שעא כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת ובו ו' סעיפים:
א דירה בלא בעלים אינה דירה ואינה אוסרת בחצר וגם מותר לטלטל ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם ואינו כמוציא מרשות לרשות לפיכך אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך עם כל בני ביתו ושבת בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצרו אם הסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר על בני החצר שביתו שמה אם עירבו ביניהם אע"פ שהוא לא עירב עמהם ומותרים לטלטל גם מביתו לחצר.
ואפילו אם אח"כ נמלך וחזר לביתו בשבת אינו אוסר שכיון שכבר הסיח מלבו בכניסת השבת הרי שבת זו כיון שהותרה הותרה ושוב לא תאסר כמו שנתבאר בסי' שס"ב.
במה דברים אמורים כשהלך מביתו מבעוד יום אבל אם הלך משחשכה אוסר כשחוזר.
ונכרי שהלך מביתו יתבאר בסי' שפ"ג:
ב אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר שלא היה דר בה ולכן לא עירב בה ומת והניח רשותו לאחד מבני אותה חצר אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר לפי שהעירוב שעירב על בית שלו מתיר גם בית שירש מבעוד יום שאף שהעירוב נעשה קודם הירושה מכל מקום הרי קניית העירוב הוא בכניסת השבת ואז ירשו כבר אבל אם מת משחשכה אוסר הזוכה בו על בני החצר וגם הוא אסור לטלטל בחצר בין מבית שלו בין מבית זה ואע"פ שעירב עמהם אינו מועיל לזה שירש בשבת אחר קניית העירוב ואפילו אם זה הזוכה לא נכנס עדיין בבית זה לדור בו - אין זו דירה בלא בעלים שכיון שהוא דר בחצר זו וראוי להשתמש בבית זה שירשו אנו חושבין אותו כאלו נכנס לדור בו.
ואע"פ שבכניסת השבת כשהיה מורישו חי ולא היה דר בו היתה דירה בלא בעלים ולא היתה אוסרת על בני החצר אין אומרים בזה שבת כיון שהותרה הותרה לפי שאין אומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר כגון מי שהלך מביתו מבעוד יום והסיח מלבו שלא לחזור עד מוצאי שבת שבשעה שהסיח מלבו הדבר ידוע בודאי שלא יחזור והותרה אז לכל השבת ולכן אינה חוזרת ונאסרת כשנמלך אחר כך וחזר אבל כאן אין הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת ואין אומרים שכיון שלא בא בכניסת שבת הסיח מלבו ובודאי לא יבא כל השבת:
ג אחד מבני החצר שמת בשבת ולא הניח בני בית בביתו אם עירב אפילו ירשו אחד מבני השוק ונכנס לדור בו בשבת אינו אוסר אף על פי שהוא לא עירב בחצר זו - לפי ששבת כיון שהותרה בעירוב המוריש הותרה ובלבד שלא היה המוריש גוסס מבעוד יום כמו שיתבאר.
ואם המוריש לא עירב וירשו אחד מן השוק כל זמן שאינו בא לדור בו אינו אוסר.
בא לדור בו בשבת - אוסר, שלא שייך כאן: שבת כיון שהותרה הותרה (כיון שלא הותרה בתחלתה. ועוד) מטעם שנתבאר למעלה.
ואם ירשו אחד מבני החצר אוסר אף על פי שלא נכנס עדיין לדור בו מטעם שנתבאר למעלה.
ואפילו אם עירב עם בני החצר בשביל בית שלו - אין עירוב זה מועיל לבית זה שירשו בשבת אחר קניית העירוב.
במה דברים אמורים כשהיורש דר בבית אחר בחצר זו. אבל אם היה דר בבית זה עם המוריש ונתן לעירוב משלו בשביל בית זה של המוריש הרי זה מועיל כמו שנתבאר בסימן ש"ע - שבני ביתו של אדם יכולים לערב משלהן בעד ביתו.
ואם מבעוד יום מת המוריש וירשו אחד מן השוק שאינו מערב עם בני החצר - הרי זה אוסר אם נכנס לדור בו בשבת אפילו אם המוריש עירב כבר בחייו - לפי שכיון שמת בטל עירובו:
ד ישראל וגר שהיו דרים בחצר ועירבו יחד ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בנכסיו - אפילו לא החזיק עד שחשכה אוסר עד שיבטל רשותו כשאר יורש שיוכל לבטל כמו שנתבאר בסי' שפ"א.
ואע"פ שבכניסת השבת כל זמן שלא נכנס ישראל זה בביתו של גר היתה דירה בלא בעלים ולא היתה אוסרת - אין אומרים בה: שבת כיון שהותרה הותרה הואיל והיתה ראוייה להחזיק בה מבעוד יום והיתה תלויה ועומדת ולא היה אז התירה ברור שתהא מותרת כל השבת.
אבל אם משחשכה מת הגר אין המחזיק אוסר שכיון שבכניסת השבת היה מותר מחמת עירובו של גר אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה ובלבד שלא היה גוסס מבעוד יום כמו שיתבאר:
ה אחד מבני החצר שהוא גוסס אע"פ שאינו יכול לחיות - בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו.
ואם מת בשבת - אין אומרים בו: שבת כיון שהותרה הותרה כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת שרוב גוססין למיתה.
ולפיכך אם ירשו אחד מבני החצר שלא עירב עמהם אוסר אפילו אם לא נכנס עדיין לדור בו או אם ירשו אחד מן השוק ונכנס לדור בו:
ו וכן קטן - אוסר אף על פי שאינו יכול לאכול כזית. אבל אורח אינו אוסר כמו שנתבאר בסימן ש"ע: