניעת אכילה ושתיה. כמ"ש: "ויענך וירעיבך, ויאכילך וגו'". ושתיה בכלל אכילה.
אבל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אע"פ שגם הם נקראים עינוי לפעמים, כמו שלמדו חכמים ממדרש הפסוקים.
מכל מקום - סתם עינוי לא נאמר ברוב הפעמים אלא על מניעת אכילה ושתיה בלבד.
ומכל מקום, כיון שגם הם נקראים עינוי לפעמים - לפיכך גם הם אסורים ביום הכיפורים מן התורה.
שנאמר: "שבת שבתון", וקבלו חכמים בפירוש הפסוק: שבות מכל דבר שנקרא עינוי לפעמים:
ג ואיסור דברים אלו, מסר הכתוב לחכמים. והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל. וכמו שיתבאר לפנינו בעז"ה:
ד מלאכה כיצד?
כל מלאכה שחייבים עליה בשבת - חייבים עליה ביום הכיפורים. וכל שבשבת פטור אבל אסור - הוא ג"כ ביום הכיפורים. אלא ששבת זדונו סקילה, ויום הכיפורים זדונו כרת.
וכל איסורי הוצאות שבת - נוהגין ג"כ ביום הכיפורים.
וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת - אסור לטלטלו ביום הכיפורים:
ה אלא שבזה הקילו בו - שהתירו לקנב ירק. דהיינו לנתק העלים מן הקלחים - כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכם.
וכן להדיח אותו - שיהיה מוכן לבשלו בערב מיד.
וכן לפצוע אגוזים - כדי שיהיו מוכנים לאכילת ערב.
ולא יצטרך לטרוח בהן בערב.
וכל דברים אלו, אף על פי שאסורים בשבת, שהרי הוא טורח ומכין משבת לחול - כיון שאין צריכים היום עד לערב.
מכל מקום, ביום הכיפורים התירו משום פקוח נפש. שלא יצטרך לטרוח בדברים אלו בערב קודם אכילתו, ויהיה לו עגמת נפש בענות נפשו בעשיית דברים אלו כשהוא מעונה:
ו ולא התירו דברים אלו אלא כשחל יום הכיפורים בחול. אבל כשחל בשבת, לא התירו דברים אלו. גזרה שמא יעשה כן בשאר שבתות השנה. שיכין ביום מה שצריך לאכילת ערב. שלא יבחין שהתירו לו ביום הכיפורים משום עגמת נפש:
ז אפילו ביום הכיפורים שחל בחול - לא התירו אלא מן המנחה ולמעלה. משום, שאז אין לחוש שמא על ידי התעסקותו בתיקון המאכל ישכח שהוא יום הכיפורים ויאכל ממנו. כיון שהוא אחר המנחה, שהוא קרוב לעת היתר אכילה, דהיינו צאת הכוכבים, ודומה לו כמי שיש לו פת בסלו.
אבל קודם המנחה - אסור לו להתעסק בתקוני המאכל של ערב, שמא ישכח ויאכל ממנו:
ח עכשיו נהגו כל ישראל לאסור קניבת ירק והפצעת אגוזים. והוא הדין שאר תיקוני מאכלים של ערב, אפילו אחר המנחה. לפי שבדורות אחרונים, התחילו לקלקל, למהר ולעשות דברים אלו קודם המנחה. לפיכך החמירו עליהם, ואסרו אפילו לאחר המנחה:
ט במה דברים אמורים בהתעסקות בתיקוני המאכל, אבל ליגע באוכלין מותר כל היום.
ואינו דומה לחמץ שאסור ליגע בו בפסח. לפי שבפסח הוא אוכל שאר דברים, חוששין שמא ישכח איסור חמץ בפסח ויאכל גם את זה שנוגע - כיון שבימים אלו איננו פרוש ומובדל כלל מאכילה.
משא"כ ביום הכיפורים, שהוא פרוש ומובדל מאכילה לגמרי - אין חוששין שמא ישכח ויאכל. אלא אם כן הוא מתעסק בתיקון המאכל לתקנו ולהכשירו לאכילה. אבל בנגיעה בעלמא, אין חוששין לכך.
ולפיכך מותר ליתן לקטנים לאכול, אע"פ שהקטנים יכולים ליטול בעצמן מבלי שיגעו הגדולים במאכל.
ואם אין הקטן יכול לאכול אלא אם כן יתעסק הגדול בתיקון המאכל, להכשירו ולתקנו לאכילת הקטן - מותר לו לתקנו. כיון שאי אפשר לקטן לאוכלו מבלעדי תיקון זה:
י ונהגו שהתינוקות משחקין באגוזים על השולחן. עיין סי' של"ח (סעיף ו). ואין למחות בידם, אפילו קודם מנחה: