רפב קריאת התורה והמפטיר ובו כ' סעיפים:
א כבר נתבאר בסי' קל"ה שמשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בספר תורה חמשה גברי ביו"ט, וששה ביום הכיפורים, וז' בשבת. בשביל המעלה והקדושה יתירה שיש בכל אחד על חבירו הוסיף בו איש אחד.
ואם רצו להוסיף על מנין זה יכולים להוסיף כמו שירצו, ולא היתה התקנה אלא כדי שלא יפחתו ממנין זה.
ויש אומרים שביו"ט אין מוסיפים על ה' - כדי שלא יהא שוה עם יום הכיפורים ושבת, אם יקרא בו ששה או שבעה.
וכן ביום הכיפורים אין מוסיפים על ששה - שלא יהא שוה לשבת.
והסברא ראשונה עיקר.
ואעפ"כ נהגו במדינות אלו כסברא אחרונה ביום הכפורים ובכל יו"ט, מלבד בשמחת תורה שהכל רוצים לעלות לתורה וסומכין על סברא הראשונה שהיא עיקר.
וגם ביום הכיפורים ובכל היו"ט - אין המפטיר מהמנין כמו שיתבאר:
ב ויו"ט שחל להיות בשבת לדברי הכל - מותר להוסיף כמו בשבת בלבדה. ויום הכיפורים שחל להיות בשבת טוב - שלא להוסיף - מפני שסיומי מנין העולים מכוונים שמסיימין בדברי כפרה: וכפר בעדו וכו'. וכן כולם. ולכן טוב שלא לשנותם:
ג יש מי שאומר שלא התירו להוסיף על מניין הקרואים אפילו בשבת אלא בזמן חכמי המשנה, שלא היו כל העולים לתורה מברכים, אלא ראשון היה מברך ברכה ראשונה והאחרון היה מברך ברכה אחרונה. אבל עכשיו שכל אחד מברך בפני עצמו - אסור להוסיף כדי שלא להרבות בברכות דכיון שכבר יצאו בז' הרי השאר מברכים ברכה שאינה צריכה.
ואף שאין זה עיקר, שהרי אף בזמן חכמי הגמרא היו נוהגים כבר לברך כל אחד ואחד בפני עצמו, ולמה לא הזכירו זה בגמרא שנאסר להם להוסיף - מכל מקום טוב לחוש לדבריו.
וגם מפני טורח הציבור ראוי לצבור לעשות תקנה שלא לקרות הרבה יותר על ז' המחוייבים:
ד יש אומרים שמותר לקרות עולים הרבה בפרשה אחת שחוזר וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך ואין בזה חשש ברכה לבטלה, שהרי בחול המועד של סוכות וחנוכה עושים כן.
ומכל מקום אין השני עולה למנין ז' קרואים המחוייבים בשבת אלא אם כן הוסיף עוד ג' פסוקים שלא קראם הראשון, כמו שנתבאר בסי' קל"ז.
ויש אומרים: שלכתחלה אסור להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון, אלא אם כן יוסיף עליהם ג' פסוקים.
ואין למדין מחול המועד וחנוכה - שאי אפשר בענין אחר.
וכן נוהגין במדינות אלו כל השנה, לבד משמחת תורה שסומכין על סברא הראשונה.
ובמקצת מקומות אף בשבת חתונה:
ה הכל עולים להצטרף למנין ז' קרואים בשבת, אפילו אשה, וקטן היודע למי מברכין, אע"פ שאינן מחוייבים בדבר.
אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור.
ואפילו קטן אינו עולה אלא להצטרף לגדולים אבל לא שיהיו כולם קטנים או נשים - כיון שאינן מחויבים בדבר.
וכן אין הקטן יכול להיות מקרא את העולים - דהיינו שהוא יקרא בקול רם בספר תורה והעולים אומרים אחריו בלחש, וכל הצבור יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו - הואיל והוא אינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן עד שיתחייב כמותם דהיינו משיביא שתי שערות:
ו כשהקטן עולה להצטרף - לא יהיה ראשו מגולה מפני כבוד התורה, וכל שכן גדול. עיין סי' ב' וסי' ח' וקנ"א:
ז ועכשיו אין נוהגין לקרות הקטן אלא למפטיר. ואף אם אין כהן בבית הכנסת אלא קטן כהן - נוהגים לקרות ישראל במקום כהן.
ואין בזה איסור במה שאין חולקין כבוד לכהונה, אף שמן הדין כהן הקטן יכול לעלות - מכל מקום אין אנו מחוייבים כלל לכבד כהנים קטנים. שמצות עשה של: וקדשתם - אינה אלא על הגדולים שנאמר: כי את לחם אלהיך הוא מקריב, והקטן פסול להקריב:
ח ממזר מותר לעלות לתורה שגם לו ניתנה התורה, שהרי הוא חייב בכל המצות האמורות בתורה.
ועבד כנעני שלא נשתחרר - דינו כאשה, שהרי אינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת בהן.
ואם אמו ישראלית - הרי זה כישראל גמור לכל דבריו:
ט וסדר הקרואים בשבת נתבאר בסי' קל"[ו]. ואין איסור לקרות עם הארץ שהוא נכבד ועשיר וגדול הדור לפני תלמיד חכם - כי אין זה בזיון לתלמיד חכם רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים:
י המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה. ויברך עליה תחלה וסוף ואח"כ יפטיר בנביא, כדי שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, אם יקרא בנביא לבדו כמו שקראו העולים הראשונים בתורה לבדה:
יא והמפטיר עולה למנין ז'. שאם קראו בתורה ששה והמפטיר הוא השביעי די בכך.
ויש אומרים שאינו עולה למנין ז' - הואיל ואינו קורא אלא בשביל כבוד התורה שיהא עודף על כבוד הנביא. והעיקר כסברא הראשונה.
ומכל מקום בשבת ויו"ט ויום הכיפורים שיכולים להוסיף על המנין - נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שהמפטיר אינו מן המנין. ובזה יוצאים לדברי הכל. שאף להאומרים שהוא עולה למנין - מכל מקום הרי יכולין להוסיף על המנין.
אבל בט' באב, ושאר תעניות ציבור ויום הכיפורים במנחה, שאין יכולים להוסיף על ג' - המפטיר הוא מהג':
יב בימי חכמי הגמרא, אף להאומרים שהמפטיר אינו עולה למנין והיה נשלם המנין קודם המפטיר - לא היה המפטיר חוזר וקורא איזה פסוקים ממה שקרא השביעי כמו שאנו נוהגים, אלא השביעי היה משייר כמה פסוקים בפרשה שיקראם המפטיר. ואף שהמפטיר אינו קוראם אלא בשביל כבוד התורה ופסוקים ההם הם חובת היום, שחובה לקרותם היום - אף על פי כן יכול המפטיר לקרותם.
שאף שלענין לעלות למנין אין קריאת המפטיר נחשבת, הואיל ואינו קורא אלא בשביל כבוד התורה - מכל מקום לענין חיוב קריאת כל הפרשה אין מקפידים על כך.
ואחר חבור הגמרא - תקנו רבנן סבוראי לומר קדיש אחר שנשלם מנין הקרואים קודם המפטיר כדי להפסיק בין קריאתם לקריאת המפטיר באמירת הקדיש, להודיע שהמפטיר אינו מן המנין. ואם כן אי אפשר שהשביעי ישייר כמה פסוקים בפרשה להמפטיר - שאין להפסיק בקדיש באמצע הפרשה, שעדיין לא נשלמה חובת היום.
לכן הנהיגו שיגמור השביעי או האחרון כל הפרשה ויאמרו קדיש והמפטיר חוזר וקורא ג' פסוקים לפחות ממה שקרא כבר הז' או האחרון (או שאר העולים).
במה דברים אמורים בשבת ויו"ט ויום הכיפורים שהמפטיר אינו מן המנין. אבל בתשעה באב ושאר תעניות ציבור במנחה ויום הכיפורים במנחה, שהמפטיר הוא מהמנין - אין אומרים קדיש קודם המפטיר, שלא להפסיק באמצע המנין וגם באמצע הפרשה:
יג ביום שמוציאים ב' ספרים נוהגים להשלים המנין בספר ראשון, והמפטיר קורא בשני.
אין צריך לומר בימים שספר השני אינו אלא מתקנת הגאונים, כגון בכל יו"ט שקורין פרשת המוספין בספר ב', וקריאת פרשה זו אינו אלא מתקנת הגאונים, כמו שיתבאר בסי' תפ"ח - בודאי די במה שקורא אותה המפטיר, אע"פ שאינו קוראה אלא בשביל כבוד התורה. אלא אפילו בימים שקריאת הפרשה שבספר שני הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה: כגון ראש חודש שחל בשבת וד' פרשיות שבחדש אדר - אעפ"כ יכול המפטיר לקרותה אע"פ שאינו קוראה אלא בשביל כבוד התורה. שהרי קריאת הפרשה בכל שבת היא מתקנות משה רבינו ע"ה, ואעפ"כ היה המפטיר משלימה בימי חכמי הגמרא:
יד ולמה אין נוהגין שהאחרון מהמנין יקרא בספר שני, והמפטיר יחזור ויקרא מה שקרא האחרון - לפי שלא רצו לנהוג לכפול פרשה אחת ולברך עליה ב' פעמים שלא לצורך, כיון שאפשר להשלים המנין בספר הא', ושיקרא המפטיר בלבדו בספר ב'.
שכשאין מוציאין אלא ספר אחד הוא שיש הכרח לעשות כן, מחמת הקדיש שאי אפשר לאמרו קודם שנגמרה הפרשה. אבל כשקורין ב' ענינים בב' ספרים - אומרים קדיש אחר השלמת המנין בספר הא' קודם קריאת המפטיר בענין השני.
והוא הדין אם מוסיפים הרבה בספר אחד - אומרים הקדיש אחר השלמת הקריאה:
טו וביום שמוציאין ג' ספרים כגון: ראש חודש טבת שחל בשבת שצריך לקרות פרשת השבוע ופרשת ראש חודש וענין של חנוכה, וכן בשמחת תורה: שצריך לקרות פרשת וזאת הברכה ובראשית ופרשת המוספים - אזי ג"כ המפטיר בלבד קורא באחרונה. ומשלימין המנין, או אפילו אם מוסיפים על המנין - הכל עולים בב' ספרים הראשונים, ואחריהם אומרים קדיש קודם המפטיר - להפסיק בין קריאתם לקריאת המפטיר שקריאתו אינו אלא בשביל כבוד התורה.
אבל קודם הקריאה בספר ב' אין נוהגים לומר קדיש, אף אם כבר נשלמו מנין הקרואים בספר אחד. והקורא בספר ב' הוא נוסף על המנין.
ויש מנהגים אחרים בענין אמירת הקדיש, בין כשמוציאים ב' ספרים ובין כשמוציאין ג'.
ואין לשנות שום מנהג.
וכן אם יש מקום שנוהגים כשמוציאין ב' ספרים (בראש חודש שחל בשבת ובד' פרשיות) שהאחרון מהמנין קורא בשני והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא האחרון - אין מזחיחין אותם:
טז קטן היודע למי מברכין - יכול לעלות למפטיר. אין צריך לומר בשבת שהמפטיר אינו אלא חוזר וכופל מה שקרא השביעי, אלא אפילו בפרשת המוספין וראש חודש שחל בשבת וד' פרשיות - יכול לעלות אם יודע למי מברכין.
ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל, והקטן שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן - מכל מקום עכשיו הרי הש"ץ קורא בקול רם ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן:
יז מי שעלה לקרות בתורה והלך לבית הכנסת אחר, וקראוהו לעלות שם ונזדמנה לו אותה פרשה שקראה כבר - צריך לחזור ולברך עליה תחלה וסוף:
יח אם לא נמצא בבית הכנסת מי שיודע להפטיר בנביא אלא אחד מאותם שעלו כבר לקרות בתורה - אף על פי כן כשעולה להפטיר בנביא צריך לחזור ולקרות בתורה תחלה מפני כבוד התורה ולברך עליה תחלה וסוף. ואין די במה שקרא כבר מקודם.
במה דברים אמורים כשכבר אמר הש"ץ קדיש אחר השלמת המנין ואח"כ נודע שאין בבית הכנסת מי שיודע להפטיר מבלעדי אותם שקראו כבר. וגם הש"ץ קרא כבר בברכה.
אבל אם נודע לו כן קודם שאמר קדיש - לא יאמר הקדיש מיד אלא השביעי יפטיר בנביא ואין צריך לחזור ולקרות בתורה פעם ב' - כי די במה שעלה לשביעי כיון שלא הפסיקו עדיין באמירת הקדיש אחר קריאתו. ואחר ההפטרה וברכותיה יאמרו קדיש.
ואם השביעי אינו יודע להפטיר בנביא - אזי יאמר השליח ציבור קדיש אחר השביעי ויעלה להפטיר היודע ממי שעלה לקרות בתורה קודם ויחזור ויקרא בתורה ממה שקרא ויברך תחלה וסוף.
אבל אם יש אחרים שיודעים להפטיר בנביא מוטב שיפטיר זה שעדיין לא קרא ואל יפטיר זה שעלה כבר לקרות בתורה (בצבור זה):
יט אם טעה הש"ץ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש - אין צריך לקרות עוד אחר לשביעי מלבד המפטיר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי ודי בכך. כי העיקר שהמפטיר עולה למנין שבעה.
(אבל אם לא אמר קדיש עדיין - יקרא עוד שביעי מלבד המפטיר כדי לצאת אף להאומרים שהמפטיר אינו עולה למנין ז' כמו שנוהגין ולצאת לדברי הכל):
כ אם דילג הש"ץ אפילו תיבה אחת ואפילו אות אחת בקריאת שבת שחרית - צריך לחזור ולקרות אותו פסוק שדילג בו עם עוד ב' פסוקים הסמוכים לו ולברך עליהם תחלה וסוף אם כבר בירך העולה ברכה אחרונה.
ואף אם כבר סיימו הפרשה והפטירו והתפללו מוסף - צריך הש"ץ או אחר לחזור ולקרות הג' פסוקים שבהם הדלוג בצבור זה בברכה תחלה וסוף כמו שנתבאר בסי' קל"ז. עיין שם כל פרטי דין זה: