תלד דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה ובו ט"ז סעיפים:
א כשבודק אדם ומחפש אחר החמץ בליל י"ד, מוציאו מן החורים ומן הסדקים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד.
ואינו מבערו מיד, אלא צריך להמתין עד למחר בסוף שעה חמישית, מטעם שיתבאר בסימן תמ"ה.
וצריך הוא להזהר בו, לשומרו שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים, ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת כשיתברר לו שגררו ממנו.
כגון שלא ימצא כל כך חתיכות (א) כמנין חתיכות שהיה בו בשעה שהניחן שם מיד אחר הבדיקה, ובודאי נחסר ממנו על ידי תינוקות או עכברים שגררו ממנו, ויש לחוש שמא הניחוהו באחד מחורי הבית, ולכך צריך לחזור ולבודקו פעם אחרת.
ושמא ישכח, או שמא לא יהיה בקי בהלכה, שאינו יודע שצריך הוא לחזור ולבדוק.
לפיכך (ב) הטילו חכמים על כל איש שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה, שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים.
וכיצד ישמרנו מפניהם?
מצניעו בתיבה וכיוצא בה, מקום שאין התינוקות ועכברים יכולין ליטול משם, או יתלנו באויר, או יכפה עליו כלי רחב ויניחנו במקום גבוה קצת, שלא יוכלו התינוקות ליטלו משם.
ולא יכפה עליו כלי קטן וצר, מפני שהעכברים יכולין לגלותו:
ב וכן החמץ המוכן ומונח בבית, או בשאר חדרים הצריכים בדיקה, לאכול ממנה בלילה ולמחר עד שעה ה' - צריך הוא להצניע כדרך שנתבאר.
ואימתי מצניעו?
קודם שיתחיל לבדוק.
שאם לא יצניע מקודם, יש לחוש שבשעת הבדיקה עצמה, כשבדק זוית אחת והולך ממנה לזוית אחרת, שמא יראה בעיניו שעכבר או חולדה נטלה מעט חמץ מן החמץ המוכן לאכילה, ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת אותה זוית שבדק, שמא גררו את החמץ שנטלו והניחו בזוית זו.
ומטעם זה, צריך להזהר כשהולך לבדוק מזוית לזוית, שישמור יפה את החמץ שמצא בזוית הראשונה ויוליכנו עמו או יצניעו, כדרך שנתבאר:
ג והעולם אין נזהרין אלא להצניע החמץ שמוצאין בבדיקה, אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה בתוך החדרים הבדוקים, ואינן נזהרים בו לשמרו שלא יתגרר ממנו מאומה.
ולא יפה הם עושים.
וצריך ללמדם ולהזהירם שלא יעשו כן:
ד אם הצניע את החמץ כדרך שנתבאר ואח"כ מצאו חסר או שניטל לגמרי - אין צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר.
שבודאי אדם נטלו משם ולא תינוקות ועכברים:
ה ואם עבר ולא הצניעו כלל, אלא הניחו מפוזר ומפורד בתוך הבית, ולא נזהר לשמרו כלל, וגם אינו יודע מנין החתיכות שהיה בו, ואפשר שנחסר ממנו כמה חתיכות וגררום התינוקות והעכברים.
אף על פי כן אין צריך לחזור ולבדוק פעם אחרת.
דכיון שאין ברור לו שנחסר ממנו, אין אנו מצריכין אותו לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, בשביל חששא בעלמא שמא גררו העכברים מן החמץ.
(פירוש חתיכה גדולה שאין העכבר יכול לאכלה כולה.
אבל אם היה גורר חתיכה קטנה, היינו תולין לומר שאכלה כולה.
כמו שנתבאר בסי' תל"ג, שספק אכילה מוציא מידי ספק חמץ.
עיין שם)
והניחוהו באחד מחורי הבית.
שאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו, אין לדבר סוף.
שאי אפשר שיגמרו כל ישראל את בדיקת חמצם ברגע אחד.
וכשאחד גמר בדיקתו קודם שגמר חבירו לבדוק את כל חדריו, יש לחוש שמא ברגע זו נטל העכבר חמץ מחדרים של חבירו שאינן בדוקין עדיין, ויש בהן חמץ לרוב, וגרר את החמץ והוליכו לחדרים הבדוקים של זה שגמר בדיקתו, ויצטרך לחזור ולבדוק.
ואין לדבר סוף:
ו ואחר הבדיקה מיד יבטל כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה.
וביטול זה תקנת חכמים היא.
ולמה תקנוהו חכמים?
והלא אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה, הרי הם בטלים מאליהם.
ואין צריך לבטלם ולהפקירם, שמאליהם הם הפקר.
שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם, ואף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם, אלא היה משליכם למקום הפקר או שורפם.
ואם כן למה תקנוהו חכמים ביטול זה?
אלא לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה של חמץ באחד מן הזויות או באחד מן החורים שלא מצאה בבדיקה, ואלו היה מוצאה היתה חשובה בעיניו, ולא היה מפקירה.
ולכך אינה בטלה מאליה, כמו פירורין.
ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח, ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא.
(אבל קודם שמצאה אינו עובר ב"בל ימצא" אע"פ שהיתה טמונה בביתו.
כמו שנתבאר בסי' תל"ג. ע"ש הטעם)
ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי?
יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור.
ועל שהייה זו עובר ב"בל יראה ובל ימצא".
אבל כשביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה, אף אם ימצא גלוסקא בפסח ולא יבערנה מיד, לא יעבור עליה בבל יראה מן התורה, אלא מדברי סופרים:
ז ועיקר הביטול הוא בלב, שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כעפר, וכדבר שאין בו צורך כלל.
וכשגומר בלבו כך, הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו, ונעשה הפקר גמור, ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. כמו שנתבאר לעיל בסי' תל"א.
ומכל מקום (ג) תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו, ויאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי' דלא חזיתיה ודלא בערתיה' לבטל ולהוי כעפרא דארעא".
(פי', לפי שהזהב נקרא גם כן "עפר", שנאמר "ועפרות זהב לו", כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח, לכך צריך לפרש "עפרא דארעא").
ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו, ואמר "הרי נכסי כעפר", אין זה כלום?
מכל מקום, כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל, ואין לו שום חלק וזכות בו, שהרי אסור לו ליהנות ממנו, אלא שהכתוב עשאו כשלו, שיהא שמו נקרא עליו, שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא.
לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור.
אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר, דיו בכך להפקיע שמו מעליו, שלא יהא נקרא שלו, ולא יעבור עליו כלום.
ומכל מקום כל מדקדק במעשיו, יפרט, בפירוש הביטול בלשון ארמי, לשון הפקר גמור, ויאמר "להוי הפקר כעפרא דארעא":
ח ולמה (ד) נתקן נוסח הביטול בלשון ארמי? - מפני עמי הארץ שאינם מבינים בלשון הקודש, כי אם בלשון ארמי.
לפיכך בארצות הללו שאין עמי הארץ מבינים גם לשון ארמי, צריך ללמדם ולהזהירם שיאמרו נוסח הביטול בלשון שהם מבינים.
שהרי עיקר הביטול הוא בלב, לפיכך צריך להבין בלב מה שהוא מוציא בשפתיו.
ואם עבר ואמר הביטול בלשון שאינו מבינו כלל.
אם הוא יודע כוונת הביטול, שכוונתו הוא לבטל החמץ ולהפקירו, אף על פי שאינו מבין פירוש המילות שהוא מוציא בשפתיו, יצא ידי חובתו.
אבל אותן עמי הארץ, וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול וכוונתו, ונדמה בעיניהם שהם אומרים איזה תחינה ובקשה, אף על פי שאמרוהו בלשון ארמי או בלשון הקודש, לא יצאו ידי חובתן.
שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב, שאם אינו מפקירו בלבו אף על פי שהוא אומר שמפקירו, אין זה כלום.
שכל הפקר צריך להיות פיו ולבו שוין:
ט כשאומר הביטול בלשון הקודש, צריך להזכיר חמץ ושאור.
שיאמר, "כל חמץ ושאור שיש ברשותי כו'".
שהרי על שניהם עוברים בב"י וב"י אם לא ביטלם.
שנאמר, "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו'".
והוא הדין כשמבטל בשאר לשונות יזכיר שניהם בפירוש.
אבל כשמבטל בלשון ארמי, אין צריך להזכיר, כי "חמירא" כולל חמץ ושאור, שאף החמץ נקרא חמירא לפעמים.
ומ"מ ראוי לכל מדקדק במעשיו שלא יסמוך על זה, ויזכיר שניהם בפירוש אף שמבטל בלשון ארמי שיאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא וכו':
י כשמבטל החמץ בליל י"ד, מיד אחר הבדיקה, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו, שלא מצאו בבדיקה.
אבל חמץ הידוע לו, שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל.
שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו, הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו:
יא ולפי שיש לחוש, שמא נתגלגל כזית מחמץ זה שאכל ממנו עד שעה ה', ונפל לאחד מן החורים או לאחת מן הזויות, וכשיגיע הפסח ימצאנו ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
(אם ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורו.
שכזית אינו דומה לפירורין, לפי שאינן חשובים, אבל כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליו)
לפיכך נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו, יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו, כדי שיבוטל גם כן החמץ שנתגלגל מחמץ זה ששיירו למאכלו, ולא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כשימצאנו בפסח:
יב וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר) צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית.
שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו, כמו שנתבאר בסי' תל"ג.
ובביטול זה שבשעת הביעור יאמר, "כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה וכו'".
שהרי מבטל הכל ואינו משייר כלום לעצמו.
מה שאין כן בביטול הלילה שאין דעתו לבטל אלא החמץ שלא ראה ולא מצא בבדיקה, לכך הוא אומר "דלא חזיתיה ודלא ביערתיה":
יג ואין לאדם לסמוך על ביטול זה בלבד, שלא יבטל בלילה מיד אחר הבדיקה - לפי שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא, שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה, כדי שיהיה לו זמן קבוע, שאם לא היה לו זמן קבוע, היה נשכח מלב בני אדם, העלולין לשכחה.
ולא רצו לקבוע זמנו בשעת הביעור, לפי ששעת הביעור מעיקר הדין הוא בתחלת שעה ששית, כמו שיתבאר בסי' תמ"ה, ואז אינו יכול לבטלו.
ולא רצו לקבוע ביום י"ד קודם שעת הביעור, דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו, יש לחוש שמא ישכח לבטל, שעל ידי מה יזכור?
אבל בלילה שעוסק בבדיקה, יזכור גם כן לבטלו.
ובביטול זה בלבד הוא יוצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולבטל פעם ב' ביום, מעיקר הדין.
שמן הדין אין לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ ששיירו למאכלו.
שהחמץ המשויר לאכילה, מצניעין אותו במקום משומר, ונזהרין בו שלא יתגלגל ממנו כלום, כמו שנתבאר למעלה.
ועכשיו בדורות אחרונים שנהגו להחמיר ולבער חמץ בסוף שעה ה', ולבטלו בשעת הביעור, לא באו אלא להוסיף על תקנת חכמים, ולא לגרוע.
שהרי אם לא יבטל מיד לאחר בדיקה, יש לחוש שמא ישכח מלבער החמץ עד שתגיע שעה ששית, ואז אינו יכול לבטלו:
יד טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום, עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו, כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו.
שלאחר הביטול אין החמץ שלו, שהרי בטלו והפקירו:
טו יש אומרים שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו, אלא יבטל בעצמו.
שהרי האומר לחבירו, "צא והפקר נכסי", אין בכך כלום, עד שיפקירם הוא בעצמו.
ויש אומרים, שהביטול אין צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה.
שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל, אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו, שיעבור עליו.
לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו ע"י שליח, שאינו חפץ בו כלל, די בכך להפקיע שמו מעליו, שלא יעבור עליו.
וכן עיקר.
ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה:
טז אפוטרופוס של יתומים, חייב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים, כמו שהוא חייב לעשות להם כל שארי מצות, בין של תורה בין מדברי סופרים, כמו שנתבאר בחו"מ סימן ר"צ: