רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי. ובו ט"ז סעיפים:
א אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, בין בחנם בין בשכר, ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת, ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת - שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל.
ואע"פ שאין אומרים: שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל - שנאמר בתרומה: כן תרימו גם אתם תרומת ה' - ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם, מכאן ששלוחו של אדם כמותו, ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה - מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא.
ויש רמז לאיסור זה בשבת ויו"ט מן התורה, שנאמר ביו"ט: כל מלאכה לא יעשה בהם - משמע אפילו ע"י אחרים שאין מצווים על השביתה ביו"ט. וקל וחומר לשבת.
ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן, וכן ביו"ט. ואפילו בחולו של מועד. וכן בשאר כל איסורין שבתורה, כמו שיתבארו במקומן:
ב והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות. כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל - אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה - משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת.
וכן אם רואהו עושה מלאכה בשבת בשבילו - פעמים שצריך למחות, כגון אם יגיע לישראל ריוח ממנה אפילו לאחר השבת. (ואם גם לו מגיע ריוח ממנה - יתבאר בסימן רמ"ד ורנ"ב):
ג לפיכך, מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר, או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר - ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל - צריך הוא למחות בהנכרי ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם - לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה.
(ואפילו אם הנכרי אינו צריך לעבוד כלום שכבר הכין הכל מערב שבת - מכל מקום מה שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים הוא עושה זה בשביל הישראל, ולהישראל עצמו אסור לו לקבל השכר של יום השבת - לכן אסור ג"כ שיקבל הנכרי בשבילו).
ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו - כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת, והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור, לא היה מנכה לו כלום משכרו - שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו אלא לשנה או חדש בבת אחת.
ואע"פ שהנכרי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו להתעסק בשבת ושישלם לו כל שכרו אף אם לא יתעסק כלל בשבתות, אלא הוא עוסק לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחלת שכירותו בסתם להתעסק כל השנה או החדש כדי שישלם לו כל שכרו משלם ולא יהיה לו עליו שום תרעומות, ואם כן הנכרי מתכוין לטובת עצמו - מכל מקום כיון (שבאמת) שאין להנכרי טובה וריוח מעסק זה שבשבת, שאף אם לא יתעסק בשבת לא ינכה לו כלום משכרו, ולהישראל מגיע ריוח מזה - אם כן נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבד:
ד וכל שכן (א) שאם שכר הנכרי לימים, שאמר לו: בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת - צריך למחות בידו ולא יניחנו להתעסק בשבת - שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו כדי ליטול השכר שקצץ לו בעד כל יום - מכל מקום כיון שהוא עושה כן מחמת דבורו של ישראל, ששכרו להתעסק איזה ימים - הרי זה כעוסק בשליחות הישראל.
שאף שהישראל לא אמר לו להתעסק בשבת אלא שכרו לאיזה ימים סתם - מכל מקום הנכרי שמתעסק בשבת מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימים, והרי בדעתו היום שהוא שכירו של ישראל היום והוא עושה שליחות הישראל.
לפיכך אף שעושה בשביל טובת עצמו - אין זה מועיל כלום. שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח - בין כך ובין כך שלוחו הוא:
ה אפילו אם שכר הנכרי לשנה, אם עבר ולא מיחה בידו והניחו להתעסק בשבת והביא הנכרי את השכר להישראל, אף על פי שלא הביא לו שכר שקיבל ביום השבת בפני עצמו אלא הביאו בהבלעה עם שאר הימים, כגון שהביא לו בבת אחת שכר ארבעה וחמשה ימים ויום השבת ביניהם - שאין בזה איסור משום שכר שבת כמו שיתבאר בסעיף י"א - אעפ"כ אסור להישראל ליהנות מן השכר שקיבל הנכרי ביום השבת (ב) - שקנסוהו חכמים:
ו אבל אם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי שיעבוד בו הנכרי בכל אימת שירצה, ולא יהיה מוכרח בעבודתו ויטול כל השכר לעצמו, רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה או בכל חדש, בין שיסיקנו או לא יסיקנו - מן הדין היה מותר. שאף שהנכרי יעבוד בו בשבת, הרי אינו מתכוין בעבודתו לטובת הישראל אלא לטובת עצמו, שהרי אף אם לא יסיקנו בשבת לא ינכה להישראל כלום משכרו. ואף אם היה הישראל מנכה לו אם לא היה מסיקו, אעפ"כ היה מסיקו כדי להשתכר, נמצא שעושה רק לטובת עצמו.
אעפ"כ אסרו חכמים לעשות כן מפני מראית העין - לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ, שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל, וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת, ונכרי מתעסק במרחץ - יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל, ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת.
(או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת)
ואף שגם הישראלים רחצו בתוכו לפעמים בחול וראו שנכרי זה הוא המתעסק גם בחול - מכל מקום לא יעלה על דעתם שהישראל השכיר המרחץ לנכרי זה שיטול כל השכר לעצמוף ונכרי זה מתעסק בו לדעת עצמו שלא בשליחות הישראל - לפי שאין דרך רוב העולם לשכור המרחץ, לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט, ואין השכר מספיק להשוכר ליתן דבר קצוב לבעל המרחץ ושישתייר לו סך חשוב יתר על שכר טרחו ועמלו, לפיכך דרך העולם שכל מי שיש לו מרחץ שוכר לו פועל שיתעסק בו וכל השכר הוא לבעל המרחץ:
ז אבל מותר להשכיר שדה לנכרי, שיעבוד עבודתה כל אימת שירצה, ולא יהיה מוכרח בעבודתו, ויטול כל הפירות לעצמו, רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה - בין שיתן לו מעות בין שיתן לו מפירות שדה זו והנכרי עובד אפילו בשבת.
ואין לחוש למראית העין, שיאמרו שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל, או ששכרו לעבוד אדמתו בשבת - לפי שדרך רוב העולם הוא ליתן השדה באריסות לאריס, דהיינו אדם המקבל השדות לחורשן ולזורען ולעבוד כל עבודתן, ונוטל בשכר עבודתו, מחצה או שליש או רביע הפירות והשאר לבעל השדה - לכן מן הסתם כשיראו נכרי עובד בשבת בשדה של ישראל יאמרו שזהו אריסו של הישראל.
וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל. אע"פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת - שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל - מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל אלא בשביל טובת עצמו, שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה, אע"פ שמאיליו נהנה הישראל - אין בכך כלום.
רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת:
ח אבל מי שיש לו נכרי שכיר לשנה שיעשה כל המלאכות הצריכות לשדהו באותה שנה, אע"פ שמן הדין היה מותר להניחו לעבוד שדהו בשבת, שהרי הנכרי להנאת עצמו הוא מתכוין כדי שיטול השכר שקצץ לו. שאף שהישראל ישלם לו אף אם לא יעשה אותה מלאכה בשבת מכל מקום הרי יצטרך לעשותה ביום אחר, שהרי שכרו לכל המלאכות הצריכות לשדהו כל השנה, לכך הוא עושה אותה בשבת כדי שלא יצטרך לעשותה ביום אחר.
(וגם אינו נראה כשלוחו של ישראל, כמו שכיר יום מטעם שיתבאר בסימן רמ"ד)
מכל מקום מפני מראית העין צריך הוא למחות בידו - שהרואה את הנכרי עובד בשבת בשדה של ישראל, לא יעלה על דעתו שהוא שכיר שנה אלא ידמה לו שהוא שכיר יום.
ולא אמרו שבשכירות שדה אין לאסור מפני מראית העין לפי שדרך רוב העולם ליתן השדה באריסות - אלא כשהאמת כן הוא, שנכרי זה העובד יש לו זכות בפירות שדה זו כאריס, ויותר מאריס - שהרי שכורה היא אצלו, וכל פירותיה שלו ואינו נותן לבעל השדה אלא דבר קצוב. לפיכך כשיראו אותו עובד בשבת יתלו לומר שאריס הוא ויש לו חלק בפירות השדה ולטובת עצמו הוא מתכוין בעבודתו, ויחקרו אחריו בעת הקציר אם האמת הוא כן, ימצאו שבאמת יש לו זכות בפירות השדה.
משא"כ בנכרי שהוא שכיר שנה כשיחקרו אחריו בעת הקציר, יראו שאין לו כלום בפירות השדה - יתברר להם למפרע שלא היה אריס ויאמרו ששכיר יום היה.
ומכל מקום אם השדה היא חוץ לתחום אין לאסור מפני מראית העין, כמו שיתבאר בסימן רמ"ד ע"ש:
ט הרחיים דינם כשדה שמותר להשכירם לנכרי לשנה או לחדש שיעבוד ויתעסק בהם כל אימת שירצה ויטול כל השכר לעצמו רק שיתן להישראל דבר קצוב, והנכרי עובד אפילו בשבת ואין לחוש למראית העין לפי שגם הרחיים דרך רוב העולם ליתן באריסות כמו שדות.
אבל התנור דינו כמרחץ שאסור להשכירו לנכרי יותר מלששת ימי החול לפי שכשיעסוק בו הנכרי בשבת - יש בו משום מראית העין שיאמרו ששכיר יום הוא שכן הוא דרך התנור לעסוק בו על ידי שכירי יום ולא להשכירו ולא ליתנו באריסות לפי שיציאותיו מרובות ושכרו מועט כמו מרחץ.
ומכל מקום הכל לפי מנהג המדינה - שבמקומות שדרך רוב אנשי העיר להשכיר התנור או המרחץ או ליתנם באריסות ולא לעסוק בהם על ידי שכירי יום - מותר להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות. ובמקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר רחיים ולא ליתנם באריסות אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום - אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות:
י ואף במקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר מרחץ או תנור או רחיים או ליתנם באריסות - מכל מקום אם יש שם אדם שהשכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או ליתנם באריסות - מותר לו להשכירם לנכרי או ליתנם לו באריסות:
יא אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ ורחיים ותנור ליותר מלששת ימי החול, לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת, אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימים. כגון שהשכיר לו לשנה או לחדש שאמר לו בעד כל שבוע תתן לי כך וכך, או אפילו בעד כל ג' ימים או כל ב' ימים תתן לי כך וכך, שנמצא שלא השכיר לו ליום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה עם ימים אחרים, ואח"כ כשהנכרי משלם לו השכר משלם בעד כל שבוע כך וכך או בעד כל ג' ימים או בעד כל ב' ימים כך וכך, נמצא שאין משלם לו שכר של יום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה עם יום אחר:
יב אבל אם השכיר לו לימים נפרדים שאמר לו אני משכיר לך לשנה או לחדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, נמצא שיום השבת מושכר להנכרי בפני עצמו שהרי כל יום ויום הוא שכירות בפני עצמו. (ויוכל לחזור בו באמצע שנה או חדש) לפיכך אע"פ שאח"כ משלם לו הנכרי בעד כל הימים בבת אחת אסור לו ליטול שכר המגיע לימי השבתות שהרי הנכרי מחשב עמו סכום ימים נפרדים ומשלם לו בעד כל יום ויום, נמצא שמשלם בעד יום השבת בפני עצמו שלא בהבלעה ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה שאין משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכר:
יג במקומות שאסור להשכיר לנכרי מרחץ או תנור ורחיים מפני מראית העין, אם עבר והשכיר - מותר לו לקבל כל השכר מהנכרי, דכיון שלא עשה איסור מעיקר הדין אלא מפני מראית העין אין קונסין אותו:
יד אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ תנור ורחיים לא ישכירם לו בערב שבת אלא קודם לכן כמו שיתבאר בסימן רמ"ו ע"ש הטעם:
טו אף במקומות שאסרו להשכיר מרחץ תנור ורחיים לנכרי, לא אסרו אלא כשנקרא שם הישראל עליהם שידוע ומפורסם לרבים שהם של ישראל שראו אותו מתעסק בהם כמה פעמים בימות החול. אבל ישראל שקנה מנכרי מרחץ תנור ורחיים ולא התעסק בהם כלל אלא חזר והשכירו מיד לנכרי אחר - הרי זה מותר לפי שעדיין לא נקרא עליהם שם הישראל ואין כאן חשש מראית העין:
טז וכן אם יש לישראל בית דירה בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכה ושם יש מרחץ באותה הדירה - אם כל ימות החול אין דרך שום ישראל לרחוץ באותה מרחץ רק שכיני הדירה - מותר לו להשכירו לנכרי או ליתנו לו באריסות ואין כאן חשש מראית העין.
לפי שכל מי שאינו רוחץ באותו מרחץ כלל בימות החול אינו יודע שמרחץ זה הוא של ישראל, שכיון שהוא עומד בחצר בפני עצמו ואין שום ישראל דר באותה חצר.
ושכיני המרחץ שרוחצין בה בחול יודעין הן שאין הנכרי שכיר יום אצל הישראל - [ואילו הי' שכיר יום אצל הישראל אז "וכל השכר שנותנים בעד הרחיצה נותנו הנכרי לישראל" אבל הוא אינו שכיר יום, ולכן ממשיך "אלא השכירו וכו'] וכל השכר שנותנים בעד הרחיצה נותנו הנכרי לישראל - אלא השכירו לו או נתנו לו באריסות וכל השכר שנותנין בעד הרחיצה הוא להנכרי.
אבל אם דרך שום ישראל שאינו משכיני המרחץ לרחוץ בו בחול - מתוך שהוא יוצא ונכנס בו יודע שהוא של ישראל, ואחר כך כשיעבור שם לפעמים בשבת ויראה נכרים רוחצין בו יחשוד את ישראל בעל המרחץ לומר שנכרי המתעסק במרחץ בשבת הוא שכיר יום אצל הישראל: