Enjoying this page?

090 - צ דין מקום הראוי להתפלל והולך בדרך ובו כ"ה סעיפים:

Download Here

Recording from subsection 1 - הקלטה מסעיף א
Recording from subsection 18 - הקלטה מסעיף יח

א המתפלל, צריך שיכין מקום ראוי לתפלתו, ושיכין לה בגדיו וגופו ומחשבתו.

מקום כיצד?

לא יעמוד לא על גבי מטה, ולא על גבי כסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, ויתפלל, אלא במקום נמוך.

לפי שאין גבהות לפני המקום.

שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'".

ואם היה זקן או חולה, שקשה לו לירד מן המטה, מותר לעמוד עליה, אם אפשר לו לעמוד.

וכן ש"ץ שצריך להשמיע לצבור, מותר לו לעמוד על גבי מקום גבוה, אפילו על גבי כסא וספסל.

ואין בזה משום גבהות, כיון שכוונתו בזה כדי להשמיע לצבור.

ועכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד עליו הוא עמוק משאר בית הכנסת, משום "ממעמקים קראתיך ה'".

ולכן נקרא הש"ץ בכל מקום, "יורד לפני התיבה":


ב שיעור מקום גבוה שאמרו, הוא ג' טפחים, שפחות מכן, אין גבהו ניכר.

היה גבוה ג' ויש בו ד' אמות על ד' אמות, הרי הוא כעלייה, ומותר להתפלל בו.

וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על פי שאין בו ד' אמות על ד' אמות, מותר להתפלל בו, שאין גבהו ניכר, כיון שחלק רשות לעצמו:


ג האומנים שעלו לעשות מלאכה לבעל הבית בראש הזית או בראש התאנה, והגיע זמן תפלה, עומדין שם ומתפללין.

ואין בזה משום "לא יעמוד אדם על גבי מקום גבוה ויתפלל", שכיון שעלו לעשות שם מלאכתם, ה"ז כמו שעלו לעלייה.

אבל בשאר אילנות, צריכים לירד למטה ולהתפלל.

ולמה נשתנו הזית והתאנה משאר אילנות?

מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם וירידתם, ויתבטלו ממלאכתם, ולכן אמרו שיתפללו שם.

אבל שאר אילנות שאין בהן ביטול מלאכה כל כך, ירדו.

אבל בעל הבית, כיון שאינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו, צריך לירד אפילו מראש הזית והתאנה.

לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשעומד בראש האילן, שמתיירא שלא יפול, ואינו יכול לכוין היטב.

ואם הקילו אצל פועלים משום ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית:

Recording from subsection 4 - הקלטה מסעיף ד

ד צריך לפתוח פתחים או חלונות בבית הכנסת כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדו.

שנאמר: (דניאל ו, יא) "וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם", לפי שגורמין לו לכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים, ולבו נכנע.

ואע"פ שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כמו שיתבאר בסי' צ"ה, (ג)?

מכל מקום כשנתבטלה כוונתו, ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה.

וכן כשמתפלל בבית אחר, שלא בבית הכנסת, צריך להתפלל בבית שיש בו חלונות.

וטוב שבבית הכנסת יהיו י"ב חלונות.

ואין צריך שכולם יהיו במזרח, אלא יותר טוב שכל הצדדים יהיו פתוחים:


ה לא יתפלל אלא בבית, ולא במקום פרוץ, כמו בשדה, אלא א"כ הוא בדרך.

מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר.

ומכל מקום לא יכנס לחורבה כדי להתפלל במקום צניעות, מפני החשד.

שיחשדוהו שיש לו זונה מיוחדת שם.

ומפני המפולת.

ומפני המזיקין.

ואם החורבה עומדת בשדה, אין לחוש בה לחשד, שאין זונה מצויה בשדה.

ואם היא חורבה בריאה וחזקה, אין לחוש בה למפולת.

ואם שנים נכנסין בה, אין לחוש למזיקין, שלאחד נראה ומזיק, ולשנים נראה ואינו מזיק, ולג' אינו נראה כל עיקר, אם לא במקום שידוע שרגילין שם מזיקים.

ואבוקה כשנים, וירח כשלשה.

לפיכך אם הם שנים, מותר ליכנס בה, אם היא בריאה וחזקה, ועומדת בשדה.

ואם לאו, מוטב להתפלל בדרך, מליכנס בה.

ואם מתיירא שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, יתפלל תפלה קצרה, שהיא "הביננו" כמו שיתבאר בסי' ק"י, (א):

ו המתפלל י"ח אחורי בית הכנסת, ואינו הופך פניו לבית הכנסת, נקרא רשע.

יש מפרשים, ש"אחורי בית הכנסת" הוא הצד שהפתח פתוח בו, דהיינו מערב, וכשמתפלל באותו צד חוץ לבית הכנסת, והופך אחוריו לבית הכנסת, "נקרא רשע", מפני שנראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו.

שהם מתפללים כלפי מזרח, והוא מתפלל כלפי מערב, ונראה כשתי רשויות.

אבל אם היה עומד מבחוץ לכותל מזרחי, ופניו כלפי המזרח, אף על פי שאחוריו לבית הכנסת, כיון שמתפלל למזרח כמו שהצבור מתפללין, אינו נראה ככופר, ואינו "נקרא רשע".

ויש מפרשים, ש"אחורי בית הכנסת", הוא אחורי כותל מזרחי.

ואם עומד ומתפלל שם ופניו כלפי המזרח "נקרא רשע", הואיל ואחוריו לבית הכנסת.

אבל כשמחזיר פניו לבית הכנסת, אע"פ שמתפלל כלפי מערב והצבור כלפי מזרח, אין בכך כלום, כיון שפני כל הקהל כלפי כותל מזרחי, ופניו ג"כ כלפי אותו כותל.

וראוי לחוש לדברי שניהם, שלא להתפלל מבחוץ לכותל מזרחי, בין שהופך פניו לבית הכנסת, בין שהופך פניו למזרח ואחוריו לבית הכנסת.

ושלא להתפלל מבחוץ לכותל מערבי ופניו כלפי מערב ואחוריו לבית הכנסת, (כי זה נקרא רשע לדברי הכל).

אבל אם פניו לבית הכנסת, כיון שמתפלל כלפי מזרח כמו שהצבור מתפללין, אע"פ שעומד מבחוץ אין בכך כלום לדברי הכל.

אלא שלכתחלה מצוה מן המובחר, להתפלל בבית הכנסת עם הצבור, כמו שיתבאר (בסעיף י):

Recording from subsection 7 - הקלטה מסעיף ז

ז ולדברי הכל, אם עומד מבחוץ לצד צפון או דרום ואחוריו לבית הכנסת, נקרא ג"כ רשע, מפני שאינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללין, וגם אחוריו לבית הכנסת.

ואם הופך פניו לבית הכנסת, לדברי הכל אינו נקרא רשע.

אע"פ שאינו מתפלל לרוח מזרח כמו שהצבור מתפללין, אין לחוש, כיון שאינו מתפלל למערב היפך ממה שמתפללין הצבור, וגם פניו הוא לבית הכנסת.

(אבל יותר טוב שיתפלל למזרח כמו הצבור.

ואע"פ שאין פניו לבית הכנסת אין בכך כלום, כיון שאין אחוריו לבית הכנסת):


ח וכל זה כשבית הכנסת עומד כמגדל במקום שפנוי כל סביביו, והמתפלל עומד אצל אחד מכתליו בחוץ בחצר בית הכנסת, שכשהוא הופך אחוריו לבית הכנסת הפיכתו ניכרת, ומזלזל בה, והרי (הוא) מאותם שנאמר: בהם (יחזקאל ח, טז) "אחוריהם אל היכל ה'".

אבל אם הוא מתפלל בבית או בעזרה הסמוכים לבית הכנסת, ופניו כנגד ארץ ישראל כראוי, ואחוריו לכותל העזרה, שהוא כותל מזרחי של בית הכנסת, מותר.

שאינו ניכר שמחזיר אחוריו לבית הכנסת, כיון שהוא ברשות בפני עצמו:


ט אסור לעבור חוץ לבית הכנסת בצד שהפתח פתוח בשעה שהצבור מתפללין, מפני שנראה כפורק עול, ומבזה בית הכנסת, כיון שעובר אצל הפתח ואינו נכנס.

ואם היה לבוש תפילין, מותר.

מפני שנראה לכל שאינו מפורקי עול.

ואם היה נושא משא, מותר.

שמשאו מוכחת עליו, שזה שלא נכנס הוא מפני המשאוי ולא משום פריקת עול.

וכן אם היה רוכב על גבי בהמה, מותר.

לפי שנראה לכל, שמפני שהוא טרוד בשמירת בהמתו אינו נכנס, ואין בזה ביזוי לבית הכנסת.

וכן אם יש בית הכנסת אחר בעיר, או שלבית הכנסת זה יש פתח אחר, מותר.

שאין כאן ביזוי, שהרואה יאמר, שיכנס לבית הכנסת אחר, או לבית הכנסת זה בפתח אחר.

אף אם קצת לא יאמרו כך, אין בכך כלום.

שאין טעם האיסור משום חשד, אלא משום ביזוי בית הכנסת, וכיון שאינו ניכר ונראה לכל רואהו עובר כאן, שאינו רוצה ליכנס כלל לבית הכנסת, אין כאן ביזוי לבית הכנסת בפניהם, כי שמא יכנס לבית הכנסת אחר או בפתח אחר:


י לעולם ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור.

ואף על פי שיכול להתפלל בביתו בעשרה, מכל מקום "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח)

וגם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: (מלאכי א, ח) "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", במקום רנה שם (תהא תפלה), דהיינו בבית הכנסת ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימות קול ערב, שם תהא התפלה נשמעת.

ואם הוא אנוס שאין יכול לבא לבית הכנסת, כגון שתש כחו, אע"פ שאינו חולה.

אם אי אפשר לו לאסוף עשרה אליו, יש לו לכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללין בבית הכנסת, שהיא עת רצון, ואין תפלתו נדחית, אף על פי שאינה מתקבלת ברצון כמו בבית הכנסת עם הצבור.

ואם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית או להיפך, אינו נקרא בשעה שהצבור מתפללין.

והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, יש להם להתפלל שחרית ומנחה בשעה שקהלות ישראל מתפללין.

אבל ערבית צריכים להמתין עד צאת הכוכבים, שלא הקילו להתפלל מבעוד יום אלא משום טורח הצבור, שאי אפשר לחזור ולאספם לתפלת ערבית בלילה, אם יפרדו איש מעל אחיו אחר תפלת המנחה, כמ"ש בסי' רל"ה

אבל המתפללין ביחיד צריכים להתפלל בזמנה.

ואף תפלת שחרית בימות הקיץ, שהצבור מאחרין אותה, אע"פ שאין עוברין זמן קריאת שמע ותפלה, מכל מקום כיון שהמתפלל ביחיד אסור אפילו ללמוד עד שיתפלל, כמו שנתבאר סי' פ"ט (ז) - אין לו להמתין כלל עד שעה שהצבור מתפללין בבית הכנסת, אלא יתפלל מיד בנץ החמה.

ומי שהוא בעיר ונאנס ולא התפלל עם הצבור, והוא מתפלל ביחיד לאחר שכבר גמרו כל הצבור תפלתם בבית הכנסת, אעפ"כ יש לו להתפלל בבית הכנסת, מפני שהוא מקום קבוע ומיוחד לתפלת צבור, ותפלתו של אדם נשמעת שם, כמו שנתבאר לעיל.

וגם מפני שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, שנאמר: (תהילים פב, א) "אלהים נצב בעדת אל", כלומר בבית מועד שלו שנועדים שם לפניו:



יא אע"פ שמי שתש כחו ואינו יכול לבא לבית הכנסת, יש לו לכוין ולהתפלל בשעה שהצבור מתפללים, מכל מקום זה אינו אלא למצוה מן המובחר, לפי שהוא עת רצון.

אבל אם בא להקדים תפלתו לתפלת הצבור, אין בזה איסור מן הדין.

לפיכך, אם חלש לבו וקשה עליו להמתין מלאכול עד אחר גמר תפלת הצבור, מותר להקדים תפלתו בביתו כדי לאכול מיד.

אבל מי שבא לבית הכנסת, אסור לו להקדים תפלתו לתפלת הצבור, בין בבית הכנסת בין שרוצה לצאת חוץ לבית הכנסת.

אלא ימתין כדי להתפלל עם הצבור, שתפלת הרבים היא רצויה יותר לפני המקום, אלא א"כ רואה שזמן התפלה עובר, ואין הצבור מתפללים, לפי שמאריכים בפיוטים או לסבה אחרת - מתפלל הוא בפני עצמו, כדי להתפלל בעונתה.

אבל אם אין זמן תפלה עובר, ואע"פ שהם מאריכים בפיוטים, לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור בשביל כך, אלא ינהוג כמ"ש סי' ס"ח, (א).

ואם הוא חולה או אנוס אונס אחר שאי אפשר לו להמתין על הצבור, יכול להקדים תפלתו אפילו בבית הכנסת.

אבל אם אינו חולה אלא שחלש לבו וצריך לאכול, אינו רשאי להקדים אלא כשהוא בביתו, (שלא בא כלל לבית הכנסת, אבל אם בא, אסור אפילו רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת ולהתפלל קודם הצבור):


יב מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל, נקרא "שכן רע", וגורם גלות לו ולבניו. שנאמר: (ירמיה יב, יד) "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי וגו' הנני נתשם מעל אדמתם וגו'".

וכל המשכים ומעריב לבית הכנסת, זוכה לאריכת ימים, שנאמר: (משלי ח, לד-לה) "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי וגו' וכתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים וגו'".

ואם יש ב' בה"כ בעירו, טוב לילך להרחוקה, כי שכר פסיעות יש:


יג מצוה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, שנאמר: (הושע ו, ג) "נרדפה לדעת את ה' וגו'".

ומכל מקום אין לו לרוץ אלא עד פתח בית הכנסת, אבל בבית הכנסת עצמה ילך באימה וביראה.

ואפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, וגם בחול נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו, אעפ"כ ירוץ לכל דבר מצוה.

אבל כשיוצא מבית הכנסת, אסור לרוץ, ולא לפסוע פסיעה גסה, לפי שמראה עצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו למשאוי.

במה דברים אמורים כשהולך לעסקיו, אבל אם יוצא על מנת לחזור, מצוה לרוץ כדי לחזור מהר.

וכן אם יוצא מבית הכנסת לבית המדרש:


יד מותר לרוק בבית הכנסת אף שהיה אסור במקדש, ובלבד שישפשפנו ברגליו, שלא יהיה מגולה בבית הכנסת, מפני הכבוד.

ואם יש תבן או גמי בבית הכנסת, רוקק עליו, וא"צ לשפשף, שהרי הרקיקה מכוסה בגמי.

ואם מותר לרוק בתפלת י"ח, יתבאר בסימן צ"ז, (ב).

והרוצה שלא לרוק תדיר בבית הכנסת, ילעוס קודם כניסתו שורש מתוק (שקורין לאקרי"ץ).

אבל בערב יום כפור ובערב ט' באב, אסור שישאר המתיקות בפיו, וכשבולע הרוק בולע המתיקות.

(אבל משום בליעת הרוק לבדו אין איסור, כמ"ש בסי' (תקמ"ו) [תקס"ז]):


טו לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיזכה וימנה מעשרה ראשונים.

והוא שיתפלל שם עמהם, שאפילו מאה באין אחריו, נותנים לו שכר כנגד כולם.

וטוב שיאספו עשרה ויבואו ביחד לבית הכנסת:


טז שנים שנשארו לבדם אחרונים בבית הכנסת, ומיהר אחד וסיים תפלתו קודם חבירו, חייב לגמול חסד עם חבירו ולהמתין עליו, אם הוא בבית הכנסת שבשדות שיש בהם חשש מזיקין, או אפילו בבית הכנסת שבעיר אלא שהיא תפלת ערבית שמתפללים בלילה, ומפחד חבירו להשאר שם יחידי, ועל ידי כך מתבלבלת תפלתו.

ואם חבירו נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו, ואעפ"כ עמד להתפלל, הרי גילה דעתו שאינו מפחד לישאר יחידי, לפיכך א"צ להמתין עליו מן הדין.

אבל מדת חסידות להמתין עליו אפילו בענין זה, ואפילו בבית הכנסת שבעיר, ואפילו בתפלת שחרית ומנחה.

וכל זה כשחבירו מאריך בסדר התפלות שדרך כל הצבור לאמרם, אבל אם מאריך בבקשות ותחנונים, א"צ להמתין עליו:


יז ההולך בדרך והגיע למלון מבעוד יום ורוצה ללון שם, אם יש לפניו עד ד' מילין ועד בכלל מקום שמתפללין בעשרה, צריך לילך ללון שם, אם יכול לבא שם בעוד היום גדול, [ו]שלא יהא צריך ללכת יחידי.

אבל יותר מד' מילין, לא הטריחוהו (חכמים).

ולאחריו צריך לחזור עד מיל ולא עד בכלל, כדי להתפלל בעשרה.

(והוא הדין הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין שם בעשרה, חייב לילך בכל יום בקר וערב להתפלל בעשרה).

ומכל שכן שלא ישכים אדם לילך לדבר הרשות מעיר שמתפללין שם בעשרה, אם יכול לבא למחוז חפצו בעוד היום גדול, ושלא יהא צריך ללכת יחידי אחר התפלה.

[משמע שלדבר מצוה אף שיכול לבא למחוז חפצו בעוד יום מותר לו להשכים. ובמ"מ ציין למ"א ס"ק לא. ובשו"ע אדה"ז לעיל ל"ח, ז, ולקמן תרמ סעיף יח מבואר שהוא משום העוסק במצוה פטור מן המצוה]

(ואפילו אם הוא רוצה להשכים ולילך קודם שהגיע זמן התפלה)

שתפלת הצבור, אע"פ שהוא מצוה מדבריהם, היא גדולה ממצות עשה של תורה, הואיל ומקדשין בה ה' ברבים, שהרי מותר לעבור על מצות עשה של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, כמ"ש ביורה דעה סי' (רמ"ז) [רס"ז].

ומכל מקום תלמוד תורה גדול מכולם.

(שהרי מנו עיון תפלה עם הרבה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואעפ"כ אמרו," ותלמוד תורה כנגד כולם")

לפיכך מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל כלל, (כי אם לדברים הכרחים לצרכי גופו ולימודו), אין לו לבטל מלימודו ולילך לבית הכנסת, אלא יתפלל בביתו בעשרה.

ואם לא ימצא עשרה, טוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל מלימודו בשעת הליכה לבית הכנסת.

ואף אל פי כן לא ירגיל עצמו בכך, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו, ויתבטלו מבית הכנסת, כי לא ידונו אותו לכף זכות שבשביל לימודו אינו בא לבית הכנסת.

ומטעם זה אין לו לעסוק בתורה בבית הכנסת בשעה שהצבור אומרים סליחות ותחנונים, (או בשעת קריאת התורה) עי' סי' קמ"ו.

אבל אם יכול לאסוף אליו י' לביתו, מצוה יותר שיתפלל במקום מדרשו הקבוע לו בביתו, משיבטל לימודו וילך לבית הכנסת, אע"פ שיש שם רוב עם, שהוא הדרת מלך.

ואצ"ל בית המדרש הקבוע לרבים, שקדושתו גדולה מבית הכנסת (כמ"ש בסי' (קצ"ג) [קנ"ג]).

ומצוה (אף למי שאין תורתו אומנתו, להתפלל שם יותר מבית הכנסת, אפילו אין בו רוב עם כמו בבית הכנסת. והוא שיתפלל בו בעשרה):

Recording from subsection 18 - הקלטה מסעיף יח

יח יקבע מקום לתפלתו, שלא ישנהו, אם לא לצורך גדול.

וכל מי שקובע מקום לתפלתו, אלהי אברהם בעזרו.

שכן מצינו באברהם שקבע מקום לתפלתו, שנאמר: (בראשית יט, כו) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם כו'".

ואין די במה שיקבע לו בית הכנסת אחד בעיר להתפלל בו, אלא גם בבית הכנסת שקבוע בו צריך שיהא לו מקום קבוע.

וכל תוך ד' אמות חשוב מקום אחד, שאי אפשר לצמצם.

וגם כשמתפלל בביתו, יקבע לו מקום שלא יבלבלוהו בני הבית:


יט לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים לבית הכנסת ואח"כ יתפלל, שנאמר (משלי ח, לד) "לשמור מזוזות פתחי".

יש מפרשים שיעור ב' פתחים, דהיינו רוחב ח' טפחים, יכנס לפנים.

שלא ישב אצל הפתח, לפי שנראה עליו כמשאוי עכוב בית הכנסת, ויהיה מזומן סמוך לפתח לצאת.

ולפ"ז עכשיו שכל אחד מכיר את מקומו, אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח, אין בכך כלום, שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות.

ויש מפרשים הטעם, מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין.

ולפ"ז אם אינו פתוח לרשות הרבים, אין בכך כלום.

ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד כשיכנס, אלא ישהה כדי הילוך שיעור ב' פתחים, דהיינו ח' טפחים.

ונכון לחוש לכל הפירושים.

וי"א שהמתפלל צריך ליכנס לפנים מב' דלתות, שנאמר: (משלי ח, לד) "לשקוד על דלתותי וגו'".

ולכן נהגו לעשות אכסדרה לפני בית הכנסת:


כ המתפלל י"ח צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר: (ישעיה לח, ס) "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל".

ודבר קבוע, כגון ארון ותיבה, אינם חוצצין.

וכן מטות שלנו העשוים לשכיבה ואין דרך לטלטלן ממקום למקום, נקראת דבר קבוע, ואינן חוצצות.

ואינו חוצץ, אלא דבר גדול שגבהו י' טפחים ורחבו ד' טפחים על ד' טפחים.

אבל דבר קטן, אינו חשוב הפסק בינו לקיר.

וכל דבר שהוא צורך התפלה, אפילו הוא גדול הרבה, אינו חשוב הפסק, כגון השולחן שבבית שמניחין עליו הסידור.

ולכן נהגו בבית הכנסת שיש לפני כל אחד שולחן קטן (שקורין שטענדי"ר) שמניחין עליו הסידורים אע"פ שגבוה י' ורוחב ד'.

וכל זה למצוה מן המובחר.

אבל אם אי אפשר בקלות להתפלל בצבור בענין שלא יהא דבר שגבוה י' ורוחב ד' חוצץ בינו לבין הקיר, כגון לפעמים שמתפללים בי' באיזו חדר ואי אפשר לכל אדם לעמוד בלא חציצה בינו לכותל, אל ימנע מתפלת הצבור בשביל זה, כי אין בזה איסור כשצריך לכך מצד דוחק המקום.

ומכל מקום יעצים עיניו, או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ, ולא יבא לידי ביטול כוונה ע"י דבר החוצץ שלפניו:


כא בעלי חיים חוצצין, ואדם אינו חוצץ, מפני שהוא מינו.

ויש מי שאומר, שיש ליזהר מלהתפלל אחורי שום אדם.

וטוב לחוש לדבריו.

אבל מן הדין אין איסור אלא באחורי רבו, כמ"ש לקמן (סעיף כג):


כב בגדים המצויירים שתולים בכותלי בית הכנסת לנוי, אע"פ שמן הדין אין בהם משום חציצה, אין נכון להתפלל כנגדם, כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפלתו.

ואם יקרה לו להתפלל נגדם, יעצים עיניו.

וגם כשמציירים כותלי בית הכנסת, נכון שלא לצייר ציורים נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש.

ולכן אין נכון ג"כ לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהם, שלא תתבטל הכוונה.

אבל בגדים שמצויר עליהם דברי תפלות, אפילו לישב עליהם בבית הכנסת, אסור. וצריך להוציאם מבית הכנסת, כדי שלא ישאר לנו שום דבר בבית הכנסת, כי מה לנו להניח בבית הכנסת שלנו דבר שהוא מוכן ומזומן לתפלתם.

(אבל שלא בבית הכנסת, אפילו מצוייר עליהן צורות האסורים, כמ"ש ביו"ד סי' קמ"א, יש להן תקנה ע"י ביטול, כמ"ש ביו"ד סימן קל"ט (וקמ"ה) [וקמ"ו] ):


כג לא יתפלל בצד רבו ולא אחורי רבו עד שירחיק ד' אמות.

מפני שכשעומד בתפלה מצד רבו, מראה את עצמו כאלו הם שוים.

ואחורי רבו, ג"כ יוהרא הוא.

וכ"ש שלא יתפלל לפניו ואחוריו לרבו, אלא א"כ הרחיק ד' אמות.

וי"א שכל זה כשמתפללין ביחיד, אבל בבית הכנסת אם כך הוא סדר ישיבתו, אין לחוש אם מתפלל לפניו או לאחריו.

ואע"פ שטוב להחמיר, המנהג להקל.

ועכ"פ צריך ליזהר שירחיק מאחורי רבו כדי שיוכל רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו, ולא יצטרך להמתין עליו עד שיסיים הוא את תפלתו, ונמצא גורם טורח ועכוב לרבו.

ואם הוא תלמיד חבר, מותר.

אבל לפני רבו, אסור אפילו בתלמיד חבר, אלא ע"ד שנתבאר:


כד כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללין בו.

וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לקריאת שמע, כך מרחיקין לתפלה:


כה היה עומד בתפלה, והשתין תינוק בבית הכנסת, ישתוק עד שיביאו מים להטיל על המי רגלים, או יהלך לפניו עד שיהיו מי רגלים לאחריו ד' אמות, או ילך לצדדיו, אם אי אפשר לפניו, או יצא מבית הכנסת ויגמור תפלתו.

ויותר טוב לילך למקום אחר ולא לשתוק, כי שמא ישהה כדי לגמור את כולה, ויצטרך לחזור לראש, ונמצא גורם ברכה שאינה צריכה: