326 - שכו דיני רחיצה בשבת ובו י"ג סעיפים

'

שכו דיני רחיצה בשבת ובו י"ג סעיפים:

א אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע אפילו הוחמו מערב שבת מפני הבלנים שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו ואע"פ שלא נחשדו ישראל על השבתות לחלל בזדון מכל מקום היו נותנים עצים תחת המים צוננים מבעוד יום סמוך לחשכה והם מתבערים והולכים כל השבת ומחממים את המים שעליהם ודבר זה אסור משום גזרה שמא ישכח ויחתה בגחלים משחשכה לפיכך אסרו לכל אדם לרחוץ בחמין אפילו שלא במרחץ של הבלנים ואפילו לשפוך המים על גופו להשתטף שאין זו דרך רחיצה שבמרחץ ששם מכניס גופו ואבריו בתוך המים ואפילו רוחץ כל אבר ואבר לבדו ולא רוב גופו בבת אחת ואעפ"כ לא חלקו חכמים בגזרתם כיון שעכ"פ דומה קצת לרחיצה שבמרחץ שרוחץ כל גופו או רובו.

אבל מותר לרחוץ בחמין פניו ידיו ורגליו או שאר אברים כל שאינו רוחץ רוב גופו ולכן במקום שאין שם מנהג מותר לאשה ללבוש לבנים בשבת כי אינה צריכה לרחוץ אלא פניה של מטה ובין ירכותיה רק שתזהר שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה.

וכל זה בחמי האור אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו להכניס כל גופו יחד בתוך המים ואין צריך לומר בצוננים ומכל מקום לא התירו בחמי טבריא אלא כשהם בקרקע אבל כשהם בכלי דינם כחמי האור מפני שכל שהוא בכלי אינו ניכר בין חמי האור לחמי טבריא ויש לגזור על אלו מפני אלו:

ב יש אומרים שלא התירו חמי טבריא אלא כשאין המקום מקורה אבל אם המקום מקורה אסור מפני שבא לידי זיעה ואסור להזיע בשבת כמו שיתבאר. ויש אומרים שמותר להזיע בחמי טבריא שהרי לא אסרו את הזיעה אלא משום גזרת רחיצה כמו שיתבאר וכיון שמותר לרחוץ בחמי טבריא כל שכן שמותר להזיע בהם. 

ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:

ג אמת המים של חמי טבריא - אסור להמשיך לתוכה אפילו מבעוד יום סילון של צונן ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע ועושין כן כדי שיתחממו מים הללו שבסילון בעברם דרך האמה של חמין והרי זו כעין הטמנה בדבר המוסיף הבל שמים הללו נטמנו בתוך האמה של חמי טבריא שהן נקראים דבר המוסיף הבל וכבר נתבאר בסי' רנ"ז שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום. ואם עבר והטמין - אסור. ולכן אם עבר והמשיך הסילון של צונן לתוך האמה - אסורים המים הנשפכים ממנו לעוקא בין ברחיצה בין בשתיה כאלו הוחמו בשבת שאסור אפילו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ואפילו אבר אחד בלבד. ואם המשיך סילון זה בערב יו"ט דינם כחמין שהוחמו ביו"ט שאסור לרחוץ בהם כל גופו או רובו אבל מותרים בשתיה או לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, כמו שיתבאר בסי' תקי"א.

וכל זה כשגוף הסילון מוקף מכל צד ופיו יוצא חוץ לאמה אבל אם הוא שופך הצונן לתוך האמה אין זה נקרא הטמנה כלל שהצונן מתערב הוא בחמין ולא נטמן בו. לפיכך מותר להמשיך הצונן מבעוד יום לשם והוא נמשך לשם והולך כל השבת כולה ואין בו משום בישול כיון שהתחיל מבעוד יום והוא נגמר מאליו בשבת כמו שנתבאר בסי' רנ"ב. ומותר ג"כ לרחוץ אפילו כל גופו ביחד באמה זו כמו בשאר חמי טבריא:

ד לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ בחמין כל גופו. אבל מותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש מפני שאין המים שעליו מתחממים כל כך.

ויש אומרים שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא לחממם כנגד המדורה אפילו במקום שאין היד סולדת בו, אם לא ינגבם תחלה יפה - מפני שמפשיר המים שעליהן ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת, וחמין שהוחמו בשבת אפילו בהיתר אסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד. ואפילו לא הוחמו אלא מעט שאין היד סולדת בו. ויש להחמיר כדבריהם:

ה מי שחש במעיו אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין, שמא ישפכו על רוב גופו ונמצא כרוחץ רוב גופו בחמין. ואפילו אם הם מים מועטים שאין בהם כדי רחיצת רוב גופו - מכל מקום אם הוחמו בשבת אפילו מעט שאין היד סולדת בו אסור כמו שנתבאר. 

ואפילו בחול אסור לעשות כן מפני הסכנה שפעמים שהמים רותחים. אבל מותר להחם בגד וליתנו על גבי בטנו ואפילו בשבת:

ו הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית כמו שנתבאר בסי' ש"א. 

ועוד צריך [ליזהר] שלא לשוט גופו בנהר. 

וגם שלא להשיט שום דבר. כגון הקסמין שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן לנקות המים כמו שיתבאר בסי' של"ט. 

ועוד צריך ליזהר כל רוחץ שלא לסחוט שערו.

ואף שלא שייך סחיטה בשיער, שהשער קשה ואינו בולע המים בתוכו ממש - מכל מקום אסור מדברי סופרים. 

ומפני שאין הכל יודעים ליזהר בכל זה לכן נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו בצונן אע"פ שאין איסור בדבר מן הדין:

ז אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת, אפילו הצריך טבילה מן התורה כגון נדה וכיוצא בהם - מפני שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר. 

ואפילו טובל במים סרוחים שאין דרך להקר בהם, ואפילו בימות הגשמים שאין דרך להקר כלל - מכל מקום פעמים שאדם מלוכלך בטיט וצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים, ואפילו במים סרוחים כדי להעביר הטיט והצואה מעליו.

ובמדינות אלו נהגו לאסור טבילת אשה בשבת אלא אם כן יש בעלה בעיר, וגם לא היה אפשר לה לטבול קודם השבת, או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת שלא פשעה במה שלא טבלה קודם לכן. 

אבל כל שהיה בעלה בעיר והיה אפשר לה לטבול ולא טבלה - אינה טובלת בשבת. 

ויש שנתנו טעם למנהג שכיון שנתפשט המנהג שלא לרחוץ בשבת אם כן כשטמא טובל מטומאתו הרי זה נראה כמתקן ולא כיורד להקר, כיון שאין דרך כלל לרחוץ להקר מטעם שנתבאר אע"פ שאין איסור בדבר.

ומכל מקום מותר לטבול לקרי שכיון שטבילה זו אינה מן התורה. (ואף לא חיוב גמור מדברי סופרים - אינו נראה כמתקן. 

וכן המומר ששב בתשובה - מותר לטבול בשבת, שאין טבילתו מן התורה כמו טבילת הגר. (ואף אין חיוב גמור מדברי סופרים)

וכן כל אשה שצריכה לחזור ולטבול לחומרא בעלמא - מותרת לטבול בשבת כמו שנתבאר בי"ד סי' קצ"[ז]):

ח מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד שלא יהא הרוב מדבר שמשיר בודאי בענין שהוא פסיק רישיה ולא ימות:

ט מותר לרחוץ ידיו במורסן - מפני שהוא גבול כלאחר יד. ואע"פ שיש להחמיר שלא לגבל ע"י שינוי בשבת אלא אם כן נתן המים מערב שבת, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד - מכל מקום כאן שאינו נותן מים ממש על המורסן אלא שלוקחו בידים רטובות - מותר לדברי הכל:

י אסור לרחוץ ידיו במלח וכל שכן בבורית או שאר חלב - מפני שנימוח על ידו, והרי זה כמוליד בשבת ודומה למלאכה כמו שנתבאר בסי' ש"כ, שאסור לרסק שלג או ברד מטעם זה.

ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקין שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים כמו שנתבאר שם, אם כן בורית ושאר חלב שאינן עומדים למשקין מותר לרסק לכתחלה. אבל יש להחמיר כסברא הראשונה:

יא מרחץ שהאור ניסוקת מבחוץ מתחתיו - אם סתמו מערב שבת אותן הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידו - מותר לרחוץ בו במוצאי שבת מיד, שהרי לא נתחמם כלל בשבת. אבל אם לא סתמו נקביו מערב שבת אע"פ שמאליו הוחם בשבת - צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, לפי שהוחם באיסור - שאסור להיות נקביו פתוחים בשבת כשיש אש תחתיו גזרה שמא יחתה בגחלים:

יב אסרו חכמים ליכנס למרחץ אפילו להזיע בלבד מפני עוברי עבירה שהיו רוחצין בחמין ואמרו מזיעין אנחנו. 

ויש אומרים שאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע - אסור, אף על פי שאינו מתכוין לכך:

יג עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת - אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד, שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב. ואם רובה ישראל - צריך להמתין עד כדי שיוחם. ואפילו במחצה על מחצה - צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם: