שפ דיני ביטול רשות ובו ז' סעיפים:
א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם - אוסר עליהם. מה תקנתם - יבטל להם רשות שיש לו בחצר שיאמר רשותי מבוטלת לכם או רשותי קנויה לכם. ואין צריך לקנות בקנין סודר ויכול לבטל משתחשך. ואף ע"פ שאין קונין קנין בשבת - מכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו אלא שהוא יסלק עצמו מרשותו וממילא אין מי שיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת.
ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל אחד ואחד שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם ולא די שיבטל לאחד מהם אע"פ שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר. ואם לא עשה כן - אף למי שביטל לו אסור.
ויש אומרים שלא די שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם אלא צריך שיפרש ויאמר מבוטלת לך ולך.
ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:
ב אם ביטל להם רשותו סתם לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר לפיכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא - לפי שהוא נעשה אצלם כאורח בעלמא.
אבל אסורים להוציא מביתו לחצר וכן להכניס שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם והרי זה מוציא מרשות לרשות.
ואפילו הוא, שביתו שלו וגם בחצר הוא כאורח אצלם - אעפ"כ אסור לו להוציא מביתו לחצר (וכן להכניס) - לפי שאין אומרים שהוא כאורח אצלם אלא לענין תשמיש מבתיהם לחצר אבל תשמיש שמביתו או לביתו אין לומר שהוא אורח.
ויש אומרים שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. והמיקל לא הפסיד כי יש לו על מי לסמוך:
ג אם ביטל להם גם רשות ביתו - מותרים גם בביתו להוציא ממנו לחצר וכן להכניס כמו בבתיהם וגם הוא מותר בביתו כמו בבתיהם לפי שנעשה אורח גמור אצלם כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם. רק שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר כדי שיחזיקו הם בחצר תחלה ולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו כמו שיתבאר בסי' שפ"א:
ד אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו: יש אומרים ששכירות מועלת בישראל כמו שמועלת בנכרי לפי שהשכירות אינה גרוע מהביטול שהיא מתנה בחנם. ויש אומרים שלא תיקנו שכירות אלא בנכרי שאין ביטולו מועיל אבל לא בישראל. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:
ה אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם הוא מותר להוציא מביתו לחצר ולא מבתיהם אלא א"כ ביטלו לו בפירוש גם רשות בתיהם.
והם אסורים אפילו מביתו לחצר ואע"פ שרשות אחד הן לאחר שביטלוהו לו מ"מ כיון שחצר זו היתה שלהם א"כ כשחוזרין ומוציאים לתוכה הרי זה כאילו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים אצלו ואפילו אם כבר החזיק הוא בחצר אין זה מועיל שלא יוכלו הרבים לחזור בהם.
אבל מותרים להכניס מחצר לביתו לפי שאין נראה חזרה אלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה דהיינו לחצר אבל כשמוציאים מרשות זו ומכניסים לרשות אחרת אין זו נראית חזרה.
אבל אסורים להכניס מחצר לבתיהם אפילו אם ביטלו לו גם רשות בתיהם שנעשה הכל רשות אחד שלו מ"מ כיון שהם אינן כאורחים לגבי היחיד א"כ כשמכניסים לבתיהם הרי זה כאלו חוזרים וזוכים בבתיהם ואין צריך לומר שאסורים להוציא מבתיהם לחצר אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם כמו שאסורים להוציא אפילו מביתו ממש לחצר:
ו וכן אם היו שנים לבד דרים בחצר ולא עירבו וביטל אחד מהם לחבירו - דינו כרבים לגבי יחיד שאף היחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים ואין רבים פחותים משנים.
וכן רבים שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו אינם נעשים אורחים אצלם ודינם כרבים לגבי יחיד:
ז רבים שלא עירבו יכולים לבטל רשותם בין ליחיד שלא עירב בין לרבים שעירבו ביניהם. ובלבד שכל אחד מהמבטלים יבטל לכל אחד מהם כמו שנתבאר למעלה ביחיד המבטל.
אבל לרבים שלא עירבו אפילו לשנים שלא עירבו אין מבטלין להם בין שהמבטלים הם רבים שעירבו בין שהוא יחיד שלא עירב שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים ואחד אוסר על חבירו.
ואפילו אם חזר האחד וביטל לחבירו אינו מועיל כלום שכיון שבשעה שביטלו הראשונים החצר לזה החוזר ומבטל לא היה לו אז בה זכות של היתר טלטול מפני שאוסרים זה על זה א"כ ביטול זה לא הועיל כלום, וכשחוזר ומבטל לזה אינו יכול לבטל רשות שלהם שהרי לא זכו בה.
ואפילו כשביטלו לו הראשונים אמרו לו אנו מבטלים לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך שנתנו להם רשות לבטל לו אינו מועיל כלום שכיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנות לחבירו: