שסו דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בתוכו ובו י"ח סעיפים

366

'

שסו דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בתוכו ובו י"ח סעיפים:

א חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכה מן התורה מותרים לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר שהרי רשות היחיד גמורה היא אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו מפני שהבתים הם רשויות מיוחדות לכל אחד שלו והחצר היא רשות משותפת לכולם ודומה קצת לרשות הרבים ואם היו מוציאים מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אבל התירו ע"י עירוב שגובין פת מכל בית ובית ונותנים אותם באחד מבתי החצר שעתה אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית לפי שדעתו של אדם ודירתו במקום מזונותיו היא וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו בית ואינה דומה לרשות הרבים.

ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר אסור לטלטל בלי עירוב שעשו סייג לתורה להרחיק שלא להוציא מרשות של זה לרשות של זה אע"פ ששתיהן רשות היחיד כדי שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אבל כשהניחו עירוב באחד הבתים ונעשו כאילו כולם דרים באותו בית בשותפות הרי אין כאן אלא דירה אחת ושאר הבתים הם כחדרי דירה זו והכל רשות אחת.

והוא הדין והוא הטעם בטלטול מחצר לחצר שאצלה לענין כלים ששבתו בבית כמו שיתבאר בסי' שע"ב:

ב יושבי אהלים או סוכות וכן מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אלא אם כן הולכים למלחמה שאז פטרום חכמים מעירובי חצרות ומנטילת ידים (ואפילו היא מלחמת הרשות).

במה דברים אמורים במחנה הקבוע ועומד שם ימים אבל שיירא ההולכת לדרכה ונחו שם מפני השבת פטורים מלערב מפני שאין אותם אהלים קבועים להם שם וכמעורבים הם:

ג בתים שבספינה צריכים עירוב אף על פי שיש לספינה מחיצות ורשות היחיד היא אבל אותם שאין להם בתים הרי הם כשרויים בחצר אחת ואינם צריכים עירוב (וכן אינם אוסרים על הדר בבית שבספינה ואין צריך לערב אלא אם כן הם שנים בשני בתים שאז הם אוסרים זה על זה בלי עירוב).

ואימתי הספינה היא רשות היחיד ודין הטלטול ממנה לים נתבאר בסי' שנ"ה:

ד הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן פת שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם והרי בעל הבית זה דר שם.

ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה כדי שעל ידו יהיה נקנה להם בית זה לדור בו אלא די במה שנחשבים שהם דרים בו אף על פי שאינו קנוי להם לדור בו.

ולפיכך מניחין עירוב אפילו בבית של קטן אף על פי שהקטן אין לו דעת להקנות להם ביתו וכן קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו ולהניחו בבית ואף על פי שאין במעשה הקטן כלום מכל מקום העירוב נעשה מאליו כשהונח בבית ואפילו הונח שלא לשם עירוב כמו שיתבאר.

ומכל מקום ע"י נכרי אסור לקבצו לכתחלה (שהנכרי אינו נאמן עליו):

ה הואיל והעירוב הוא משום דירה אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה אבל לא באכסדרה ומרפסת ולא בבית שער שאע"פ שהוא בית גמור אינו ראוי לדירה מפני העוברים דרך עליו.

ולא בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות שאין דירתו חשובה דירה (ואפילו הוא ארוך הרבה אם אין ברחבו ד' אמות אינו חשוב דירה כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ו) ולכן אינו אוסר בחצר ובמבוי אעפ"י שלא עירב עמהם:

ו והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת אף על פי שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו אף שהוא בית גמור שהרי הדירה הוא מקום האכילה ואסור לאכול בבית הכנסת אם לא הלומדים שם כמו שנתבאר בסי' קנ"א.

ויש שנתנו טעם למנהג לפי שעירובין שלנו יש להם דין שיתוף מבואות דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות אין צריך להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר בלבד כמו שיתבאר בסי' שפ"ו.

ומקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם או שבית הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה שאין מניחים שם עירוב בבית הכנסת כמו שנתבאר בסי' שס"ה אעפ"כ מותרים לטלטל בבית הכנסת (וממנו לחצר בית הכנסת ואפילו אם יש שם דירה אחת בחצר בית הכנסת אלא אם כן יש בה שתי דירות שאז הן אוסרות זו על זו עד שיערבו ביניהן ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת אבל אם אין בה אלא דירה אחת ניתנית כולה לדירה זו) ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה (וכמ"ש בסי' שע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה) וכל בני העיר נעשו כאורחים לגבי דירה זו ומותרים ג"כ לטלטל מחצר לבית הכנסת ולדירה זו כמו שמותרים בשאר חצרות שאין בהם אלא בית אחד:

ו והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת אף על פי שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו אף שהוא בית גמור שהרי הדירה הוא מקום האכילה ואסור לאכול בבית הכנסת אם לא הלומדים שם כמו שנתבאר בסי' קנ"א.

ויש שנתנו טעם למנהג לפי שעירובין שלנו יש להם דין שיתוף מבואות דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות אין צריך להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר בלבד כמו שיתבאר בסי' שפ"ו.

ומקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם או שבית הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה שאין מניחים שם עירוב בבית הכנסת כמו שנתבאר בסי' שס"ה אעפ"כ מותרים לטלטל בבית הכנסת (וממנו לחצר בית הכנסת ואפילו אם יש שם דירה אחת בחצר בית הכנסת אלא אם כן יש בה שתי דירות שאז הן אוסרות זו על זו עד שיערבו ביניהן ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת אבל אם אין בה אלא דירה אחת ניתנית כולה לדירה זו) ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה (וכמ"ש בסי' שע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה) וכל בני העיר נעשו כאורחים לגבי דירה זו ומותרים ג"כ לטלטל מחצר לבית הכנסת ולדירה זו כמו שמותרים בשאר חצרות שאין בהם אלא בית אחד:

ח צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד אינו עירוב כי מה שמו עירוב שמו שיהיו כולם מעורבים ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה.

ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת שהרי אם יבקשנו חבירו ממנו לא יתננו לו:

ט צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב שהרי עירוב שמו שיהיו מעורבים והוא שחלקו מדעת מאיזה טעם שיהיה אבל אם נתמלא כלי האחד יכול ליתן המותר בכלי שני והוא שיהיו שני כלים בבית אחד:

י אין מערבין בפרוסה אפילו היא גדולה הרבה שמא יבואו לידי מחלוקת שאחד יתן שלימה ויאמר: אני נותן שלימה ואתה פרוסה, והעירוב צריך להיות שותפות נוחה ועריבה. ואפילו אם כולם ירצו ליתן פרוסות אסור שמא יחזור הדבר לקלקולו שאחד יתן שלימה ויבואו לידי מחלוקת.

אבל בשלימה מערבין אפילו היא קטנה מאד ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן כשיעור שיתבאר בסי' שס"ח.

ואם לא ניטל ממנה אלא כדי חלת נחתום שהוא חלק א' ממ"ח - מערבין בה, אפילו לא היתה טבולה לחלה כשניטל ממנה חלק זה - לפי שהשכנים אינם יודעים שלא היתה טבולה לחלה ויסברו שחלתה היא שניטלה ממנה ולא יבואו לידי מחלוקת.

ואם נפרסה וחיברה בקיסם שהכניס קצה אחד בפת וקצה השני בפרוסה אם אינה ניכרת שנפרסה מערבין בה (ואע"פ שאינה כשלימה גמורה כמו שנתבאר בסי' קס"ח - מכל מקום כיון שאינה ניכרת לשכנים לא יבואו לידי מחלוקת).

ואם אחד מזכה לכולם משלו יכול לערב אפילו בפרוסה שכאן אין לחוש למחלוקת.

ויש שפירשו מה שאמרו אין מערבין אלא בשלימה שזהו כל העירוב ביחד שיהיה פת שלימה (אע"פ שכל אחד לא נתן שלימה) ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה וצריך להזהיר להשמש שיהא בחלה כשיעור שיתבאר בסי' שס"ח.

ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה - אין בכך כלום לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח והרי זה כאלו נתנו כל אחד קמחו לחבירו במתנה שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל הקהל שהרי אי אפשר שיהיה עירוב בענין אחר ואע"פ שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו ע"י אחר כמו שיתבאר - מכל מקום כאן כשנותן כל אחד קמחו להשמש לערב בו אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם ואין השמש צריך לזכות להם ע"י אחר (או ע"י עצמו בפירוש).

ויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם ע"י אחר (או ע"י עצמו בפירוש) אינו עירוב.

וטוב לחוש לדבריו לכתחלה ובפרט אם השמש עשהו מקמח שלו (ונטל קמח הקהל לעצמו) וכן נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל.

ונוהגין לעשות העירוב במצה בערב פסח לכל השנה מטעם שיתבאר בסי' שס"ח.

ואם חשכה ליל יו"ט ולא זיכה להם אסור לזכותו ביו"ט אלא על תנאי כמו שיתבאר בסי' שצ"ג ואם יו"ט אינו סמוך לשבת אין לזכותו ביו"ט על תנאי אלא ימתין עד ערב שבת. ואם שכח לזכותו עד שבת מותרים לטלטל בעיר שבדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה (ומכל מקום אחר השבת יזכנו להם בלא ברכה):

יא אין מערבין עירובי חצרות אלא בפת ומערבין אפילו בפת של אורז או עדשים אבל לא בפת דוחן:

יב אחד מבני החצר יכול ליתן פת בשביל כולם אפילו שלא בפניהם ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן ששלוחו של אדם כמותו ואף שהם לא עשאוהו שליח מכל מקום זכין לאדם שלא בפניו אבל ע"י עצמו אינו יכול לזכותו להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו.

וכמה יגביהנו - טפח. ואפילו אם הניחו לו על ידו המוגבהת ותלויה באויר - צריך שיגביה ידו טפח.

וכשהוא מזכה אם בקי בהלכה הוא צריך לזכותו לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם מיום זה ואילך שאל"כ פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם.

ויש אומרים שעכשיו שמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה אע"פ שניתוספו דיורים אין צריך להוסיף בעירוב בשבילם שבתחלה מתכוונים לזכותו לכל הבא ואע"פ שאין מזכין להם בפירוש לב בית דין מתנה עליהם (ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד להקל בדברי סופרים).

ואם ניתוספו דיורין אחר שנתמעט העירוב משיעורו אע"פ שכל שנשתייר ממנו כל שהוא כשר הוא ששיורי עירוב כל שהוא ואין צריך שיעור אלא בתחלתו כמו שיתבאר בסי' שס"ח - מכל מקום צריך להוסיף עליו מחמת הדיורין שניתוספו עתה - שלהם הוא תחלת עירוב. ואפילו זיכוהו להם בפירוש בתחלתו - מכל מקום כל זמן שלא היו דרים כאן לא היה להם עירוב כלל שעירוב הוא משום דירה:

יג כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אפילו אינם סמוכים על שלחנו ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים - מפני שידן כידו ולא יצא העירוב מרשותו. אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים אפילו הם סמוכים על שלחנו ואע"פ שידן כידו לענין מציאה שמציאתן לאביהם - זה אינו אלא משום איבה שלא ימנע מהם מזונות אם תהא מציאתן לעצמן. 

אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בנו זוכים הם לאחרים כשאר כל אדם וע"י עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים שהקטן זוכה אפילו לאחרים בדבר שאינו אלא מדברי סופרים וע"י אשתו אע"פ שמעלה לה מזונות שמציאתה ומעשה ידיה שלו וידה כידו - מכל מקום כיון שאם נתן לה אדם אחר מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה זכתה בה הוא הדין שבעלה עצמו יכול לזכות על ידה.

ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים הואיל ומציאתם שלו וידם כידו ולא ע"י בתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו כל זמן שלא בגרה שמציאתה ג"כ שלו משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שמציאתה ג"כ שלו.

ואפילו יש לה בית בפני עצמה בחצר זו או במבוי זה - אין אומרים מתוך שהיא זוכה בעירוב זה לעצמה בשביל ביתה זוכה היא ג"כ לאחרים לפי שהיא אינה זוכה בו כלל לעצמה מפני שאינה צריכה לו כלל שכיון שהוא מזכה משלו לאחרים בודאי העירוב יהא מונח בביתו וא"כ אינה אוסרת על בעלה אף על פי שלא עירבה עמו כמו שיתבאר בסימן ש"ע אבל מזכה הוא ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו אפילו הוא קטן כיון שמציאתו שלו וע"י בתו שבגרה ואינה סמוכה על שולחנו וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר כיון שמציאתה שלה.

ולענין הלכה במקום שאפשר טוב לחוש לדברי שניהם להחמיר בבנו קטן שאינו סמוך על שלחנו כסברא הראשונה ובבנו גדול ובתו בוגרת הסמוכות על שלחנו ובנערה אפילו אינה סמוכה על שלחנו ובאשתו שמעלה לה מזונות כסברא האחרונה וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב (ואפילו לכתחלה במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל כסברא הראשונה שהוא עיקר):

יד ולדברי הכל גדול שיש לו אשה אין ידו כיד אביו ואף על פי שסמוך על שלחן אביו יכול לזכות לכתחלה על ידו וכן אחר הסמוך על שלחנו כגון מי שמגדל יתום בביתו יכול לזכות על ידו לדברי הכל מפני שאין ידו כיד בעל הבית ומציאתו שלו מטעם שיתבאר בח"מ סימן ע"ר:

טו המזכה לאחרים משלו אינו צריך להודיע להם קודם השבת שעירב עליהם אלא מודיעם בשבת והם מותרים לטלטל ואע"פ שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות (כמו שיתבאר בסימן שצ"[ג]) לא ידעו ממנו כלל אין בכך כלום שקניית עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו:

טז בני החצר שהיו מסובים לאכול בבית אחד מהם וקידש עליהם היום הפת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב אפילו הוא פת של בעל הבית לבדו ואע"פ שהמערב משלו צריך לזכות - בכאן סתמו כפירושו שכל שזימן לאכול על השלחן הרי זיכה להם את הכל. ואף על פי שלא הונח הפת על השלחן לשם עירוב - אין בכך כלום.

והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב אבל אם מסובין בחצר אינו עירוב שהרי העירוב צריך להיות בבית דירה.

וכן בני החצר שיש להם פת בשותפות לסחורה אינם צריכים לערב כלל אם הפת מונח בבית דירה אע"פ שלא הונח שם לשם עירוב כלל:

יז אפוטרופוס של קטן יכול לערב בעד הקטן אפילו משל הקטן שלא מדעתו מפני שהוא לו כבן בית שיכול לערב משל בעל הבית שלא מדעתו כמו שיתבאר בסי' שס"ז:

יח מצוה לחז(ו)ר אחר עירובי חצירות כדי שלא יבואו לטלטל באיסור.

וצריך לברך עליו אקב"ו על מצות עירוב כמו שצריך לברך על כל מצות של דבריהם.

ואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר ונוסח שלנו יתבאר בסימן שצ"ה.

ואימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן.

ולמנהג מדינות אלו שהשמש עושה העירוב בחלה שאופה מהקמח שקיבץ אם אינו מזכה להם הרי הברכה היא אחר שנעשה העירוב ממילא כשנאפה החלה ואעפ"כ היא עובר לעשייתן מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב שקניית עירוב היא בין השמשות (ולפי זה אדם אחר שאינו דר בעיר זו אינו יכול לברך ברכה זו שכיון שאינו שייך בעירוב זה על מה יברך ואינו דומה לשאר מצות שהעושה מצוה לאחרים יכול לברך על עשייתה מפני שהוא עושה אותה להם אבל כאן אינו עושה כלום שהעירוב נעשה כבר ממילא) אבל העיקר כמו שנתבאר למעלה שהשמש יזכה להם העירוב ויברך בשעה שמזכה או הוא או הזוכה להם (ואפילו אינו דר בעיר זו).

ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו ולא אמרו עליו כלום אין הברכה והאמירה מעכבת ומותרים לטלטל מבתים לחצר