הלכות ת"ת פרק ראשון[1]
א אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה אף על פי שהקטן אינו חייב. שנאמר: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם[2].
ומאימתי אביו חייב ללמדו - משיתחיל לדבר מלמדו: תורה צוה לנו משה וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל. ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה עד שיהא בן חמש שנים, (א) דהיינו בשנה חמישית. שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב מעט מעט בביתו, עד שיהיה בן שש או בן שבע. וקודם לכן בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה בשנה חמישית. וכשיהיה בן שש או בן שבע שלימות הכל לפי בוריו וכחו מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות עד שיהיה בן עשר שנים.
ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות (ב) פירוש המלות רק הקריאה בנקודות, וטעמים, וקרי ולא כתיב - כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנו. והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פה והיו אז עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא עם התינוקות פעמים רבות מאד.
ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות בעל פה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים.
ואחר כך ה' שנים בתלמוד שהוא לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדינים ומקורם מתורה שבכתב בי"ג מדות שהתורה נדרשת ושאר כל דרשות חכמים או בקבלה הלכה למשה מסיני או מסברא או מתקנות חכמים שעשו סייג וגדר לדברי תורה.
ואחר כך כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקים לירד לעמקי הטעמים ודרשות, ולהבין דבר מתוך דבר לחדש הלכות רבות ודרשות פסוקים אשר על זה אמרו בן ארבעים לבינה.
וכן כל דברי חכמים וחידותם שהסמיכום ודרשום על פסוקי תנ"ך הנקראים הגדות:
ב וכל מלמד תינוקות מותר לו ליטול שכר אע"פ שאסור ללמד תורה בשכר שנאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים - מה אני בחנם אף אתם בחנם. מכל מקום התינוקות שהם קטנים הם צריכים שימור לשמרם שלא יצאו החוצה ויעסקו בדברים בטלים ובעד זה מותר ליטול שכר.
ומי שהוא בעל מלאכה ואומנות ומניח מלאכתו ומלמד - הרי זה מותר ליטול שכר גם מהגדולים שאינם צריכים שימור לפי שאינו אלא שכר בטילה הניכר ומוכח מפני שביטל ממלאכתו, ואפילו אינו לומד עמהם אלא מקצת היום ומקצתו עוסק במלאכתו ופרנסתו.
ואם לומד עמהם כל היום ואינו עוסק בשום מלאכה ועסק כלל - מותר לו ליטול שכרו מהם אפילו אינו בעל מלאכה ואומנות כלל. לפי שאלו לא למד עמהם בודאי היה מוכרח לעשות איזה עסק להחיות נפשו ונפשות ביתו ועכשיו שלומד עמהם כל היום ואינו עוסק כלל, אין לך שכר בטילה הניכר ומוכח גדול מזה:
ג ושכר מלמדי תינוקות תקנת חכמים היתה לפרוע מקופת הקהל בעד כל התינוקות שבעיר, בני העשירים והעניים יחד. ועכשיו במדינות אלו נוהגין שכל אחד פורע בעד בנו אם ידו משגת.
ומי שאין ידו משגת (ג) חייבים הציבור לפרוע בעדו מתקנת חכמים. והעניים יכולים לכוף את העשירים לפרוע בעד בניהם מקופת הקהל.
ואפילו העשירים יכולים לכוף זה את זה לפרוע שכר מלמדי תינוקות שלהם מקופת הקהל שנותנים בה גם מי שאין לו בנים, כי כן היתה עיקר תקנת חכמים להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר בין גדולה בין קטנה ולהטיל שכר מלמדי כל התינוקות שבעיר בין עשירים בין עניים על כל הקהל שבעיר כל אחד כפי השגת ידו אפילו מי שאין לו בנים כשאר נתינות הקהל שהן לפי ממון. וכל עיר שאין בה מלמדי תינוקות מחרימין כל אנשי העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא.
אלא שבמקומות שאין נוהגין כן הוא מפני שהעשירים וגם הבינונים מוחלים זה לזה אבל חלק בני העניים אין בידם למחול וחייבים הכל לפרוע בעדם עד שיהיו בני י"ג שנה שהוא הבל שאין בו חטא.
וגם הפטורים ממסים כמו תלמידי חכמים חייבים ליתן לזה כפי ממונם כמו שחייבים ליתן לפרנסת העניים שבעיר המוטלת על הקהל.
ובקהילות גדולות יש חבורות נמנים לדבר מצוה רבה זו המתנדבים שכר תלמוד תורה לבני העניים.
ובמקומות שאין שם חבורה זו כופין לפרוע מקופת הקהל. ואמרו חכמים: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר: יזל מים מדליו.
אך אין לכופם אלא לשכור מלמד אחד לכ"ה תינוקות כבימיהם וילמדם מקרא לבד כל התנ"ך פעמים רבות כבימיהם, שלמקרא די במלמד אחד לכ"ה תינוקות.
ואם אותם שאין ידם משגת רוצים ללמד לבניהם משנה וגמרא שלא די במלמד אחד או אפילו שנים לכ"ה תינוקות יפרעו המותר משלהם:
ד אך מי שידו משגת ואינו רוצה לשכור מלמד לבנו - כופין אותו בכל מיני כפיות.
ואם אינו בעיר ויש לו נכסים - אם אפשר להודיעו תחלה מודיעים אותו' ואם לאו יורדים לנכסיו שלא בפניו ושוכרים מלמד לבנו כמו שנפרעים שלא בפניו לבעל חוב שלו ממש.
כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה, ואם אינו מוצא בחנם אע"פ שהוא בעצמו אינו יכול ללמדו, ואפילו אינו יודע ללמוד כלל בעצמו - חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה.
דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים. כי הן הן פירוש התרי"ג מצות שבתורה ודקדוקיהם בכל פרטיהם, ואף שיש בהן חלוקי דעות - הרי אלו ואלו דברי אלהים חיים. ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו.
וגם ללמוד כל דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות. שנאמר: כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, ודרשו חכמים שלא תאמר למדתי הלכות די לי תלמוד לומר: כל המצוה - למוד הלכות ואגדות ומדרש שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה. וההלכות שאין להן דרשה בפסוקים הן קבלה הלכה למשה מסיני או מסברא והכל ניתן למשה מסיני.
וכן דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות, כמו שדרשו חכמים על פסוק: ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. ומכל מקום לימוד ההלכות קודם ללימוד ההגדות.
וכן אמרו חכמי האמת שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה. ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן על דרך שאמרו חכמים על פסוק זאת תורת החטאת וגו' - שכל העוסק בתורת חטאת כאילו כו'.
ועוד אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע. וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות - כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה:
ה ואל יאמר האדם איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל פה כולה הרי התורה אין לה קץ ותכלית, כמ"ש: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ונאמר: ארוכה מארץ מדה וגו' - כי באמת ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית ומספר. וכן המדרשים שנתגלו לנו.
רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית אפילו לפשטי דרשותיה הצפונים בה. ורבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות ולא הגיע לתכלית דרשותיה עדיין.
וכן אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן במדות שהתורה נדרשת. ועל ידי זה יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית למי שזוכה לזה אחר שגמר תחלה כל התורה שבעל פה המסורה לנו ונגלות לעין כל. כמו שאמרו חכמים ליגמר אינש והדר ליסבר שהוא עיון בעומק הטעמים וכמו שיתבאר:
ו ובזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו א"צ לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ, אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים. ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים.
ואזי יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע"פ שהן פירוש התרי"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאלו למדו המלמד. וכן כל התנ"ך ודרשות ההגדות.
ולכן לא נהגו עכשיו ללמד להתינוק כל התנ"ך כבימיהם רק תורה לבדה כי סומכים שילמוד בעצמו כשיגדיל משא"כ בימיהם שלא היו הנקודות וטעמים כתובים אלא בע"פ.
ומכל מקום צריך ללמדו ולחזור עמו פעמים רבות כל פרשיות התורה שבהן כתובות המצות והמשפטים שהתלמוד מפרשן והפסוקים והתיבות ואותיות שבהן הן נדרשין תמיד בתלמוד.
אך אם הבן אינו מגיע למדה זו שיוכל ללמוד ולהבין בעצמו בלי מלמד כל ההלכות שבתורה שבע"פ בטעמיהן או שאינו חפץ ללמוד בעצמו - חייב לשכור לו מלמד שיכריחנו וילמדנו היטב כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה. וגם לחזור עמו פעמים רבות עד שיהיה זוכר ויודע פעם אחת כל ההלכות שבתורה שבע"פ בטעמיהן.
כי גם הכפייה לכוף את הבן ללמוד ולידע כל התורה היא בכלל מצות עשה של ולמדתם אותם את בניכם שהרי הכתוב מדבר בקטנים שצריך לכופם.
ואחר שידע פעם אחת כל ההלכות בטעמיהן וחוזר ושוכח מפני שאינו רוצה לחזור על לימודו בעצמו הרי האב כבר יצא ידי חובתו. כי מאחר שלמדו היטב עד שידע כל התורה כולה קיים מצות עשה של: ולמדתם אותם את בניכם וגו'.
אך מכל מקום כל שהבן אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ויש יכולת ביד האב לכופו מוטל עליו מדברי קבלה לכופו לעסוק בתורה וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידו תקיפה על בנו, דהיינו עד שיהא בן כ"ד שנה שנאמר: חנוך לנער על פי דרכו - דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו דהיינו מבן ט"ז שנה עד בן כ"ד שנה. שקודם ט"ז שנה אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות. ויותר מבן כ"ד יש לחוש שמא יבעט:
ז ולא שכר לימוד לבדו מוטל על האב אלא כל הוצאות הלימוד כגון לשכור מזונות לבנו ההולך ללמוד לפני רב שבעיר אחרת, ולהספיק לו כל צרכיו שם. ואף על פי שאין בית דין כופין על זה כמו על שכר לימוד - מכל מקום מצוה גדולה היא ומכלל מצות עשה של: ולמדתם אותם את בניכם היא.
ולפיכך אפילו האב עדיין לא למד תורה וצריך ללמוד לעצמו ואם יטרח במזונות וסיפוק צרכי לימוד בנו לא יוכל ללמוד לעצמו - אם בנו הוא נבון ומשכיל מה שילמוד, יותר מן האב - הרי לימוד בנו קודם ללימודו. כי מאחר שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצוה של תורה כמו בלימוד לעצמו, והרי בנו נבון ומשכיל יותר בלימודו.
ואף על פי כן לא יבטל הוא לגמרי מתלמוד תורה אלא יקבע לו עתים כפי יכלתו. ואף על פי שאין העתים מספיקים לקיים מצות עשה של תלמוד תורה כהלכתה שהיא לימוד וידיעת כל התורה.
משא"כ כשיספיק מזונות לאיש אחר נבון ומשכיל יותר ממנו אינו נפטר בזה כלל מקיום מצות עשה של תלמוד תורה כהלכתה אם יכול לקיימה בעצמו אילו לא היה טורח במזונות וצרכי האיש ההוא שאינו בנו.
ואם בנו אינו נבון ומשכיל יותר ממנו הרי לימוד לעצמו קודם ללימוד בנו ואף על פי ששתיהן מצות עשה - מצוה שבנפשו קודמת.
ואם בנו נבון ומשכיל יותר ויש לו אשה ובנים מצוה על אביו לפרנסן אם אפשר לו, כדי שלא יהיו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. ואפילו אינו עשיר כל כך שיתחייב בפרנסתו מדין צדקה.
ואף על פי כן תחשב לו לצדקה לענין שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש, אם אין ידו משגת. משא"כ בשכר הלימוד (ל)עצמו כמו שיתבאר בהלכות צדקה.
אך מי שאינו מחשב הוצאה זו במעשר או בחומש שלו - הרי זה זריז ונשכר. כמו שאמרו חכמים: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים מה שעתיד להשתכר בשנה זו שיהא ניזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו. ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה - שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו. חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה - שאם הוסיף מוסיפין לו ומ[מ]ציאין לו שכר לשעה או לאחר שעה:
ח ואם אין יד האב משגת לשכור מלמד לבנו וגם אינו יכול ללמוד עמו בעצמו ויד אבי אביו משגת - כופין את אבי אביו לשכור מלמד לבן בנו וגם כל הוצאות תלמוד תורה של בן בנו מצוה עליו כמו על האב ממש. מפני שכשם שמצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו תורה כך ממש מצות עשה מן התורה ללמד את בן בנו שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך.
אבל לבן בתו ובן בן בנו אין חיוב עליו אפילו לשכור מלמד ואין צריך לומר שאר הוצאות תלמוד תורה אלא מדין צדקה אם הוא אמוד וראוי לצדקה זו, כי קרוב קרוב קודם כמו שיתבאר בהלכות צדקה. אך אין נפרעין ממנו שלא בפניו כמו שיתבאר שם אבל אם יכול ואפשר לו ללמוד עמהם בעצמו חייב ללמדם.
ולא לאלו בלבד אלא מצות עשה של תורה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן יוצאי יריכו שנאמר: ושננתם לבניך וגו' וקבלו חכמים בניך אלו תלמידיך - שהתלמידים קרויים בנים. שנאמר: ויצאו בני הנביאים אלא שמצוה להקדים בניו וכל יוצאי יריכו לתלמידים אחרים:
ט ויש אומרים שאינו חייב לשכור מלמד לבן בנו אם אינו יכול ללמדו בעצמו, אלא אם יכול ללמדו בעצמו ואינו רוצה ללמדו חייב לשכור לו מלמד אם אין יד בנו משגת. כי המצוה מוטלת על אבי אביו כמו על אביו ללמדו בעצמו או לטרוח למצוא לו מלמד בחנם או בשכר (ולהוליכו לבית הספר אם אינו חפץ מעצמו לילך).
משא"כ לבן בתו ובן בן בנו אין חיוב עליו אלא להקדימו לתלמידים אחרים. אבל אם אין מוטל עליו ללמד לתלמידים כלל מפני שיש בעיר גדולים בחכמה ממנו שיכולים ללמדם או מפני שלא הגיע למדה זו ללמד לתלמידים כי צריך עדיין ללמוד לעצמו - אין חיוב עליו ללמד לבן בתו ובן בן בנו ולא לטרוח למצוא לו מלמד כמו שאין חיוב עליו בבן חבירו שלא מיוצאי יריכו.
(וגם כשיכול ללמד לתלמידים אחרים ואין גדול ממנו בעיר - אין צריך לכופו לילך ללמוד לפניו אם אינו חפץ מעצמו כמו שאין צריך לכוף לתלמידים אחרים ללמדם בעל כרח[ם]. משא"כ בבן בנו חייב ללמדו בעל כרחו או להוליכו להמלמד כמו בבנו [)].
ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר לכך כל אדם צריך להחמיר לעצמו אך אין לכוף לאחרים להוציא ממון בכפיות מספק:
י וכל המלמדים ואפילו מלמדי תינוקות מקרא, ואפילו מלמדים בחנם - צריכים ללמדם כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום ובימים טובים עצמן שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהיא שמחה להם כמו אגוזים וכיוצא בהם כמו שנתבאר בהלכות יו"ט.
אבל בשבת אין קורין להם בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת. אבל שונין להם פרשיות שקראו אותן כבר בחול. ואין מבטלין התינוקות לשום דבר מצוה בעולם ואפילו לבנין בית המקדש:
יא וכל מלמד תינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת בשעת לימודו עמהם או שהוא מתרשל בלימודם הרי זה בכלל: ארור עושה מלאכת ה' ברמיה. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק.
ומכל מקום אם יש כאן שני מלמדים האחד מדקדק הרבה שיקראו בלי טעות ושיבוש או לדקדק להבינם על נכון פירוש המילות בזמנינו שלומדים המקרא עם פירוש המלות אבל אינו קורא הרבה מפני שמתרשל קצת והשני קורא הרבה אלא שאינו מדקדק כל כך מושיבין אותו שמדקדק יותר:
יב ואין למלמד להיות ניעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יסגף עצמו באכילה ושתיה וכל שכן להתענות. וכן לא יאכל ולא ישתה יותר מדאי. כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין אותו בלי התראה כי מותרה ועומד הוא:
יג ותינוק שאינו רוצה לקרות לא יכה אותו המלמד מכת אכזרי. לפיכך לא יכהו בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנהץ אם קורא קורא ואם אינו קורא בהכאה זו יהיה יושב כך עם חביריו להיות להם לחברה וסופו אפשר יתן לבו.
ומלמד תינוקות החובט יותר מדאי מעבירין אותו והוא עובר בלא תעשה כי מאחר שמכה שלא ברשות הרי זה כמכה אחד משאר ישראל:
מי שאין לו אשה או שאשתו בעיר אחרת לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם מביאות את בניהם לבית הספר ויתגרה בו יצרו מה שאין כן כשאשתו עמו בעיר יש לו פת בסלו אם יבא לו הרהור ויתקפנו יצרו שלא יוכל להסיח דעתו יוכל לבא אל אשתו.
ויש מתירין למי שיש לו אשה אפילו היא בעיר אחרת ולכן אין למחות ביד המקילים:
יד אשה אינה במצות תלמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם וכשם שאינה במצות תלמוד תורה לעצמה כך אינה במצות תלמוד תורה לבניה ופטורה משכר לימוד בניה ואין כופין אותה אלא אם כן היא עשירה ומתורת צדקה.
ומכל מקום אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידיה מה שאין כן באשה שלמדה תורה שיש לה שכר אבל לא שכר גדול כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה.
ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. ואם מלמדה תורה שבעל פה הרי זה כאלו מלמדה תפלות מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית.
ומכל מקום גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים.
ובימיהם היה החכם דורש הלכות המצויות ורגילות וצריכות לכל אדם לידע אותן בלשון שמבינים הנשים ועמי הארץ מידי שבת בשבתו: