תקצו ובו ב' סעיפים:
א יש מקומות נוהגין שלאחר התפלה מריעין תרועה גדולה בלא תקיעה, כדי לערבב את השטן.
שלא יקטרג אחר התפלה, שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים, לומר "שאינם יראים מאימת יום הדין".
ויש מקומות נוהגים לחזור ולתקוע שלשים קולות.
לפי שחוששין שמא מקצת הציבור לא שמעו כל התקיעות כראוי וכהוגן, וייצאו בשמיעת תקיעות אלו.
ויש נוהגין לתקוע מאה קולות.
דהיינו שתוקעין אחר התפלה להשלים מאה קולות עם התקיעות של מיושב ושל מעומד:
ב אבל לאחר שכבר גמרו כל מנין תקיעות אלו, אין לתקוע עוד בחנם.
שהרי התקיעה היא אסורה ביו"ט, מדברי סופרים.
ולא התירוהו אלא לצורך.
כגון, כדי לעשות נחת רוח לנשים לתקוע להן.
וכן הנוהגין לתקוע אחר התפלה, כיון שהן צריכין לתקיעה זו מטעם הידוע להם, התירו להם חכמים.
לפי שאין בתקיעת שופר שבות גמור, אלא עובדין דחול.
אבל לתקוע בחנם, הוא זלזול יו"ט.
ואפילו מי שיתקע ביום שני, אסור לו להתלמד ביום הראשון.
שהרי אנו יודעין ובקיאין בקביעת החודש.
ואנו יודעין שהראשון קודש, והשני חול.
ונמצא תוקע תקיעות שאינם צריכים לו ביום טוב, אלא בחול.
ואין צריך לומר, שאין להוציא את השופר לרשות הרבים לתקוע תקיעה שאינו צריך לו היום.
שהרי הוא מוציא מרשות לרשות שלא לצורך יו"ט.
אבל מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך.
ומותר לו לתקוע כל היום אפילו לאחר שישמע התקיעות בבית הכנסת.
לפי שמצוה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצות: