שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל ובו כ"ב סעיפים:

א מותר לזמן נכרי לביתו לאכול עמו בשבת אע"פ שאסור ביו"ט משום גזרה שמא ירבה לבשל בשבילו כמו שיתבאר בסי' תקי"ב אבל בשבת אין לחוש לזה ומותר אפילו ליתן מזונות לפני נכרי בלבדו ואע"פ שאין מזונותיו עליך מכל מקום כיון שמפרנסים עניי נכרים מפני דרכי שלום חשוב כמזונותיו עליך:

ב ומותר ליתן לפניו מזונות בחצר אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ והוא שיהיה לו רשות לאכלן שם אם ירצה ומכל מקום לא יתן הוא לידו ממש כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד אלא הנכרי יטול מידו שאז הנכרי הוא העושה העקירה ואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן והנכרי נוטל משם.

אבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם או שהם מזונות מרובים שאי אפשר לו לאכלן שם וניכר הדבר שיוציאן לחוץ וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע וניכר הוא שיוציא אסור ליתן לפניו מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור מטעם שנתבאר בסי' ש"ז:

ג ואפילו כשעומד בפנים לא התירו ליתן לפניו אלא מזונות שיתכן לאכלם בחצר אבל לא שאר חפצים שדרך להוציאן מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא.

במה דברים אמורים בחפצים של ישראל אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא אין בכך כלום כיון שאינו מוציא בשביל הישראל אלא בשביל עצמו והחפץ אינו של ישראל ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר כמו שנתבאר שם.

ומכל מקום אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו מפני מראית העין שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל משא"כ כשנותן לפניו בחצר שאין שם רואים והרואה אותו יוצא מרשות ישראל וחפץ בידו הוא סבור שמוציא חפץ שלו ולא של הישראל.

(ומכל מקום אם האמת הוא שהוא חפץ של ישראל אסור שמא יודע האמת להרואים ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו משא"כ בחפץ של נכרי אם יודע האמת לרואים אין כאן חשד כלל):

ד ואפילו הוא חפץ של נכרי אלא שהוא ממושכן לישראל דינו כחפץ של ישראל אפילו פדאו הנכרי (כ"מ בסי' רנ"ב גבי מכירה) מבעוד יום ואפילו אם ייחד מקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם אסור להניחו ליטלו בשבת משום מראית העין.

אלא אם כן שהנכרי הוא אלם שאז יש להקל אפילו לא ייחד לו מקום וכן במקום שיש בו משום דרכי שלום כגון נכרי שחלה ושלח אחר מאכל ישראל מותר לתת לו או אפילו לשלוח לו ע"י נכרי והוא הדין לצורך מצוה כגון להוציא חמץ מביתו בפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ד מפני שהשליחות ע"י נכרי הוא שבות ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית כמ"ש בסי' שמ"ה הוא שבות דשבות והתירוהו לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' ש"ז והוא הדין מפני דרכי שלום והוא הדין בנכרי אלם ומכל מקום צריך ליזהר שלא יתן ליד הנכרי ממש כיון שאפשר בלא זה ואפילו בחפצים של נכרי צריך ליזהר בזה:

ה מותר להחליף משכון לנכרי בשבת אם הוא מלבוש ויוציאנו הנכרי דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו בשבת ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון מותר ג"כ ובלבד שלא יחשוב עמו וטוב שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל כדי שלא יהא נראה כנושא ונותן ואם הביא לו משכון אחר לא יגע גם בו:

ו במקומות שנוהגים לאכול פת של פלטר נכרי יש מתירין ליקח ממנו בשבת אפילו פת שנאפית היום אם היא עיר שרובה נכרים שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל הישראל ואם כן אין לאסור אותה מדין נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל וגם אין לאסור אותה מדין מוקצה אפילו אם היתה קמח או עיסה בבין השמשות שהן מוקצין כמו שנתבאר בסי' ש"ח אין אומרים בה מתוך שהוקצית בבין השמשות הוקצית לכל השבת כולה לפי שאין אומרים כן אלא בדבר שניתקן ונעשה ראוי מאליו משחשכה כגון נר שכבה מאליו משחשכה אבל כל דבר שגמרו בידי אדם דהיינו שנגמר תיקונו בשבת ונעשה ראוי על ידי אדם אין בו משום מוקצה כלל אפילו בבין השמשות בעודו אינו ראוי מפני שאינו מקצה ממנו דעתו כלל בבין השמשות מליהנות ממנו בשבת כיון שבידו הוא לתקנו ולעשותו ראוי בו ביום כגון הקמח שביד נכרי אין לו דין מוקצה כלל בשבת מפני שבידו הוא לאפותו ולעשותו ראוי בו ביום וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו הרי זה מוכן לכל.

ויש אומרים שלא אמרו כל דבר שגמרו בידי אדם אין בו משום מוקצה אלא בדבר שהתחלת מלאכת תיקונו כדי לעשותו ראוי היתה קודם השבת ונגמרה בשבת כגון נכרי שהתחיל לעשות כלי מערב יום טוב וגמרו ביום טוב אין בו משום נולד הואיל וגמרו בידי אדם כמו שנתבאר בסי' רנ"ב (וכן פת שהתחיל לאפותה דהיינו שנתנה בתנור מבעוד יום אף שבבין השמשות לא היתה ראויה עדיין אין בה משום מוקצה) אבל פת שהתחלת מלאכת תיקונה שעל ידי כך נעשית ראוי דהיינו מלאכת אפייתה היתה בשבת יש בה משום מוקצה אם היתה קמח או עיסה בבין השמשות אבל אם היתה תבואה בבין השמשות ונטחנה ונאפית בשבת אין בה משום מוקצה ולא משום נולד ביו"ט כמו שיתבאר בסי' תקי"ז.

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה אלא אם כן הוא שעת הדחק כגון שדר בכפר יחידי שאי אפשר לו לשאול פת מחבירו או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא אזי יש לסמוך על המתירים.

ומכל מקום אסור ליתן מעות להפלטר מערב שבת שיתן לו הפת בשבת שאז הוא אופה לצורך ישראל ואסור לאכול מהפת עד למוצאי שבת בכדי שיעשו כמו שיתבאר:

ז (וכל זה בפת אבל נכרי שבישל לעצמו מדברים שאין בהם משום בישולי נכרים אין בהם משום מוקצה לדברי הכל אפילו הן פירות שאינן נאכלים חיין ולא היו ראויים כלל בין השמשות לפי שאין אומרים מתוך שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת כולה אלא בדבר שמקצה אותו האדם מדעתו ודחאו בידים כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל כרחו של אדם כמו שנתבאר בסי' ש"י):

ח וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן משאר מלאכות הנעשות בתלוש חוץ מסחיטת פירות שאם סחטן נכרי אפילו לעצמו - אסורים המשקים לישראל עד לערב אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים מאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ. לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל ע"י סחיטת נכרי הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא כמו הזבין מאליהן.

וכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה כגון ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט פירות אלו והן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת להן אפילו במחובר כמו שנתבאר בסי' שי"ח - אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן כמו שנתבאר בסי' שכ"ב שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם.

ולא פירות בלבד אלא אפילו כל מחובר שנתלש מאליו או ע"י נכרי אע"פ שאינו מאכל אדם הוא בכלל גזרה זו כגון נכרי שליקט עשבים מהמחובר אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם מוכנים לו אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות הנושרים ולכן אסור לישראל להשתמש בהם שום תשמיש כמו שאסור להשתמש בפירות הנושרים ולכן הם אסורים ג"כ בטלטול כיון שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש בהם שום תשמיש והרי הם מוקצים כמו שפירות הנושרים יש להם דין מוקצה מטעם זה.

ואפילו עצים שתלשן הנכרי לעצמו או שנשרו מאליהן ביו"ט הם בכלל גזרה זו כמו שיתבאר בסימן תק"ז.

וכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו אסורים לישראל ביו"ט כמו שיתבאר בסי' תקט"ו:

ט אם ליקט או צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל או בשביל ישראל ונכרים צריך להמתין לערב בכדי שיעשו גזרה, שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד. ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין כן, שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים. אבל אם נעשה איסור של דברי סופרים בשביל ישראל - מותר לאחרים מיד כמו שיתבאר. ושיעור בכדי שיעשו יתבאר בסי' תקט"ו:

י ספק אם ליקטן בשביל ישראל או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום או לאו - אסורות בו ביום וגם לערב בכדי שיעשו. ואע"פ שהוא ספק דברי סופרים אין הולכין בו להקל, הואיל והוא דבר שיש לו מתירין. 

ויש אומרים שלערב מותר מיד, שכיון שאיסור זה אינו אלא כעין קנס שלא יבא לומר לנכרי לעשות לו בשבת לא החמירו בספיקו אע"פ שיש לו מתירין. והעיקר כסברא הראשונה.

ואף לפי סברא האחרונה לא הקילו אלא בכגון שהנכרי אמר לישראל מערב שבת ליתן לו פירות בשבת והלך לבית הנכרי ונתן לו, שאז יש להסתפק שמא ליקט פירות אלו בשבת בשביל ישראל והיה בדעתו מערב שבת על פירות אלו ללקטם לו בשבת או שמא היה בדעתו ללקוט לו פירות אחרים ופירות אלו ליקטם לעצמו או לנכרי אחר ואח"כ נמלך ונתנם לישראל כשבא אצלו. וכן כל כיוצא בזה.

אבל נכרי שהביא דורון לישראל או שהביא למכור בעיר שרובה ישראל, אין תולין להקל שמא ליקטן מתחלה לעצמו ואח"כ נמלך להביאן לכאן, אלא מן הסתם ליקטן מתחלה לשם כך. וכן אין לתלות להקל שמא ליקטן מערב שבת - לפי שנכרי המביא דורון או למכור מן הסתם הוא מתכוין להביא מן המשובח ומביא מאותן שליקט היום וכן לענין צידה ביו"ט:

יא דבר שאין בו חשש צידה ומחובר אלא שהובא מחוץ לתחום - אם הביאו הנכרי לעצמו או לנכרי אחר מותר לישראל אפילו בו ביום. ואם הביאו לישראל - אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד. אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום, לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו. ולכן אף מי שהובא בשבילו מותר לו לטלטלו כי אין לו דין מוקצה הואיל והוא ראוי לאכילה לאחרים בו ביום, רק שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד' אמות ממקום שהניחו הנכרי אם הניחו במקום שאינו מוקף לדירה, כגון בשדה או בעיר שאינה מעורבת, דהיינו שאם טלטלו אחד ב' אמות לא יטלטלנו הב' יותר מב' אמות, כמו שיתבאר בסי' ת"א בכל דבר שהוציאו נכרי חוץ לתחום.

ואם הובאה בספינה מחוץ לתחום - מותר באכילה אף למי שהובא בשבילו אם הלכה הספינה למעלה מעשרה טפחים, שאין תחומין למעלה מי' טפחים כמו שיתבאר בסי' ת"ד. רק שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד' אמות, אלא אם כן היה בספינה מערב שבת ולא היה למטה מי' טפחים משנכנס השבת עד שהגיע לתוך התחום של מקום זה שהוא בו עתה, כמו שיתבאר שם:

יב אע"פ שהבא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו מכל מקום אם הביאו ב' דברים לב' בני אדם אסורים להחליף זה עם זה, שהרי עכ"פ נהנה הוא במה שהובא לו מחוץ לתחום שעל ידי כן נותן חבירו לו את חליפיו:

יג כל מקום שצריך להמתין בכדי שיעשו אין צריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא ביום השבת, כגון אם הביא לו ממקום רחוק בג' שעות על היום בשבת מפני שהוא רכב על סוס ולכן מיהר הבאתו - אינו צריך להמתין למוצאי שבת כדי הליכה לשם ברגל אלא די שימתין ג' שעות. ואין צריך לחוש שמא לא רכב כל כך במרוצה אלא רכב הרבה בליל שבת כי מן הסתם אין דרך לרכוב בלילה.

במה דברים אמורים כשיודע מאיזה מקום הביא, אבל אם אינו יודע כלל ואפשר שהביאו ממקום קרוב די שימתין למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום חוץ ממה שצריך לשהות בלקיטתו או צידתו אם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה, כמו שיתבאר בסי' תקט"ו.

ויש אומרים שבכל מקום שצריך להמתין בכדי הבאה מחוץ לתחום, ואין צריך לומר במקום שצריך להמתין בכדי הבאה ממקום רחוק יותר - אין ליל מוצאי שבת עולה מן החשבון וצריך להמתין שיעור זה למחר ביום ראשון, לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק חוץ לתחום וא"כ יש לחוש שמא מפני כך יאמר לנכרי להביא לו בשבת כדי שיהיה מוכן לו בליל מוצאי שבת אחר שישהה שיעור זה.

ויש לחוש לדבריהם לענין שבת, אבל לענין יו"ט יש להקל כסברא הראשונה. ואף לענין שבת יש להקל לצורך אורחים או שאר סעודת מצוה. 

אבל במקום שצריך להמתין בכדי הבאה מתוך התחום כגון נכרי שליקט פירות או צד דגים בתוך התחום וצריך להמתין בכדי לקיטה או צידה והבאה מאותו מקום שליקט וצד בתוך התחום, הרי הלילה עולה לו מן החשבון לדברי הכל:

יד אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום - אסור למי שהובא בשבילו עד למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום מפני שהוא דבר שיש לו מתירין. 

ולהאומרים שבאיסור כזה שאינו אלא כעין קנס שלא יבא לומר לנכרי לעשות בשבת לא החמירו בספיקו אע"פ שיש לו מתירין כמ"ש למעלה, אף כאן מותר באכילה אפילו למי שהובא בשבילו אפילו בו ביום. וכבר נתבאר שהעיקר כסברא הראשונה:

טו וכל זה בנכרי שאינו שרוי עמו בעיר, אבל נכרי השרוי עמו בעיר ופירות המצויים עמו בעיר - אין מחזיקים מספק לומר שמא הביאן מחוץ לתחום כי אדרבה אנו אומרים כאן נמצאו וכאן היו. ואפילו אם יש לנכרי ב' בתים אחד חוץ לתחום ואחד בתוך התחום - תולין להקל שהביא מתוך התחום כי מן הסתם אינו מניח בית הקרוב והולך להביא מבית הרחוק. אבל אם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד בתוך התחום יש לחוש לרוב הבתים שהם חוץ לתחום:

טז נכרי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים העומד ברשות הרבים, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים - מותר לישראל להשקות מהם בהמתו, כיון שהנכרי לא נתכוין כלל בשבילו. והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם הוא מכירו - אסור, גזרה שמא ירבה הנכרי לדלות גם בשבילו אם ישקה גם הוא מהם.

ואפילו אינו מכירו, אם מילא לצורך בהמת ישראל - אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו אפילו תשמיש אחר כגון רחיצה והדחת כלים. שכל שנעשה באיסור של תורה ע"י נכרי לצורך ישראל לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים. אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית - מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים.

ועכשיו נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת דרך כרמלית. ויש שלמדו עליהם זכות לומר שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה שהתירו בו שבות דשבות, כמו שנתבאר בסי' ש"ז. וצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד הנכרי וגם שלא ליקח מידו כמו שנתבאר שם. וגם שלא ליתן מעות לנכרי כמ"ש בסי' תקי"ז. 

(ומכל מקום אין להקל אלא בשכר וכיוצא בו מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק קצת.

אבל דברים שאין צריך כל כך כגון פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם - אינן נקראים דבר מצוה, כמו שנתבאר בסי' רס"א):

יז ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו - מאכיל אחריו ישראל את בהמתו, דהיינו שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד בכל דבר האסור בטלטול ואף עשבים אלו אסורים בטלטול כמ"ש למעלה. 

והוא שאין הנכרי מכירו אבל אם מכירו אסור לו אפילו לעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל בהמתו אם יאכילנה מהם. אבל למוצאי שבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שהנכרי ליקט לצורך עצמו ואין איסורו בשבת אלא משום גזרה שמא ירבה בשבילו:

יח וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה בשבילו אם הוא מכירו, כגון נכרי שצלה או בישל לעצמו דברים שאין בהם משום בישולי נכרים, וכל כיוצא בדבר זה שצריך להרבות בו בשביל שנים יותר מבשביל אחד. אבל בדבר שאין לחוש בו שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או שעשה כבש לירד בו מהספינה, שבנר אחד וכבש אחד יספיק לכל - אפילו מכירו מותר:

start here

יט אע"פ שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה או אפילו אינו אומר כן אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה, כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום - אסור להשתמש לאורו:

כ אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו) והאכיל (גם) לבהמת ישראל - אין צריך למחות בידו. ואע"פ שמן הסתם ליקט גם לצורך ישראל אין איסור בליקוט זה כלל - כי כל נכרי העושה דבר מעצמו בודאי מתכוין הוא לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד כמו שנתבאר בסי' רנ"ב. ובלבד שלא יהיו עשבים של הישראל אלא של הנכרי או של הפקר מטעם שנתבאר שם. 

(וגם אין איסור במה שמאכיל לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו, שאף שאסור לישראל ליהנות ממה שעשה הנכרי בשבילו אע"פ שנתכוין לטובת עצמו כמו שנתבאר שם - מכל מקום כאן אין גופו ממש נהנה מזה לא גזרו חכמים אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל אבל לא על מה שהנכרי מאכילה כיון שמתכוין בזה לטובת עצמו).

במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן דרך מקרה (שאין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל כי שמא ליקטן לעצמו ואח"כ נמלך ליתן לבהמת ישראל) אבל אם רגיל לעשות כן צריך למחות בידו (שכיון שבודאי הוא ליקטן בשבילו גזרו חכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל):

כא נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים) - מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד. ואם עשאו בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, בין לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו בין לקבור בו ישראל אחר.

במה דברים אמורים כשהקבר או הארון עומדים במקום המוצנע שאין הדבר מפורסם לכל שנעשו בשבת בשביל פלוני ישראל, אבל קבר העומד בפרהסיא וכן ארון הנעשה בשבת אצל קבר העומד בפרהסיא, בענין שהכל יודעים שקבר זה או ארון זה נעשה בשבת לפלוני ישראל - אסור לקבור בו אותו ישראל עולמית ואף לאחר בכדי שיעשו משום קנס על שנתחלל שבת ע"י נכרי בפרהסיא בשבילו. אבל מותר לקבור בו ישראל אחר לאחר בכדי שיעשו. 

והוא הדין אם נתחלל שבת ע"י נכרי בפרהסיא בשביל ישראל חי אסור לו עולמית משום קנס אע"פ שלא צוה את הנכרי על ככה.

ויש אומרים שלא אסרו עולמית גבי מת משום קנס אלא משום שגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו. ולפי זה גבי חי מותר אף לו לאחר בכדי שיעשו. ולעת הצורך יש לסמוך על דעתם להקל בדברי סופרים.

ואף לפי סברא הראשונה לא החמירו חכמים אלא כשעשה הנכרי הדבר מעצמו אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה וקצץ לו הישראל שכר ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו ועשה בשבת מדעת עצמו - אין איסור מן הדין לאחר המתנה בכדי שיעשו אע"פ שעשה בפרהסיא ואפילו היה הנכרי שכיר יום אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום ועשה מעצמו בשבת ואפילו גבי מת מותר בענין זה מן הדין אלא שנכון להחמיר אף גבי חי לדברי הכל שלא יהנה ממנו עולמית שום אדם מישראל כל שנתחלל בו שבת ע"י נכרי בפרהסיא ע"י אמירת ישראל אפילו עשהו הנכרי בקבלנות שאין בו איסור מעיקר הדין. כמו שיתבאר בסי' תרס"ד, אלא אם כן מיחה ביד הנכרי ולא השגיח בו בשביל הנאת עצמו כמ"ש בסי' רמ"ד:

כב נכרי שהביא בשבת דרך רשות הרבים חלילין להספיד בהם ישראל, כיון שנעשה בהם איסור של תורה לא יספידו בהם לא אותו ישראל ולא ישראל אחר עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם במוצאי שבת מאותו מקום שהביאם הנכרי בשבת בין שאותו מקום הוא חוץ לתחום בין שהוא בתוך התחום. ואם אינו ידוע מהיכן הביאם די שימתינו בכדי שיכולין להביאם מחוץ לתחום. 

במה דברים אמורים כשהביאם בצנעא אבל אם הביאם בפרהסיא בענין שהכל יודעים שהובאו ברשות הרבים בשבת בשביל פלוני ישראל - אסור להספיד בהם אותו ישראל עולמית.

וכל זה ברשות הרבים גמורה אבל אם הביאם דרך כרמלית אם הביאם מתוך התחום אין צריך להמתין כלל אפילו למי שהובאו בשבילו - שלא החמירו למי שהובא בשבילו בכרמלית אלא שלא יהנה ממנה בשבת עצמה אבל לא להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום שאז מועלת הבאתו בשבת משא"כ בתוך התחום אין הבאתו בשבת מועלת כל כך. (מפני שהיה הישראל יכול לילך לשם בעצמו בשבת ולהביאם במוצאי שבת מיד, ומשום שיעור מועט שהיה שוהה במוצאי שבת בחזירתו משם לכאן אין לחוש בשביל כך שמא יאמר לנכרי לילך לשם בשבת).

ואם הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום - אסור למי שהובא בשבילו אבל לאחרים מותר אפילו בודאי חוץ לתחום. 

ואם הביאם מחוץ לתחום דרך כרמלית ואחר כך העבירם דרך רשות הרבים - אין צריך להמתין אלא בכדי שיכולין להביאם מתחלת רשות הרבים במוצאי שבת ואח"כ מותר לאחרים או אפילו למי שהובא בשבילו אם הובאו מתוך התחום: