תקצב תפלת מוסף בקול רם וסדר התקיעות ובו י"א סעיפים:
א כשמתפללין תפלת מוסף בציבור, תקנו חכמים לתקוע תר"ת למלכיות, תר"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות.
ולפי שבתפלת מוסף בלחש כל אחד ואחד מתפלל לעצמו, ואין אחד מסיים ברכותיו בשעה שחבירו מסיים, לפיכך, אין תוקעין בתפלה זו, כמו שאין תוקעין ביחיד, כמו שיתבאר.
אלא ממתינין מלתקוע, עד שיחזור הש"ץ את התפלה.
ויש מקומות שנוהגין לתקוע ב' פעמים, אחת בתפלת לחש, ואחת בחזרת הש"ץ.
אבל במקום שאין מנהג, אין לנהוג כן לכתחלה:
ב תקיעות אלו, נקראים "תקיעות מעומד".
לפי שאף השומעין, צריכין לעמוד בעת שמיעת תקיעות הללו.
משא"כ, בתקיעות מיושב, שאין צריך לעמוד אלא התוקע בלבד.
כמ"ש בסי' תקפ"ה:
ג ועכשיו שתקנו לנו חכמים לצאת מידי כל הספיקות, שיש להסתפק בתרועה, כמ"ש בסי' תק"צ, עיין שם.
היה מהראוי לתקוע, תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות, כדי לצאת מכל הספיקות של תרועה.
אלא לפי שאין מטריחין על הציבור, אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות.
שהרי בדרך זו הוא עושה כל הספיקות של תרועה.
ואין כאן חשש, אלא (שמא התרועה אינה אלא שברים לבד, ותרועה לבד, ונמצא) שמא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה, או שלאחריה.
ואין אנו חוששין לזה.
כיון שכבר יצאנו ידי חובה מן התורה בתקיעות מיושב, שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות, כמו שנתבאר בסי' תק"צ:
ד ויש נוהגין, לתקוע למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת.
לפי שמן התורה, בין שברים בין תרועה שלנו, הכל נקרא "תרועה".
ואיך שיעשה אדם, בין שברים לבד, בין תרועה שלנו לבד, הוא יוצא ידי חובתו.
ובדורות הראשונים, היו מקצת מקומות נוהגין לעשות שברים, ומקצת נוהגין לעשות תרועה שלנו.
ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן מן התורה.
אלא לפי שהיה הדבר נראה כמחלוקת בעיני ההמון, לכן ראו חכמים לתקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יראה ביניהם, דבר שנראה כמחלוקת בעיני ההמון.
התקינו לתקוע תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים, כדי לצאת מספיקות ההמון, מחמת חלוקת מנהגים.
לפיכך לא הטריחו על הציבור לתקוע כדרך הזה גם בתקיעות מעומד.
אלא מראין בתקיעות מעומד שכל ספיקות התרועה הן נקראים "תרועה", ואדם יוצא בהם ידי חובתו.
ולכך תוקעין פעם אחת תשר"ת, פעם אחת תש"ת, פעם אחת תר"ת.
כדי להראות שכל אחד ואחד מסדרים הללו הן נכונים וכשרים:
ה יש נוהגין לתקוע ג' פעמים תשר"ת למלכיות, ג' פעמים תש"ת לזכרונות, וג' פעמים תר"ת לשופרות.
ויש נוהגין לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות.
וכן לזכרונות וכן לשופרות.
ומנהג זה הוא המובחר שבמנהגים:
ו ונוהגים לומר בכל פעם שתוקעין, "היום הרת עולם" וכו'. "ארשת שפתינו" וכו'.
ואפילו כשחל בשבת שאין תוקעין, אומרים "היום הרת" כו'.
אבל אין אומרים "ארשת" כו':
ז המתפלל מוסף ביחיד, אין מפסיק כדי לתקוע סדר הברכות.
ואפילו יש לו מי שתוקע לו, אין מפסיק לשומעם.
שלא תקנו אלא בציבור.
ומכל מקום התקיעות שחייב לשמוע מן התורה, דהיינו תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים, תר"ת ג' פעמים, טוב שישמע אותן קודם תפלת מוסף.
אע"פ שתקיעות מעומד הן מצוה מדברי סופרים, אעפ"כ אין מברכין עליהן, כמו שמברכין על כל מצוה מדברי סופרים?
לפי שנפטרין בברכה שבירכו על תקיעות מיושב.
וכיון שהן נפטרין בברכה אחת, לכן יש ליזהר שלא להפסיק ביניהם בשיחה.
ולא התוקע בלבד שבירך על השופר, אלא אפילו הציבור שלא בירכו לעצמן, אלא שמעו ברכת השופר מהתוקע, אף הן לא ישיחו מתחילת תקיעות מיושב עד אחר תקיעות מעומד.
ואם עבר ושח, בין התוקע בין השומעין, אין צריך לברך על תקיעות מעומד.
ואף שהפוטר שתי מצות בברכה אחת, ושח ביניהם, צריך לחזור ולברך על מצוה השנית?
כמ"ש בסי' ח' ובסי' כ"ה.
מכל מקום, כיון שאלו התקיעות, מעומד ומיושב, הן כעין מצוה אחת, שהתורה חייבה אותנו לשמוע תשע תקיעות בראש השנה, ותקנו חכמים, לשמוע אותן על סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות.
אלא כדי לערבב את השטן,
(פירוש, כדי שיתערבב מיד בתקיעות שלפני התפלה, ולא יקטרג בתפלה)
על כן נהגו כל ישראל לחלק את התקיעות של תורה ושל דברי סופרים, לשתי פעמים.
ותוקעין מיושב כדי לקיים מצוה מן התורה, ומברכין עליהן, וגומרין את המצוה של דברי סופרים בתקיעות מעומד, שעל סדר הברכות, כמו שתקנו חכמים.
וכיון שהן מצוה אחת, ונראין כשתי מצות, לפיכך אין להשיח ביניהם דברים בטלים.
אבל מותר להשיח ביניהם מעניני התפלה והתקיעות, כיון שהן באמת מצוה אחת.
וכן אם עבר ושח, אפילו דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך.
דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת.
כמו שהיושב בסוכה, והלבוש תפילין, מותר לשוח.
אע"פ שכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה, ולבוש בתפילין, הוא מקיים מצות הקב"ה.
אבל אם שח בין ברכה לתקיעות מיושב, אפילו שח מעניני התפלות, צריך לחזור ולברך.
כיון שהפסיק בין הברכה להדבר שמברך עליו.
אבל אם שח מעניני התקיעות, אינו צריך לחזור ולברך.
אבל לכתחלה אסור לשוח בין הברכה לתקיעה, אפילו מעניני התקיעות.
אלא אם כן אי אפשר לו לקיים המצוה, אם לא ישיח, כגון שאומר, "תנו לי השופר", וכיוצא בזה:
ח ובשעת התקיעות עצמן, בין תקיעות מיושב בין תקיעות מעומד, אסור לרוק.
לפי שצריך לשמוע כל התקיעה מראשה עד סופה, אפילו היא ארוכה הרבה, כמ"ש בסי' תק"צ.
ולפיכך, אין להביא קטנים שלא הגיעו לחינוך, לבית הכנסת בעת התקיעות, שלא יבלבלו דעת השומעים.
אך הנשים, יקחו אותן אצלן, שהן פטורין.
כמו שנתבאר בסימן תקפ"ט:
ט נוהגין, שבתקיעות מיושב עולה התוקע על הבימה, ותוקע שם, מפני כבוד הציבור.
אבל בתקיעות מעומד, כיון שהן בתוך התפלה, אין מטריחין אותו לעלות, אלא עומד [במקומו] ותוקע:
י התקיעות שעל סדר הברכות, לא יתקע אותן הש"ץ המתפלל מוסף.
שמא יתבלבל, ולא יוכל לחזור לתפלתו, בלא טירוף דעת.
אבל אם הוא מובטח בעצמו שחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת, או שמתפלל מתוך הסידור, שבודאי הוא מובטח, יוכל לתקוע, אף אם יש אדם אחר שיודע לתקוע כמותו.
לפי שהתקיעה אינה הפסק כלל בתפלה, כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות, א"כ הוא צורך התפלה.
ולכן, התוקע תקיעות מיושב, ראוי שיתקע ג"כ תקיעות מעומד, שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אלא אם כן שהוא ש"ץ המתפלל מוסף, ואינו מובטח שחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת:
יא במה דברים אמורים בדורות הראשונים, שהיו נוהגים לתקוע בסתם, וא"כ זכה מיד בכל התקיעות, אפילו של סדר הברכות, מטעם שנתבאר.
ואין להעביר המצוה ממנו.
אבל עכשיו שנוהגין בקצת מקומות, ליתן התקיעות שמעומד לאחר, א"כ מעולם לא זכה הראשון בתקיעות מעומד.
ומותר ליתן אותן לאדם אחר בכל מקום: