הלכות ת"ת פרק ראשון

(א) דהיינו בשנה חמישית כו' בביתו כו'. עיין ב"ח שנדחק מאד לפרש פירוש זר בלשון הגמרא מקרא זו תורה, לפ"ד הרמב"ם וטור וש"ע שכתבו גם נביאים וכתובים. ואשתמיטתיה לשון הסמ"ג דפירש בהדיא דבגמרא מיירי לענין שילמדנו בעצמו קודם שיהיה בן שש או בן שבע שאז יוליכנו אצל מלמדי תינוקות ע"ש. וטעמו ונימוקו עמו, דאי אפשר לומר כדמשמע לכאורה מלשון רש"י דאין חובת בנו עליו רק מקרא לחוד, דא"כ לענין משנה ותלמוד בנו הוא כאחר ממש, ואמאי נדחית מצות תלמוד תורה לעצמו שהוא חיוב דאורייתא בשביל לימוד בנו כשהוא נבון ומשכיל יותר. ותדע מדאמר רבי יהודא אם היה בנו כו' בנו קודמו בנו דווקא. וכן משמע מלשון הטור וש"ע סימן רמ"ו ומי שאי אפשר לו כו' ע"ש. אלא ודאי דבלימוד בנו מקיים מצות ולמדתם אותם את בניכם גם בלימוד תורה שבעל פה. ואדרבה עיקר הכתוב קאי אתורה שבעל פה, כדאיתא ריש פ"ב דברכות כי היכי דליגרסו בהו, דהיינו תורה שבע"פ שיכול לגרוס גם כשהולך בדרך משא"כ דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ועוד איך יסתום התלמוד נגד הספרי דושננתם לבניך אלו התלמידים כו'. ובפרט דרישא דספרי דושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים כו' הובאה בגמרא שם. ולהקדים, ודאי דגם בתורה שבע"פ מצוה להקדים, וגם לבן בתו ובן בן בנו לפי דעת הש"ך, וגם לא פריך מידי מזבולון בן דן, דעכ"פ ודאי אין איסור להקדימו גם למשנה ותלמוד. ואין לומר דמיירי בשכר, דהא בימיהם לא היו נוטלין שכר על משנה ותלמוד, כדאיתא בנדרים דף ל"ז הא קמ"ל דאפילו כו'. ומשום הכי פירש הסמ"ג העומד בשיטת הרמב"ם, דכל הסוגיא מיירי לענין ללמוד האב בעצמו עם בנו, וזה היה ענין תמוה ומילתא דתמיהא מידכר דכירי לה בימיהם עובדא דזבולון שלימדו אבי אביו בעצמו מקרא כו', ולא הוליכו למלמדי תינוקות שלומדים אצלם כל הנערים שבעיר מקרא, וגם היו מלמדים ממונים וקבועים למשנה כדאיתא בירושלמי הובא בסמ"ג, וסלקא דעתא דשמואל סבירא ליה דדינא הכי דמצוה ללמוד עמו בעצמו אם יכול. ותקנת יהושע בן גמלא לא היתה אלא בשביל מי שאין לו אב, כדאיתא בגמרא. וקודם לכן מי שיש לו אב והיה מעלהו, היינו מי שאינו יכול ללמוד עמו בעצמו. ופריך מברייתא לימדו מקרא כו'. ואמר רבא זו תורה, ולא קאמר כל התורה דוקא אלא תורה סתם, דהיינו שתחלת לימודו של הבן קודם שיגיע לבן שש שיוכל לעזוב את אביו לילך לבית הספר לכל היום, כדאיתא בעירובין ריש פ"ח הא דאיתיה לאבוה כו', ילמוד עמו אביו תורה מעט מעט כמה שיוכל שאת, עד שיהיה בן שש וילך אצל מלמדי תינוקות, ושם יקרא נביאים וכתובים משנה ותלמוד, אם כבר גמר את התורה בבית אביו, ואם לאו יגמרנה שם ג"כ. וגם אפשר דעפ"י הרוב יוכל לגומרה בבית אביו מאחר שמשהתחיל לדבר מלמדו מעט מעט, והיינו בכתב כדמשמע בסמ"ג, אבל נביאים וכתובים ודאי לא שכיחא כלל שיוכל לגמור קודם שיהיה בן שש ברוב התינוקות, ומשום הכי מפרש רבא דמקרא זו תורה הוא שמלמדו האב בעצמו. אבל משיוכל לעזוב את אביו ולילך לבית הספר אין על האב רק לטרוח למצא לו מלמד שילמדנו, ואם לא מצא בחנם יתן שכר, אבל ליכא שום מצוה ללמוד עמו בעצמו דוקא, דלא שייך הכא לפסוק דין קדימה לומר דמצוה להקדים האב דוקא למלמדים אחרים, דהא איכא טובא דעדיפא מיניה, וגם בדליכא הרי לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, דאפילו לחוץ לארץ מותר לצאת מהאי טעמא, הלכך לא שייך בזה כלל מצות קדימה למסקנא.

[ולזה י"ל שנתכוין ג"כ רש"י במ"ש שאין חובת בנו עליו כו', ר"ל ללמוד בעצמו דוקא רק ילמוד אצל אחרים. דודאי אינו ר"ל ילמד לעצמו לבדו ממש, שהרי לא נכתבה תורה שבעל פה בימיהם. ואפשר דלרש"י אין על האב אפילו לטרוח להוליכו להמלמד רק ילך לו בעצמו לרצונו, כי מלמדי משנה ותלמוד היו מצויים לרוב בחנם, כדמשמע בגמרא דמי שיש לו אב היה מעלה לירושלים כו', והיינו למקרא לבד, ואיך ילמוד עדיין משנה וגמרא, אלא ודאי דלמשנה וגמרא מצויין חכמי ישראל לרוב שמקיימין ושננתם לבניך אלו תלמידים שרוצים ללמוד, רק למקרא שהנער נער ואינו חפץ ללמוד רק מי שיש לו אב האב מעלהו לירושלים, משום שחכמים שבעיר הם עוסקים בלימוד משנה וגמרא לתלמידים. ומשום הכי ס"ל לרש"י דאין על האב לכופו, כי מאחר שאין לו דין קדימה ללמדו בעצמו א"כ אם ירצה יוכל ללמוד מהרבה חכמים שבעיר. וגם במקרא אשכחן דמאן דקרי קרי דלא קרי כו', רק שהאב חייב לעשות שלו ללמדו מקרא לקיים ולמדתם את בניכם כמשמעו ללמוד בעצמו דוקא, משום שעדיין אין דעת בבנו לילך מעצמו להמלמדים וגם אין מצויין כל כך, משא"כ במשנה וגמרא המצוה היא על האב כמו על האחרים בשוה ממש מדכתיב ושננתם לבניך אלו התלמידים. ואין דין קדימה על האב, אלא לענין שאם אינו יכול ללמוד בעצמו שאחרים פטורים לגמרי והאב חייב ליתן שכר אם ירצה הבן ללמוד, כי מצותו עליו לענין שכר בלבד כמ"ש רמב"ם, ומשום הכי בנו קודמו אם הוא זריז כו', אבל לא לענין כפייה מדאורייתא, אלא משום חינוך מדרבנן מבר שיתסר כו'. רק במקרא צריך לקיים הכתוב כמשמעו דוקא ללמוד בעצמו, או יטרח ויוליכנו למלמד דשלוחו כמותו. משא"כ בנביאים וכתובים שניתנו אח"כ ולא קאי עלייהו קרא דולמדתם אותם את בניכם. ואף שניתנו למשה מסיני מ"מ היו מסורים בע"פ עד שנכתבו ע"י הנביאים, ולכך דינם כתורה שבע"פ במקום שמצויים מלמדים בחנם, ואם לאו יתן שכר כשירצה הבן ללמוד אצלם].

ועד היכן דקאמר שמואל היינו על החיוב שמוטל על אבי אביו ללמדו כזבולון בן דן, ולא כזבולון שלימדו בעצמו כל התורה, דמדינא א"צ ללמדו בעצמו אלא תורה קודם שיוכל לילך לבית הספר להיות שם כל היום, ואח"כ מוטל עליו להוליכו לשם. ומיהו אפשר דהיינו דוקא במקום שמלמדים בחנם, או אפילו בשכר אלא שאבי אביו יכול ללמוד עמו בעצמו רק שאינו רוצה מפני שחפץ ללמוד לעצמו או שאין לו פנאי מחמת טרדת פרנסתו, ומשום הכי אינו נפטר מחיובו עד שיעמיד לו מלמד ואפילו בשכר. לאפוקי בן בן בנו דינו כבן חבירו שא"צ ללמדו כשיש גדול ממנו בעיר, וגם בדליכא א"צ רק מי שהגיע למדה זו ללמד לתלמידים שכבר שימש תלמידי חכמים כל צרכו, כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו על כל חכם כו', חכם ולא תלמיד, שלימוד לעצמו משנה וגמרא קודם בודאי מללמוד התינוקות מקרא, משא"כ בבנו שכל תלמיד חייב ללמד לבנו מקרא ומשנה שלמד כבר אם אינו מוצא מלמד אחר, והוא הדין לבן בנו (אך אם אין לו פנאי אפשר דלא עדיף מלימוד לעצמו דנפטר מחמת עסק פרנסתו. ולא דמי לאביו שחייב לשכור מלמד בכהאי גוונא מקרא יתירא כדלקמן וצ"ע). ומ"ש הרמב"ם א"כ למה נצטוה כו', ולא משני למי שאינו חכם אלא תלמיד, יש לומר דהיינו מ"ש הרמב"ם וחייב לשכור מלמד כו', ר"ל דקרא דוהודעתם וגו' ולמדתם וגו' דכתיבי סתמא, איכא לאוקמי בכל אדם בין בחכמים בין בתלמידים, בחכמים להקדים ובתלמיד שצריך ללמוד לעצמו ישכור לו מלמד (ובכלל זה משמע ממילא שהאב יוליכנו מביתו להמלמד אם אינו חפץ מעצמו לילך, מאחר שאינו לומד עמו בעצמו בביתו כמצווה עליו, משא"כ בחכם המלמד לתלמידים אחרים א"צ לכוף לכל מי שאינו רוצה לילך ללמוד כלל מחמת חיוב מצוה זו דושננתם לבניך, וגם בתינוקות של בית רבן אמרינן דלא קרי ליהוי צוותא לחבריה, דהיינו רק שלא יניחנו לילך משם, וכמו שנתבאר לעיל לפירש"י, והאב חייב להוליכו מאחר שאינו לומד עמו בעצמו בביתו. ומשום הכי לא משני הרמב"ם האי שינוייא על קושיית למה נצטוה כו', משום דזה נכלל במ"ש וחייב לשכור מלמד כו', דממילא (משמע) יתחייב להוליכו). ומשום הכי שינה הרמב"ם שפתח תחלה שחייב אדם כו' ואח"כ כתב על כל חכם וחכם כו', משום דפשיטא ליה דלבנו חייב ללמד גם מי שאינו חכם כל שיכול ללמוד עמו ואינו מוצא מלמד אחר. ולא אמרו הוא קודם לבנו, אלא בלימוד אחד ששניהם צריכין לו בשוה, כגון שגם האב לא למד עדיין דבר זה שהבן חפץ ללמוד בין מקרא בין משנה וגמרא, אבל אם האב כבר למד דבר זה ויכול ללמדו לבנו ודאי לא מסתברא שיפטר מללמדו עד שיגמור הוא כל התורה כולה ובתוך כך יהיה בנו עם הארץ (וכ"מ בהדיא בגמרא דדוקא מי שאין לו אב לא היה למד תורה, ולא מי שיש לו אב שאינו חכם כל כך שא"צ ללמוד כלל לעצמו). ולא גרעה מצוה זו ללמד לבנו משאר מצות שאי אפשר לעשות[ן] ע"י אחרים שצריך להפסיק לימודו אף אם עדיין לא למד כל התורה כולה. ולא דמי ללישא אשה שיהיו רחיים בצוארו ולא יוכל לעולם לפרקן מעל צוארו, משא"כ בלימוד לבנו כשילמדנו כל מה שלמד לעצמו אזי יוכל אח"כ לגמור כל התורה לעצמו, וגם לבנו, ואם לא ילמדנו עכשיו היא מצוה עוברת ופסידא דלא הדר מה שבנו מבטל עכשיו אף אם ילמדנו אח"כ כמ"ש התוס'. והוא הדין והוא הטעם לבן בנו.

אבל אם אינו יודע ללמוד אפשר שאין דינו כאביו ממש שחייב להשכיר לו מלמד, משום דחיובא דאבי אביו לא נפיק מחד קרא עם חיובא דאביו אלא מקרא אחרינא דוהודעתם לבניך ולבני בניך, והאי קרא מיירי להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לאחרים, וא"כ י"ל דכמו דבן חבירו מיירי בחנם, דהא א"צ ליתן כלל שכר בעד(ו) בן חבירו, ה"נ מיירי בכהאי גוונא דין להקדים לבן בנו בחנם דוקא. וא"ל דקרא אתא לאשמועינן ליתן שכר בעד בן בנו ולא בעד בן חבירו, דא"כ לבניך למה לי, הרי כבר נאמר ולמדתם אותם את בניכם וממילא נשמע אם אינו מלמדו בעצמו חייב לשכור לו מלמד, דאל"כ גם בבן בנו מנ"ל לחייב לשכור, אלא ודאי דממילא משמע. ומשום הכי עשה הרמב"ם פיסקא אות ג' קודם וחייב לשכור כו', לאשמועינן דלא קאי בפשיטות אקרא דלעיל לפרש עוד טעם למה נצטוה כו' על בנו כו', כדמשמע בסמ"ג ובכסף משנה, אלא אפשר מילתא באפי נפשה היא (כמ"ש בלחם משנה). וגם אפשר דקאי אקרא דלעיל מדכתב וחייב כו' בוי"ו (וגם חיוב השכר לבנו אין כאן מקומו וכפול לקמן), וי"ל דאיצטריך לבניך להקדים לבן בנו ותרווייהו שמעינן מהאי קרא, משום דבהאי קרא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ומשום הכי נמי סתם הרמב"ם ולא פירש בבן בנו אם חייב ליתן שכר כמו בבנו, ולא פטורו בפירוש כי אם בבן חבירו (א"נ י"ל דס"ל לחלק בין אם יכול ללמדו בעצמו דחייב לשכור לו, לאם אינו יכול, ומשום הכי סתם בלשונו משום דלא פסיקא מילתא, משא"כ לבנו חייב בכל ענין), כנודע דרכו שלא לכתוב דבר שאינו מפורש או מוכח טובא בגמרא (והלכך לדינא קשה להוציא מיד המוחזק בכפיות בכהאי גוונא. ואפילו אי הוא אמיד צע"ג, לפי מ"ש בתשובת רשב"א ח"ג שלא היו יכולים לכוף למשה בר עצרי לזון את בני בנו רב הונא ע"ש). אך בבנו, גם אי והודעתם מיירי להקדים לחודיה בלי שכר, מכל מקום הא תנא ביה קרא עוד דכתיב ולמדתם וגו' לחייב גם שכר אפילו אינו יודע ללמוד בעצמו, דאל"כ פשיטא, דמי ביקש מידו שיתן שכר ילמדנו בעצמו. והיינו אפילו בתורה שבעל פה כדכתיב לדבר בם ובלכתך בדרך וכמו שנתבאר לעיל. ומשום הכי כתב הרמב"ם הלכה ז' לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמדנו בשכר כו', והיינו לבנו שפתח בו תחלה ועליה קאי ע"ש. ומ"ש הכסף משנה צע"ג.

והנה לפירוש הסמ"ג דלעיל אתי שפיר טפי כפרש"י באבות פ"ה, וכן הוא בתנחומא פרשת קדושים, דבן חמש היינו בחמישית, דלפ"ז יוכל להיות הא דאמר רבא מקרא זו תורה אפילו לגמור כל התורה, לפי שקרוב הדבר מאוד ברוב התינוקות לגמור התורה בנקודותיה לפחות בלי טעמים ופירוש המלות (ובלי חזרה בשלימות לגמרי רק שזוכר עתה[)] בב' שנים שעד סוף בן ו', וכ"ש עד סוף ז' בכחוש, וכמ"ש התוס' בכתובות דף נ' דבר שית דומיא דבר י"ג למצות. וגם הרמב"ם ס"ל הכי (מטעמא אחרינא כדלקמן), דבכל מקום שכתב איזה דין מדיני התורה התלוי במבן כך וכך שנים ואילך דווקא ולא קודם לכן, כוונתו לעולם בלשונו בחבורו בן כך וכך שנים שלימות דוקא. כמבואר ממ"ש בהלכות שביתת עשור ספ"ב ע"ש במגיד משנה. וכן הוא בריש פט"ו מהלכות אישות לגירסא שלנו. וטעמו ונימוקו עמו, דאזיל לשיטתו פ"ב מהלכות אישות, דלא קיי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה, ולא מקרי בן עשרים ובת עשרים אלא כשלא נשתיירו שלשים יום. והא דאמרינן בנדה דף מ"ה למ"ד שלשים יום כו', היינו דאיכא למ"ד, אבל לא קיי"ל הכי אלא כר' יוסי בן כיפר בסוף פרק יוצא דופן, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה. דלא כטור, שלא ראה פירוש המשניות ומשום הכי כתב דטעות סופר הוא ברמב"ם. והא דקי"ל גבי רבעי דשלשים יום חשובים שנה כמ"ש בפ"[ט] מהלכות רבעי, היינו משום דבתחלה י"ל כן טפי מבסוף, כדמייתא רבא בפ"ק דר"ה מתחלת נדה וסוף נדה ע"ש. ומקרבנות אין ראיה כלל מאיל בן שתים, דכבש בן שנה יוכיח דאפילו פחות מל' יום מקרי בן שנה מיום השמיני והלאה. והשתא אתי שפיר מ"ש הרמב"ם סתם בלשונו דבן ששה חייב בסוכה (לג[ירס]א שלנו בהלכות סוכה פ"ו), ויוצא בעירוב אמו (בהלכות עירובין פ"ו), דסתרי אהדדי. אלא ודאי משום דגבי סוכה דקודם לכן פטור ואח"כ חייב א"כ בן ו' היינו שלימות, כמו בן כ' בבן ובבת דלא קיי"ל ל' יום בשנה חשובים שנה, משא"כ [בעירובין] דאחר ו' אינו יוצא וקודם לכן כמ"ש דיוצא, והוה ליה כאילו קתני עד ו' שנה ועד בכלל, ולא שייך כן כי אם על שנה ששית, ולא על שביעית ומשביעית ואילך לעולם, דאפילו על שיעור גדול לא שייך עד בכלל, כמ"ש הרא"ש ריש פרק אלו טרפות, [מכ]"ש על דבר שאין לו שיעור. ומאחר שהלשון מוכיח מתוכו לא הוצרך לפרש יותר, וסמך על מה שכתב או פחות, דלכאורה הוא שפת יתר אלא לרמוז למה שכתבנו [ולגירסת המגיד משנה גבי סוכה כבן ה' כו', אתי שפיר נמי לפי זה, משום דבסוכה ודאי איתיה לאבוה, שהרי מצות חינוך היא על האב לבדו, אבל בעירוב מסתמא ליתיה לאבוה, מדיוצא עם אמו לדבר מצוה שהיא מחנכתו, דמשום הכי שרי, כמ"ש התוס' בעירובין שם]. והשתא אתי שפיר נמי הא דמכניסים להתלמד כבן ו', אע"ג דיוצא בעירוב אמו בדליתיה לאבוה, וא"כ בדאיתיה צריך לאביו, ומאי שנא תלמוד תורה מסוכה שהיא ג"כ דאורייתא. ודוחק לומר משום דחינוך לתורה דאורייתא על האב, דמכל מקום הא אפשר לקיימה כמו שנה אח"כ ולא הוה ליה לצער ולהצר להתינוק [עיין ריש פרק נוטל ובפרש"י שם שיכול לבא לידי חולי אם יש לו געגועים]. אלא ודאי כמ"ש התוס' דבר שית היינו שלימות, דלא כב"י (רק דלרמב"ם אינן ויום א', אלא פחות ל' יום, כבבן ובבת). אלא דלרמב"ם ס"ל דמוכרע כן מההיא דיוצא בעירוב אמו ופטור מסוכה, ולא מההכרח שבתוס', ממשנה דאבות דומיא דבן י"ג למצות, דהא תנן נמי התם בן י"ח לחופה ולרמב"ם היינו תחלת י"ח. ומשום הכי נמי יש לומר דגם בן ה' למקרא היינו תחלת ה', כמ"ש לעיל לסמ"ג, דלא כב"י, אלא כמ"ש התוס' בכתובות דהיינו לגלגל, וכמ"ש בהג[הות מיימוניות] שאביו מלמד עמו מעט כו', אביו דוקא, כמ"ש הסמ"ג.

ומה שלא כתב כן הרמב"ם, יש לומר משום דגם קודם בן חמש מגלגל עמו ומלמדו פסוקים פסוקים, אלא שקודם שיודע אותיות התורה מלמדו בעל פה ואח"כ בכתב, משום הכי לא חש הרמב"ם להאריך ולחלק בין בכתב שהוא מבן ה' ואילך לבעל פה שקודם לכן, כנודע דרכו לקצר ולא להאריך ולבאר ביאור שאינו מבואר ומפורש בגמ'. ואף גם זאת דבן ה' למקרא היא ברייתא שלא הובאה בגמרא, ואינה משנה לגירסת הרמב"ם בפירוש המשניות, עיין שם במדרש שמואל, ויש מקום ופתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דפליגא אגמ' דידן בב"ב ובכתובות דבר שית למקרא, ולא הזכירו כלל חיוב גלגול במקרא קודם שית, כי אם במשנה בבן י'. ואדרבה יש לומר דבר שית דומיא דבר י' דמיירי לגלגל, וכקושית התוספות שם דלא הוי דומיא כו'. והא דבן י' למשנה לא דמי לבן י"ג למצות לא איכפת ל[ו] לרמב"ם, כמו בבן י"ח לחופה. אלא דהתוס' קאי התם ללישנא בתרא בגמ', דלמספי ליה היינו נמי לירד לחייו, אבל לשינוייא קמא י"ל דבן י' למשנה היינו נמי למיספי ליה, וקרי ליה מתגלגל לגבי לירד לחייו דבן י"ח, ובר שית נמי למיספי ליה, אבל אביו מתגלגל עמו משיודע לדבר בע"פ ומבן ה' בכתב, כברייתא דאבות פ"ה, ואין לדחות מהלכה מאחר דאתי שפיר בפשיטות לשינוייא קמא, וגם לשינוייא בתרא איכא למימר דלא הוי דומיא כו', כמ"ש התוס'.

ולפי זה אין זכות למנהג שלא נהגו ללמד האידנא נביאים וכתובים, אלא כמ"ש בפנים. ומ"ש הש"ך משום שסומכים על תלמוד בבלי כדפר"ת כו', זה אינו, דר"ת לא קאמר אלא שסומכים לצאת בזה לענין מה שאמרו לשלש ימיו בכל יום שליש במקרא כו', משום דס"ל דשליש לאו דוקא כמ"ש הר"ן, אלא אפילו במעט יוצאים ידי חובתן כמבואר בתוס' בקידושין בשם רב עמרם שתיקן כו', וע"ז כתב[ו] שר"ת פירש כו', לומר דבלאו הכי נמי יוצאים ידי חובתן, אבל בתחלת לימודו מודה ר"ת דצריך לקרות כל המקרא תחלה, כדתניא במסכת סופרים ולא שידלג אדם ממקרא כו', הובאה ברא"ש סוף פ"ב דב"מ, וכדתנן סוף פ"ה דאבות בן ה' למקרא כו', וכ"כ בשל"ה מסכת שבועות לפ"ד ר"ת. אלא דר"ת לא ס"ל כמ"ש הרמב"ם דבגמ' דלעולם ישלש כו' מיירי בתחלת לימודו דוקא, משום דלשון הגמ' לעולם ישלש אדם שנותיו כו' מי ידע כו' משמע כל שנותיו לסלקא דעתא, וא"כ הוא הדין למסקנא ליומי. וכן הרמ"ה ברבינו ירוחם ס"ל בהא כר"ת דלא כרמב"ם, ואפ"ה מודה בתחלת לימודו בגירסא דינקותא, ע"ש ברבינו ירוחם נתיב ב' ח"א:

(ב) פירוש המלות כו'. עיין ריש פ"ג דר"ה וריש פ"ב דמגילה לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד כו' ולא הווי ידעי מאי סלסלה כו'. ועיין חולין דף ו' פשטיה דקרא במאי כתיב כו'. וגם רבו של יואב אילו היה מלמדו פירוש המלות ודאי לא היה טועה בין זָכָר לזֵכֶר יותר משאר מקומות, אילו שמע וטעה בפירוש המלות לפרש פירוש אחר לגמרי. ומ"ש הטור ושו"ע להבינם, הוא לפי מנהג של עכשיו שאין מספרים בלשון הקודש כמו בימיהם כדאיתא בספרי. ועיין מלכים ב' סי' י"ח ארמית כו' יהודית באזני העם וגו'. ודאמרינן מפורש זה תרגום, היינו לאחר שעלו מבבל. ואפ"ה אמרינן בריש פ"ק דמגילה שכחום כו', מכלל שלא היו מלמדים תרגום לתינוקות של בית רבן, אף שזה היה לשון עמי הארץ אז, מדהיו מתרגמים קריאת ספר תורה לעמי הארץ בבית הכנסת, אלא דהיינו לאחר שאמרו אונקלוס וגילהו לרבים, וקודם לכן היה נמסר ליחידים פה אל פה, כמו בשל נביאים שאמרה בת קול מי הוא זה שגילה סתריי וכו', אבל לשון עמי הארץ לא נשתנה בימי אונקלוס, אלא כל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית, כמ"ש בתוס' יו"ט בפ"ב דאבות. עי' סוטה דף ל"ג דלאשמועינן כו'. וכדמוכח מנוסח הכתובה ושטרי הדיוטות שבימיהם, עיין ב"מ דף ק"ד. רק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם.

ועיין גיטין דף ס' דאיכא למ"ד שאין כותבין מגילה לתינוק רק חומש שלם, ומשמע שם בהדיא דחומשים שלהם היו כתיקון ספר תורה ממש, בלי נקודות וטעמים, מדלא אסרו לקרות בהם אלא מפני כבוד הצבור, והמנוקד פסול מדינא, כדאיתא סוף סי' רע"ד. ועיין חגיגה דף ו' סוף ע"ב לפיסוק טעמים כו', מכלל שלא היו הטעמים כתובים בימיהם (ועיי"ש בתוס', לכאורה הוא נגד הסוגיא ביומא דף נ"ב ע"ב[)]. ובר מן כל דין הוא תלמוד ערוך בנדרים דף ל"ז ע"ב מקרא סופרים כו', וכל הלכה למשה מסיני היא קבלה בעל פה. ולזה נתכוין בתשובה לרמב"ן, שבב"י סוף סי' רע"ד, במה שכתב דאין לנו אלא כנתינתו בסיני, ור"ל בכתב:

(ג) חייבים הציבור כו'. עיין דרכי משה חו"מ סימן קס"ג בשם רבינו ירוחם בעיירות קטנות שאין היחידים כו'. ולזה נתכוין בהג"ה שם סוף סעיף ג' במה שכתב במקום שבני העיר כו', דר"ל במקום שאין אביהם יכולים כו' ויצטרכו הקהל כו', ר"ל חיובא מדינא כיון שאין אביהם יכולים ולכן גובין לפי ממון כשאר עולי הקהל כמ"ש רבינו ירוחם. ומ"ש עיירות קטנות, הוא אורחא דמילתא, שהיחידים שבהן הצריכים למלמד הם מתי מעט ואין ידם משגת לפרוע שכר מלמד המספיק לו לפרנסתו, לפי מנהגו ליטול שכרו ופרנסתו מכ"ה תינוקות בימיהם, והוא הדין בעיר גדולה ויש בה עניים גמורים הרבה.

ומיהו י"ל שלא לכוף הקהל אלא לשכור מלמד אחד לכ"ה תינוקות כבימיהם. ואף שלפי סדר הלימוד הנהוג עכשיו שהעיקר הוא משנה וגמרא אי אפשר למלמד אחד ללמד יפה עם הרבה תינוקות כל כך, מ"מ מאחר שהחיוב הוא מתקנת יהושע בן גמלא אי אפשר לחייבם יותר מהתקנה, ויוצאים הקהל ידי חובתן במלמד שילמדם כסדר הלימוד שבימיהם. ואף שעכשיו אין התינוקות יודעים לשון הקודש כבימיהם, מ"מ משמעות הטור וש"ע ושאר פוסקים שגם עכשיו שצריך ללמדם פירוש המלות ולהבינם יפה אף על פי כן די במלמד אחד לכ"ה תינוקות. אלא דהיינו ודאי למקרא לבד, ולא להבינם יפה משנה וגמרא. וזהו ג"כ לשון סך מקרי דרדקי שבגמרא, מקרי דוקא, משא"כ לפי סדר הלימוד של עכשיו שאין למדים מקרא רק תורה לערך ב' שנים ועיקר הלימוד משנה וגמרא. וגם י"ל דלמשנה וגמרא אי אפשר לכוף הקהל בלאו הכי, מאחר שהתקנה לא היתה כלל על זה, שבימיהם לא היו נוטלים שכר כלל כי אם על המקרא כדאיתא בנדרים דף ל"ז מאי פסקא כו' (ומיהו דוקא למ"ד שכר פיסוק טעמים, אבל למ"ד שכר שימור לאו במקרא תליא מילתא אלא בשנים תליא מילתא, לכל קטן שצריך שימור שלא יתבטל כדפירש רש"י. ומיהו יותר מבן י"ג אי אפשר לכוף, מאחר שפירש הרמב"ם וטור וש"ע הטעם שאין העולם מתקיים כו'). ואפשר דהיינו טעמא דלא נהוג האידנא לפרוע מקופת הקהל משום שאין צריך לשכור אלא מלמד אחד לכ"ה תינוקות, וזה יוכלו רוב העניים לשלם בעד בנו, אלא אם כן בעיירות קטנות כמ"ש רבינו ירוחם. וגם [ב]זאת אפשר דנהוג כתוס' וסיעתם דלפחות מכ"ה אין כופין. וגם אפשר משום שאין כופין אלא למקרא, והעניים חפצים ללמד לבניהם משנה וגמרא דוקא כנהוג האידנא: