שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות. ובו י"ח סעיפים:
א הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפילו מן העור המופשט חייב והוא מאבות מלאכות שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים.
אבל התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור פטור שאין דרך גזיזה בכך וכן הנוטל שערו וצפרניו בידיו או בשיניו פטור אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד אפילו לאחרים אע"פ שאינו יכול לאמן ידיו ליטול יפה בלא כלי לאחרים.
אבל אם חתכן בכלי חייב אפילו על ב' שערות בלבד ועל אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור ומלקט לבנות מתוך שחורות שלא יהא נראה זקן אפילו באחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה שתרגומו לא יתתקן גבר בתקוני אתתא:
ב אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב אלא אם כן צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך אבל אם אינו צריך להם הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולפיכך אשה ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה שכל דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו ע"י נכרי לצורך מצוה כמ"ש בסי' ש"ז ושכ"ה.
אבל יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער וצפרנים חייב (שעיקר המלאכה היא העברת השער והצמר מהעור והצפרנים מהאצבעות והרי הוא צריך לגוף העברה זו ועוד) שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים אע"פ שלא היו צריכים לשערן ולכן אין להתיר לומר לנכרית לחתכן שזהו שבות גמור ולא התירוהו לצורך מצוה כמ"ש בסי' רע"ו אלא תאמר לה ליטלן ביד או בשינים שזהו שבות דשבות.
ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת אין בכך כלום שמסייע אין בו ממש (ומותר גמור מן התורה ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה לא גזרו על הסיוע כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי לפי שהוא אינו עושה כלום. ואף בסיוע אינו עושה מאומה שמסייע אין בו ממש באמת אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו. אבל העושה מעשה אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסימן של"א):
ג אסור לחתוך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחרים בין יבלת לחה בין יבישה. ואם חתך יבלת לחה בכלי - חייב משום גוזז להמחייבים משום גזיזה אף אם אינו צריך למה שגזז:
ד הכותב והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק - מאבות מלאכות הן, שכן היו כותבין על קרשי המשכן לסימן לידע איזה בן זוגו ופעמים שטעה והיה מוחק מה שכתב וחוזר וכותב במקומו. אבל למחוק שלא על מנת לכתוב - לא היה במשכן, ואין זו מעין מלאכה כלל.
והואיל וחיוב המוחק הוא משום שעושה כן על מנת לכתוב דהיינו שמתקן מקום לכתיבה לפיכך אפילו לא מחק אותיות אלא טשטוש דיו בלבד או שעוה שנפלה על הפנקס, דהיינו לוחות חקוקין וטוחין בשעוה וחוקקים עליהם בעט ברזל ונפלה עליה שעוה אחרת ומחקה והסירה משם כדי לחקוק במקומה על השעוה שתחתיה הטוחה בלוח - חייב. והוא שיהא במקומו כדי לכתוב או לחקוק ב' אותיות. וכן הכותב או המוחק אותיות אינו חייב אלא על ב' אותיות אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור. וכן הדין במוחק ומסיר שעוה מן הקלף כדי לכתוב במקומה.
והוא הדין המסיר שעוה שנטפה על האותיות - דמה לי מתקן מקום לכתיבה ומה לי מתקן אותיות הכתובות ואדרבה זהו תיקון יותר. ויש מקילין בזה.
ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב. ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה מפני שהוא מוחק. אבל מותר ליתנה לתינוק לפי שקטן העושה להנאתו א"צ להפרישו כמ"ש בסי' שמ"ג.
ואותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי הדפים - יש אוסרין לפתחן בשבת משום מוחק וכן לנעלן משום כותב. ואף שאינו מתכוין לכך - פסיק רישיה ולא ימות הוא. ויש מתירין לנעלן לפי שכיון שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא אין בזה משום כותב כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש הרי הן כמקורבים ועומדים ואינו עושה כלום בקריבה זו. וכן מותר לפתחן מטעם זה ואינו כמוחקן כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל והרי הן כמקורבין. וכן נוהגין:
ה המגיה אות אחת כגון שנטל לגגו של חי"ת ונעשו שני זייני"ן - חייב (והמגיה אות אחת אחרת כגון שנטל לגגו של ד' ועשאו ר' - פטור אבל אסור מן התורה):
ו אינו חייב אלא כשכותב בדבר המתקיים על גבי דבר המתקיים, אבל מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי עלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש.
אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות כיון שאין רשומן ניכר כלל והוא הדין על השלחן שלא במשקין שגם בזה אין רשומן ניכר כלל. ואע"פ שעל ידי כך מלמד ומאמן ידו לכתיבה - אין בכך כלום. וכן מותר לראות אומנות בשבת אע"פ שלומדה:
ז הקורע על העור כתבנית כתב - חייב שהרי חקיקה היא בכלל כתיבה. אבל הרושם על העור כתבנית כתב - פטור שאין זה דבר המתקיים. אבל אסור מדברי סופרים גזרה משום דבר המתקיים.
אבל אם אינו תבנית כתב ואינו רושם אלא לסימן בעלמא ולא כמין אותיות - מותר אפילו לכתחלה. ולכן מותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן במקום שיש טעות. במה דברים אמורים בקלף שהוא קשה והרושם שבו אינו מתקיים, אבל בנייר אסור לרשום מפני שהרושם שבו מתקיים זמן מרובה ואע"פ שאינו תבנית כתב - אסור מדברי סופרים גזרה משום תבנית כתב שחייבים עליו כשהוא מתקיים.
ויש אוסרים אפילו בקלף לפי שסוברים שאפילו הרושם לסימן בעלמא ולא כתבנית כתב - חייב אם הוא דבר המתקיים שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. ולפיכך אם שרט שריטה אחת על גבי שני נסרים או ב' שריטות על נסר אחד לסימן כמו שעשו בקרשי המשכן - חייב. ובשריטה אחת על נסר אחד - פטור אבל אסור מן התורה, מפני שהוא דבר המתקיים.
והרושם על הקלף שאינו מתקיים - אסור מדברי סופרים גזרה משום המתקיים וירא שמים יחמיר לעצמו כדבריהם:
ח וכל זה כשאינו תבנית כתב כלל אבל כל שהוא תבנית איזה כתב אפילו אינו אשורי' ואפילו אינן אותיות ידועות אלא שרגילין לסימן בעלמא כגון הסימנים שרגילין לעשות בהם המספר - הרי זה נקרא תבנית כתב וחייב עליו אם עשאו בדבר המתקיים, ובדבר שאינו מתקיים אסור מדברי סופרים לדברי הכל.
והכותב אשורית וחיסר הזיונין משעטנ"ז ג"ץ - פטור עליהן מפני שלא נגמרה מלאכתן. וכן כל כתב מאיזו אומה שלא גמר אותיותיו כתיקונן פטור עליו אלא שאסור מדברי סופרים. ולכן הכותב כתיבה דקה שקורין משיט"א - יש אומרים שפטור עליה מפני שנלקחה מכתב אשורי והרי זה ככתב אשורי שלא נגמר כתיקונו, וכמו שיתבאר בסימן תקמ"ה:
ט אם תוחב אותיות של כסף בבגד - נקרא כתב ואסור לעשותו בשבת:
י הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים - חייב משום תולדת כותב, וכן המוחקה:
יא דרך הרצענים כשהוא בא לחתוך העור משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך להרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השרטוט, וכן עשו בעורות המשכן כשחתכום, ולכן שרטוט זה הוא מאבות מלאכות. וכן המשרטט אפילו הקלף או הנייר כדי לכתוב ביושר חייב:
יב התופר ב' תפירות וקשר או ג' תפירות אעפ"י שלא קשר - חייב. אבל ב' תפירות ולא קשר פטור מפני שאינו מתקיים. אבל אסור מדברי סופרים. ואם קשר חייב גם משום קושר:
יג בגד שהוא תפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכים ומותח את ראש החוט כדי להדקן ולחברן - זו היא תפירתן וחייב אע"פ שלא קשר אם נתחברו כשיעור ג' תפירות.
ואותן שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם ע"י החוט שמותחים אותו ומתהדק - אסור למותחו בשבת משום תופר.
(ואף שאינה תפירה של קיימא שהרי אינו מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותו - מכל מקום אסור מדברי סופרים מפני שדומה לתופר)
אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול שאז אינו דומה לתופר.
ואז אפילו אם החוט תחוב במחט נקובה מותר לצאת בה כיון שהיא מחוברת לעולם בחוט והחוט בבגד והרי היא תשמיש הבגד.
ואם אין הבגד מהודק כל כך ע"י חוט זה שיהא צריך לרפותו כשפושטו אלא לפעמים נמלך ומניחו כך לעולם מפני שיכול לפשטו כך כמות שהוא מהודק קצת - אסור להדקו בשבת בכל ענין שמא ימלך להניחו כך לעולם ונמצא עשה תפירה של קיימא ובתפירה של קיימא אין מועיל מה שהנקבים רחבים ומתוקנים בתפירה ובעיגול:
יד מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת - מפני שעכשיו עושהו כלי עיין סי' שי"ז:
טו המעמר הוא מאבות מלאכות שהיה במשכן בסמנים הזרועים. ואין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו כעין קמה קצורה שמגבב השבלים במקום גידולן. וכן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן. אבל אם נתפזרו במקום אחר - מותר לקבצם כמ"ש בסי' של"ה.
ואין עימור אלא בגידולי קרקע. אבל מדברי סופרים אסור אף שלא בגידולי קרקע לקבצם במקום גידולם, כגון לקבץ מלח ממשרפות המים ששורפתן ונעשים מלח וכן בכל כיוצא בזה.
(ויש אומרים שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד - חייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולם כגון) המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד - הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה (וצריך להחמיר כדבריהם):
טז הנותן זרע פשתן או שומשמין במים וכיוצא בהם חייב משום לש - מפני שמתערבים ונתלים זה בזה:
יז אף על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה כשאינו מקפיד לחתכו במדה כמ"ש בסי' שי"ד - מכל מקום אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש חייב משום תיקון כלי אם מחתכו בסכין כמ"ש בסי' שכ"ב גבי קטימת קיסם ושלא בסכין פטור אבל אסור. לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש - מפני שהוא כמתקן כלי. עיין סי' תק"ח.
(אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה כמ"ש שם).
אבל המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת קורע, והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו - הרי זה תולדות תופר וחייב. במה דברים אמורים כשדיבוק זה נעשה לקיום אבל דפי ספרים שנדבקו זה לזה ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותרים לפתחן בשבת שכיון שלא נעשה לקיום. ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע:
יח מחט שנתעקמה אפילו מעט אסור לפשטה (משום תיקון כלי):