רמד איזו מלאכות יכול הנכרי לעשות בעד הישראל ובו כ"ב סעיפים:
א אף על פי שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת אף על פי שעושה בשכר, אם הוא עושה בתורת שכיר יום - כגון ששכרו הישראל קודם השבת ואמר לו בעד כל יום ויום שתעבוד לי אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיעבוד גם בשבת אלא מעצמו הוא עובד - צריך הוא למחות בידו כמו שנתבאר בסימן רמ"ג.
אבל אם הוא עושה בתורת קבלנות, שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך, בין שעושה משלו בין שעושה משל הישראל שנתן לו ממה לעשות המלאכה, כגון שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר או שנתן לו חוטין לארוג לו בגד, בין שקיבל עליו לארוג כל הבגד בין שלא קיבל עליו כלל לארוג כל הבגד אלא שקצץ לו בעד כל אמה ואמה שיארוג - מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת.
ואפילו לכתחלה מותר ליתן לו אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה על דרך שיתבאר בסימן רנ"ב, אף על פי שיודע שהנכרי יעשה בשבת (א) (ובכך הוא חפץ) - מכל מקום הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל אלא בשביל עצמו, למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו.
ואינו דומה לשכיר יום - שהשכיר יום אין המלאכה שלו כלל ואין לו עסק בה, שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה, שהרי לא עליו המלאכה לגמור ואין לו תועלת כלל בהגמרה, אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו, לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל.
אבל הקבלן המלאכה היא שלו, שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו, ואינו כשלוחו של ישראל.
ומכל מקום צריך ליזהר שלא יעשה בבית הישראל [ו] שלא יאמר לו שיעשה בשבת. וגם שיקצוץ לו דמים קודם השבת. וגם שלא יתן לו אלא א"כ בענין שיוכל הנכרי לעשות כל המלאכה בחול אם ירצה קודם השבת או לאחריו כמ"ש בסימן רנ"ב. ע"ש כל פרטי דינים אלו:
ב במה דברים אמורים שמותר להניח לקבלן נכרי לעשות בשבת כשעושה מלאכה בדבר התלוש מן הקרקע, שהנכרי יכול לעשותה בביתו או במקום אחר שאינו רשות הישראל, ואין הדבר ניכר שהיא מלאכת הישראל ואין כאן חשש מראית העין.
אבל כשעושה במחובר לקרקע, כגון שקיבל עליו לבנות בית לישראל או לקצור שדה לישראל - כיון שהקרקע גלויה ומפורסמת לכל שהיא של ישראל ניכר הדבר לכל רואה שגם המלאכה היא של הישראל. לפיכך אם הוא בתוך העיר או בתוך תחומה - אסור להניחו שיעשה בשבת מפני מראית העין שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראל.
ואפילו אם אין הדבר מפורסם לכל שקרקע זו היא של ישראל - מכל מקום יש לחוש למראית העין של שכניו, שהם יודעים שקרקע זו היא שלו ואינן יודעים שהנכרי העוסק במלאכה הוא קבלן אלא יאמרו שהוא שכיר יום.
ואפילו אם הוא דר בכפר בין הנכרים שאין לו שם שכנים ישראל - מכל מקום אם עושה בתוך תחום הכפר יש לחוש שמא יזדמנו לו שם אורחים שישבתו אצלו ויראו את הנכרי עוסק בשבת בקרקע הישראל ויחשדוהו שהנכרי שכיר יום אצלו. וגם יש לחוש לבני ביתו שהם יודעים שהמלאכה היא שלו ויחשדו אותו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו.
אבל כשעושה בדבר תלוש (ב) אף שמקצת ישראל יודעים שהמלאכה היא של ישראל - לא גזרו חכמים, כיון שרוב הפעמים אין הדבר נודע לאחרים כלל, שמלאכת תלוש אין לה קול כלל.
משא"כ כשעושה במחובר שהוא במקום גלוי ומפורסם ורוב הפעמים המלאכה גלויה ומפורסמת לרבים, שמלאכת מחובר יש לה קול, לפיכך אם לפעמים אין חשש מראית העין אלא ממקצת ישראל - גזרו חכמים:
ג וכל זה כשעושה המלאכה בתוך העיר או בתוך תחום העיר שיכולין אנשי העיר לילך לשם בשבת. אבל כשעושה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת שישראל דרים בה תוך תחומיו של מקום המלאכה - מותר להניחו שיעשה בשבת:
ד אפילו מלאכת תלוש - אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם: כגון בנין הספינה שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא - אסור להניחו לעשות בשבת מפני מראית העין:
ה בד"א (ג) בספינה וכיוצא בה מדברים ששם הישראל נקרא עליהם שאומרים דבר זה הוא של פלוני. אבל דבר שאין שם הישראל נקרא עליו רק שעושה בפרהסיא ונתפרסם לרבים שדבר זה נעשה בשבת לצורך הישראל, כגון ישראל ששכר לו נכרי בקבלנות לעשות לו כלים חדשים ועשה אותם בשבת בפרהסיא, שאף שיצא הקול ונתפרסם לרבים שעושה בשביל הישראל - מכל מקום עדיין לא נקרא שמו עליהם להיות נקראים כלים של פלוני כיון שעדיין לא באו לרשותו מעולם - לפיכך אף שעושה במקום גלוי ומפורסם אינו צריך למחות בידו מעיקר הדין.
ומכל מקום טוב להחמיר ולמחות בידו לחוש לרנון שעה, שלא ירונו אחריו לומר שנכרי עושה מלאכה בשבת בשליחותו:
ו אפילו לעשות בתלוש אם הוא לצורך מחובר, כגון (ד) לפסול האבנים ולתקן הקורות כדי לשקעם בבנין - צריך למחות בידו אם הוא בתוך התחום, אפילו עושה רחוק מהבנין, ואפילו עושה בביתו שאין הדבר ניכר שעושה בשביל בנין זה של הישראל - מכל מקום כיון שסופן לשקעם בהבנין הרי דינם כהבנין עצמו:
ז ואם לא מיחה בידו ועשה בשבת בקבלנות - יש להתיר לשקעם בבנין. וכן הבית שנבנה בשבת בקבלנות - מותר להישראל ליכנס לדור בו, לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי ואפילו במחובר. וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד.
אבל נכרי שכיר יום שבנה בשבת - נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם. ואפילו אם כששכר את הנכרי לימים התנה עמו שלא יעשה ביום השבת והנכרי עשה מעצמו - (ו) אם עשה לטובת הישראל - נכון שלא יכנס בו שום ישראל לעולם. אבל אם נתכוין לטובת עצמו - מותר אפילו לבעל הבית לדור בו - כיון שהתנה עמו שלא יעשה בשבת:
ח בקצת מקומות נוהגין היתר, שהקהל שוכרים נכרים בקבלנות לפנות הזבל מן הרחוב, והנכרי עושה לעצמו ואפילו בשבת, ואין חוששין למראית העין. (ה)
ויש שלמדו עליהם זכות - לפי שכבר נתפרסם הדבר שדרך לשכור נכרי בקבלנות לפנות הזבל ולא שכיר יום, וא"כ אין כאן חשש מראית העין, כמ"ש בסימן רמ"ג לענין מרחץ תנור ורחיים. ע"ש.
ומטעם זה יש להתיר להניח לנכרים לבנות בית הכנסת בשבת, אם הוא מקום שמפורסם בו דרך בנין הבתים ע"י אומנים קבלנים ולא ע"י שכירי יום - כמו שהוא ברוב המקומות שהאדריכל לבדו הוא קבלן, והאומנים עושי מלאכה שתחתיו הם שכירי יום - ששם יש חשש מראית העין.
ומכל מקום אין להתיר אלא בשעת הדחק, כגון שיש חשש שמא יתבטל בהמשך הזמן בנין בית הכנסת לגמרי מחמת רשעת הנכרים. אבל שלא בשעת הדחק - אין להתיר מפני חילול השם בעיני הנכרים, שהם אינם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום אידם ואנו מניחים לעשות מלאכה בשבת בשבילנו בפרהסיא.
אבל כיבוד הרחוב אינו נקרא על שם הישראל כל כך ואין בו חילול השם - לכן נוהגין להתירו אף שלא בשעת הדחק. ומכל מקום במקום שאין שם מנהג אין להקל אף בכיבוד הרחוב:
ט מי ששכר לו נכרי (ו) לשנה או לשתים, שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותו, כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך, וכשאין צריך הוא יושב בטל - מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת (רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת) אם אינו עושה בבית הישראל - לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת.
ואף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד - מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמא. וריוח הוא כגון שהמלאכה היתה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת שאז הוא מרויח המלאכה ע"י שנעשית בשבת. וכמ"ש בסימן רנ"ב. וכן אם יש לו ריוח אחר שרכושו מתרווח ומתרבה ע"י שנעשית המלאכה בשבת, כמ"ש בסימן רמ"ג:
י במה דברים אמורים כשאין הישראל מקפיד עמו כלל אם הוא יושב ובטל לאחר שצוה לו לעשות המלאכה אלא בידו לעשותה בכל עת שירצה, לפיכך כשהוא עושה בשבת לדעת עצמו הוא עושה ולא מחמת הישראל. אבל אם הוא מקפיד עמו על ביטולו הרי הוא עושה בשבת מחמת הישראל - לפיכך צריך הוא לומר לו שלא יעשה בשבת. ואם אעפ"כ הוא עושה - אינו צריך למחות בידו שלדעת עצמו הוא עושה:
יא וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות מיוחדות כגון לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטל. אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו - אסור להניחו שיעשה בשבת - לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת, שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות.
ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו כדי לקבל כל שכרו - שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום, כמ"ש בסימן רמ"ג.
ויש מתירים גם בזה, לפי שהנכרי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו לעשות בשבת ושלא ינכה לו כלום משכרו אף אם לא יעשה כלום בשבת, אלא הוא עושה מאליו לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחילת שכירותו לעשות כל המלאכות שיצטרכו לישראל בכל משך זמן שכירותו כדי שישלם לו כל שכרו משלם, ולא יהיה לו עליו שום תרעומת.
ואין לסמוך על סברא זו (מטעם שנתבאר שם) כי אם לענין דליקה משום הפסד, כמ"ש בסימן של"ד, ולענין שליחות איגרת. כמ"ש בסימן רמ"ז. ע"ש הטעם:
יב ישראל הקונה מכס - אסור לו לקבל מכס בשבת. אפילו הביאו דבר מאכל שאינו מוקצה, וראוי לאכילה - כגון שהובא מתוך התחום, והוא דבר שאין בו חשש שמא נלקט היום מהמחובר או שמא ניצד היום - אעפ"כ אסור לו לקבל בעצמו. משום שנאמר: ממצוא חפצך - חפציך אסורים, כמ"ש בסימן ש"ו. אלא שוכר לו נכרי בקבלנות, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך. אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת - שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל, משא"כ בקבלנות שאינו כשלוחו של ישראל אלא לעצמו הוא טורח כדי להרבות שכרו.
ואע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת - אין בזה משום: אמירה לנכרי שבות, לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפילו לישראל אלא משום שבות, והרי זה שבות דשבות שיש מתירין אותו במקום הפסד, כמ"ש בסימן ש"[ז].
ואף שיש אוסרין אף במקום הפסד אם לא לצורך מצוה כמ"ש שם - מכל מקום כאן חשוב דבר מצוה, שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת, וישתקע הממון ביד הנכרי, והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם, כמ"ש בי"ד סימן קמ"ט ושע"ב:
יג אפילו אם הוא מכס שצריך לעשות בו מלאכה גמורה, כגון שצריך לכתוב - אעפ"כ מותר לומר לנכרי שיתעסק בו בשבת בקבלנות - לפי שאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו אמירה לנכרי יבא להתעסק בעצמו, ושמא ישכח ויכתוב - לפיכך מתירים לו איסור אמירה לנכרי שהוא מדברי סופרים, כדי שלא יבא לידי כתיבה האסורה מן התורה:
יד וכן מותר לו להשכיר לנכרי את המכס, שיטול לעצמו מה שיגבה בשבת הן רב הן מעט, והוא יתן לישראל דבר קצוב - שנמצא שהוא טורח לעצמו, ואינו כשלוחו של ישראל.
וכשמשכיר המכס לנכרי, וכן כששוכר לו הנכרי בקבלנות - אין חוששין למראית העין, שהרואה יאמר שכיר יום הוא אצלו - לפי (ז) שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין.
ואף אם לפעמים הוא הפסד מועט - מכל מקום כיון שעל הרוב דרך להיות הפסד גדול במניעת קבלת המכס בשבתות - לא חלקו חכמים והתירו לגמרי גזירה זו של מראית העין במכס ובכל כיוצא בזה, שדרך להיות שם הפסד גדול על הרוב:
טו וכשמשכיר המכס לנכרי, יכול להשכיר לו ליום השבת בלבד שלא בהבלעה עם שאר הימים. ואינו דומה למרחץ, שאסור להשכירו לשבת בלבד כדי שלא יטול שכר בשבת שלא בהבלעה - לפי שהמרחץ גופו קנוי לו אף ביום השבת, וכשהנכרי נותן לו שכר בעד מרחץ שלו שהיה מושכר לו ליום השבת, הרי משתכר הישראל במרחץ שלו בשבת, והרי זה נקרא שכר שבת ואסור ליטלו שלא בהבלעה.
משא"כ במכס וכיוצא בו, שכשהשכירו לנכרי ליום השבת הרי מכרו לו לגמרי ליום זה, ואין כאן שכר שבת כלל - שאין הנכרי נותן לו שכר כלל אלא קנה ממנו לגמרי ליום זה. והרי זה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה בשבת, ומוכרה לנכרי מערב שבת שיקבלנה למחר לעצמו, שאין בזה משום שכר שבת:
טז וכן ישראל ששכר המטבע מהמלך [ממ"ש לקמן בסעי' כא "וכן המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך בעל כרחו של ישראל כבר הם קנויים לישראל "נראה לכאורה, שהמלך מקבל מכל המטבעות שעושים דבר קצוב, והישראל קנאו מהמלך ששילם לו סכום מסויים והישראל יקבל מהעושי המטבע מה שחייבים למלך] - יכול להשכירו לנכרי ליום השבת, שאין בזה משום שכר שבת - שאין הנכרי נותן לו שכר כלל בעד דבר שהוא שלו בשבת, שהרי הכל הוא של המלך, אלא שהרשות בלבד שיש לישראל מהמלך הוא שהשכיר לו, והרי מכרו לו לגמרי ליום זה. וכן יכול לשכור לו נכרי בקבלנות ע"ד שנתבאר במכס. ואע"פ שמשמיעים [עושי המלאכה] קול בשבת בהכאת המטבע - אין בכך כלום, כיון שכבר השכירו לנכרי או ששכרו לו בקבלנות:
יז ואסור להישראל או שלוחו לישב אצל הנכרי בשעת קבלת המכס או המטבע, אע"פ שכבר השכירו לו ואין להישראל שום עסק בו - מכל מקום כשהוא יושב אצלו הרי הוא נראה כעושה בשבילו ולצרכו, ואסור מפני מראית העין.
ואם שכר לו את הנכרי בקבלנות ומתיירא שמא יגנוב הרבה, כיון שיש (ח) חשש הפסד מרובה - יכול להושיב אצלו ישראל או לישב בעצמו לשמרו שלא יגנוב - שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין:
יח במה דברים אמורים כשישראל היושב אינו משגיח ומעיין על הנכרי רק שיניח הכל לתיבת המכס או המטבע ולא יגנוב לעצמו כלום. אבל אסור לו לעיין ולידע מה הוא ההתעסקות שעושה הנכרי כדי ליקח ממנו חשבון על זה - דכיון שבשבת עצמה אסור ליקח ממנו חשבון, אסור לו ג"כ לעיין עליו בשביל החשבון של מחר. שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להכין ולהזמין את עצמו כדי לעשותו אחר השבת, כמ"ש בסימן ש"ו:
יט מותר ליתן כסף לנכרי בקבלנות לתקן לו מעות והנכרי עושה לעצמו אפילו בשבת. ואע"פ שמשמיע קול בפרהסיא - אין בכך כלום כיון שאין ידוע לרבים שהוא עושה בשביל ישראל אין כאן חשש מראית העין:
כ ישראל ששכר המלח מהשר לשנה, שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו, והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש, וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם, דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך.
אע"פ שמבשלים בכלים של הישראל - מותר להניחם שיעשו בשבת - שאין אדם מצווה על שביתת כליו כמ"ש בסי' רמ"ו. והנכרים הם כקבלנים שעושים לטובת עצמן כדי להרבות בשכרן, שהרי אין שכרם משתלם לפי הימים או חדשים אלא לפי סכום המלאכה שגומרין, וכך משלם להם - נמצא שהם מתכוונים בעשייתם בשבת לטובת עצמן.
(ואף שאם לא היו עושים בשבת היה מגיע הפסד לישראל, שהרי הישראל שכר המלח שיבשל בתוך שנתו, והימים שהחסיר ולא בישל מהם אין להם תשלומים, שלא ינכה לו השר כלום משכרו, וגם לא יניחנו לבשל כנגדם בשנה האחרת, ובשביל כך כשהישראל שוכר פועלים לחדש או לשנה הוא (ט) מקפיד עליהם מאד שלא יבטלו אפילו יום אחד, והם מוכרחים לעשות גם בשבת מחמת קפידתו - מכל מקום בשביל כך אין צריך למחות בידם שלא יעשו בשבת אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת בשבילו ואם ירצו שלא לעשות בשבת הרשות בידם.
ואם אעפ"כ הם עושים מאליהם כדי להרבות בשכרם - אין צריך לומר להם כלום. אע"פ שמגיע לישראל הנאה גדולה מזה - אין בכך כלום כיון שהנכרים מתכוונים לטובת עצמן).
ואין לאסור מפני מראית העין - לפי שהרואה אינו יודע שבישול זה הוא של ישראל, שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבעירים בהם אין שם הישראל נקרא עליהם, דהיינו שאין מפורסם לרבים שהן של ישראל.
ובלבד (י) שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת - שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה. ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה - אסור להניחם שיוציאו בשבת מפני מראית העין, שיאמרו שבשבת מסר להם. וכמו שיתבאר בסי' רמ"ו ע"ש:
כא ואם הוא בענין שיש חשש מראית העין - אין להתיר מחמת הפסד מרובה שיפסיד הישראל בכל שבתות השנה אלא אם כן הוא בענין שמפסיד הרבה מכיסו ממה שצריך לשלם להשר ולפועלים ויתר הוצאותיו. אבל אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו אלא שמפסיד הריוח שהיה יכול להרויח הרבה בעשיית המלח גם בשבתות אין מתירין לו בשביל כך איסור של מראית העין.
ואינו דומה למכס ולמטבע, שאף אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו אלא משום שלא יפסיד הריוח של השבתות, התירו לו איסור מראית העין - לפי שהמכס כבר נתחייבו בו הנכרים הסוחרים העוברים בשבת ליתנו להמלך, והישראל כבר קנה חיוב זה מהמלך - נמצא שאם לא יטלנו הישראל מהסוחרים הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו.
וכן המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך בעל כרחו של ישראל כבר הם קנויים לישראל - ואם לא יטלם הישראל הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו:
כב וישראלים ששוכרים מהשר שיהיה רשות בידם לחפור בהרים למצוא העפר שעושים ממנו ברזל ושורפים וצורפים העפר יום ולילה לא ישבתו עד כלות משך זמן שכירותם, ושוכרים להם פועלים לכך לשנה או לחדש וקוצצים להם שכר כך וכך בעד כך וכך ברזל - הרי דינם כדין שוכר את המלח לכל דבר, אם הוא בענין שאין לחוש למראית העין ע"ד שנתבאר בסי' רמ"ג ע"ש.
וכן הדין בשוכרי היתוך הזכוכית מהשרים. וכן בכל כיוצא בזה: