תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד ובו ד' סעיפים:
א מי ששכח או הזיד, ולא בדק בליל י"ד - יבדוק ביום י"ד לאור הנר, ויברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ".
ואחר הבדיקה, יבטל, אם עדיין לא הגיע שעה ששית:
ב עבר כל יום י"ד ולא בדק, יבדוק בתוך הפסח לאור הנר.
- דהיינו מתחלת ליל ט"ו, עד סוף יו"ט האחרון, שהוא יום אחד בארץ ישראל, ובגולה ב' ימים -
חייב הוא לבדוק
(מיד באותה שעה שנזכר, עי' סי' תל"א)
ככל משפטי הבדיקה, שנתבאר סימן תל"ג.
וקודם (א) הבדיקה, חייב לברך "על ביעור חמץ", אפילו אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה.
מכל מקום מדברי סופרים, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו, ולבערו מן העולם לגמרי.
שחששו חכמים אם לא יבדוק ויחפש אחריו לבערו, שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו.
אבל בשעה שהוא מחפש אחריו, אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו.
שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם, ואיך ישכח איסורו ויאכלנו?!:
ג וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביו"ט הראשון בין ביום טוב האחרון, אפילו ביו"ט האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו, אלא יכפה עליו כלי עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין, ולא יבוא לאכול ממנו.
ולערב יבערנו, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו, ע"ש כל פרטי דין זה
(אבל בשבת שבתוך הפסח לא יבדוק כלל.
שאין בדיקה אלא לאור הנר, ובשבת אסור לטלטל את הנר.
עי' סי' תמ"ד):
ד עבר כל הרגל ולא בדק, חייב לבדוק לאחר הרגל, לאור הנר, כדי לבער
(מן העולם לגמרי, ע"ד שיתבאר בסי' תמ"ה)
כל חמץ שימצא בבדיקתו, שהוא אסור בהנאה, משום שעבר עליו הפסח, כמו שיתבאר בסי' תמ"ח.
ואם לא יבדוק ויחפש אחריו כדי לבערו, יש לחוש שמא ימצאנו מאליו, וישכח ויאכלנו.
ועל בדיקה שלאחר הרגל, לא יברך כלום.
כי איך יברך "וצונו על ביעור חמץ" והרי הוא אוכל חמץ?
ומה שהוא מצווה ומחוייב לבער חמץ זה שעבר עליו הפסח, אינו אלא משום חשש תקלה, שלא יבא לאכלו.
אבל הביעור הזה מצד עצמו, אין בו מצוה כלל.
שהרי אף אם משהה אותו בביתו ואינו מבערו, אינו עובר על שהייה זו מצד עצמה, בבל יראה ובבל ימצא, אפילו מדברי סופרים.
אלא שנקרא עובר על דברי חכמים, שאסרו לשהותו, שלא יבא לידי מכשול אכילה.
אבל אם לא היינו חוששין שיבא לידי מכשול, אין בשהייה זו מצד עצמה איסור כלל.
ולכך אין לברך על ביעור זה.
(כמו שהממית עופות שנדרסו, שאסור להשהותן משום חשש תקלה.
כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז.
ואין מברך על ביעורן מביתו)
מה שאין כן כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח, שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו.
שנאמר, "תשביתו שאור מבתיכם".
ואם אינו מבערו, עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.
ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה.
מכל מקום, כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום (ב) מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים.
וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים.
ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ:
___________________________________
קונטרס אחרון סימן תלה
(קונטרס אחרון א) וקודם הבדיקה חייב לברך כו' אפילו אם כבר ביטל כו'. אף שהט"ז מסתפק בזה אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א והחק יעקב והלכך לא שייך כאן ספק ברכות להקל ועוד שהמה הרבים:
(קונטרס אחרון ב) מטעמים ידועים כו'. עי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו ועי' במ"ש בסי' תמ"ו.
כתב החק יעקב מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין*,
[* ומכל מקום טוב לבערו כיון שכבר נאסר בהנאה ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם.]
עיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו' ואיסורא לבריה לא מורית, ואף ע"ג דלית הלכתא כאמימר, מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש שם, ודלא כדעת הרי"ף שם.
ולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין דוק ותשכח.
ואף לפי דמיונו לא קיי"ל הכי, שהרי הרשב"א בחידושיו והב"י ביו"ד סי' רס"ז כתבו כדעת הרי"ף דאיסורא מוריש לבנו, וכן הוא בדרישה שם, וכן הוא שיטת הטוש"ע שם, דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא"ש.
וכן בדין שבשל תורה הלך אחר המחמיר.
ולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מורית, גם למ"ש החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותוכו'**
[** דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו כמשמעות הגמרא פסחים דף ו' וכפי' רש"י בב"ק דף כ"ט ע"ש].
וזהו הפך הגמרא *** בקדושין דף י"ז ע"ב
[*** והביאוהו הרמב"ם ור"ש ורע"ב לפסק הלכה בפרק ו' דדמאי ע"ש.]
דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע"ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע"ז מדין ירושה, ע"ש בפירש"י.
ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע"ז ואינו מוזהר אלא לעבדה, שהרי בש"ך לי"ד סי' קמ"ו פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכרי.
ואין לומר דכוונת הש"ך משום איסור רוצה בקיומו?
חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו ולא בטוש"ע באותו סימן.
ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן, דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו.
ובגמרא לא אמרו כן בפ"ה דע"ז, אלא בקידושין דף י"ז ע"ב, ומשום איסור חליפין ודו"ק****.
[**** ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע סימן קמ"ו.
ועוד דמשמעות הגמרא ורש"י דלא תלי אלא באיסור הנאה.]
ותו כיון דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, א"כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו שאין לו בו שום צד ממון, לכך אינו יכול להוריש כי מה יוריש, אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה.
ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו כמו שכתבו התוס' ריש פ"ק דחולין, ולשיטת רש"י שם משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, א"כ לאו מידי חסריה, וכדפירש רש"י בפסחים דף ל"א סוף ע"ב.
אבל על כל פנים אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים, דאם לא כן למה ליה לרש"י למימר דלאו מידי חסריה תיפוק ליה דהפקרא הוא, וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום.
וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל, ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו ואפ"ה עשאו הכתוב כו' אם כן כשיפקירנו מה מועיל?
אלא ע"כ כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי.
וא"כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו הפקר גמור, ואפשר שבניו יורשים החמץ דירושה ממילא הוא וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו אף שאין לו זכות בגופו*****
[***** ואין לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, דהא ירושה בעל כרחו חיילא, ואף אם אומר איני חפץ בה לא אמר כלום, אלא א"כ אומר לאשתו בעודה ארוסה וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סימן צ"ב, ע"ש בב"י לדעת הרמב"ן ורשב"א ורא"ש ומ"מ.]
אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה כיון שאין לו שום זכות בגופו, אף שהוא שלו ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו כמו שנתבאר.
וכדמשמע בהדיא בריש פרק ו' דכריתות דדוקא משום דמיאש מהשור כשנגמר דינו נעשה הפקר, אבל מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו, ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירו, אבל בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו' לא מהני יאוש. וכן מצאתי בפ' הגוזל דף צ"ח ע"ב עיין שם ודו"ק.
וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס"ו ע"ב כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו' ואפילו הכי עשאו הכתוב כו'.
ועוד דלפי דעת החק יעקב ישראל שהיה לו ע"ז ומת יועיל לו ביטול, דאיסורא לא מורית לבריה, וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע"ז של הפקר ויבטלנה נכרי קודם שיזכו בה היורשים, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי, ואדרבה איפכא יש לדקדק ממ"ש הב"י בי"ד ריש סימן קמ"ו והש"ך שם.
וליכא לדמויי לטובת הנאה דאיכא למ"ד דאינה ממון להורישם לבניו, דהתם גוף המעשר אינו שלו כלל, אבל הכא גוף החמץ שלו אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו.
ולפי דעת החק יעקב מי שהיה לו אחד מאיסורי הנאה הצריכים ביעור ומת ובא אחר וביערו אין חייב ליתן עשרה זהובים לבנו
(חסר איזו שיטות בהעתק מחמת שנטשטש