Enjoying this page?

061 - LAW HOW ONE NEEDS TO BE PARTICULAR AND HAVE INTENTION IN THE READING OF SHEMA - סא דין כמה צרי

סא דין כמה צריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע ובו כ"ה סעיפים:

א לכתחלה צריך להזהר ולקרות כל הג' פרשיות של קריאת שמע בכוונה באימה וביראה ברתת ובזיעה, כדרך שבני המדינה קורין פרוטגמא שמשגר להם המלך, דהיינו כתב המלך על בני מדינתו.

שהם עומדים על רגליהם, וקורין אותן באימה וביראה וברתת ובזיעה.

וקריאת שמע היא פרוטגמא של הקב"ה לעמו ישראל.

ולא הטריח עלינו הקב"ה לקרותה מעומד, אלא "בלכתך בדרך".

אך צריך עכ"פ לקרותה באימה וביראה:

ב וצריך שתהיה בעיניו כפרוטגמא חדשה שלא שמעה מעולם.

וזהו שאמר הכתוב, "אשר אנכי מצוך היום"?

כלומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמו שכבר שמע דבר אחד הרבה פעמים, ששוב אינו חביב אצלו כבתחלה:

ג בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות, וחסרו ג' תיבות להשלים רמ"ח כנגד אבריו של אדם.

שכל הקורא קריאת שמע כתיקונה, כל אבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה.

לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר, "ה' אלהיכם אמת" בקול רם.

ובזה כל אדם יוצא, הואיל ושומעין מפיו של ש"ץ ג' תיבות אלו.

וכל הצבור כשקורין לעצמן בלחש אומרים, "אני ה' אלקיכם אמת".

וממתינים על הש"ץ, ואח"כ מתחילין "ויציב".

ואינן חוזרין ואומרין "אמת".

שכל האומר, "אמת, אמת" בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים, כאלו אומר "שמע, שמע", ש"משתיקין אותו", אם לא שהה כלל בינתיים, כמו שיתבאר.

ואף אם שהה קצת, אין לכפול לכתחלה בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים.

אבל אם רוצה כל יחיד לחזור עם הש"ץ, "ה' אלהיכם אמת", אין איסור בדבר.

מאחר שמפסיק בין "אמת" ל"אמת" בתיבת "ה' אלהיכם".

והש"ץ, יש נוהגין שלא לומר "אמת" כשקורא בלחש לעצמו.

שאם יאמר בלחש "אמת" וחוזר ואומר "אמת" בקול רם יהיה רמ"ט תיבות.

ויש נוהגין לומר אמת גם בלחש, שלא להפריד בין "ה' אלקיכם" ל"אמת".

ואמת השני אינו מן המנין, אלא נוסח ברכת "אמת ויציב" הוא:

[אלא שלכאורה, א"כ היה צריך הש"ץ לומר "אמת, ה' אלוקיכם" בקול רם, שהרי בג' תיבות אלו הוא מוציא את הקהל, ו"אמת" השני בקול נמוך כקריאת "ויציב וכו'"?

ולמעשה לא ראיתי נוהגין כן, והמנהג הוא כמו שכתב לעיל, "לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר, "ה' אלהיכם אמת" בקול רם. ובזה כל אדם יוצא, הואיל ושומעין מפיו של ש"ץ ג' תיבות אלו". וצ"ע]

ד ומי שאינו קורא קריאת שמע בצבור, עליו נאמר "וחסרון לא יוכל להמנות", אלו ג' תיבות שחסרו לו ממנין רמ"ח.

ואעפ"כ יש לו קצת תקנה.

לכוין בט"ו ווי"ן שב"אמת ויציב".

יש מפרשים כוונה זו, שט"ו ווי"ן עולין צ', והן כנגד ג' שמות הוי"ה, שכל אחד עולה כ"ו, וד' אותיותיו הן ל'.

ויש מפרשים, שט"ו ווי"ן עולין צ', ועם הקריאה הרי צ"א, כמנין השם, בקריאתו ובכתיבתו.

וכאלו אמר "ה' אדנ"י אמת.

ויש אומרים תקנה אחרת לקורא ביחיד, שיאמר "אל מלך נאמן, שמע וגו'".

וג' תיבות אלו משלימין מנין רמ"ח.

והן במקום "אמן" שיש לענות אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה.

כי אמן ר"ת "אל מלך נאמן".

ומכל מקום כשקורא בצבור, לא יאמר "אל מלך נאמן" רק יאמר "אמן" אחר הש"ץ כשמסיים הברכה.

וכן נוהגין במדינות אלו:

[מסידור אדה"ז: "בק"ש יש רמ"ה תיבות וחסרו ג' תיבות להשלים מנין רמ"חתיבות לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת: יחיד המתפלל לעצמו יחזור תיבות אני ה' אלהיכם:"]

ה נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה.

ונוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר, שמונעו מלכוין:

ו כל המאריך בדלי"ת של "אחד", מאריכין לו ימיו ושנותיו.

וגם לא יחטוף בחי"ת, אלא יאריך בה קצת, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ.

שז' רקיעים והארץ, כמנין חי"ת.

ולזה רמז החטוטרת שבאמצע הגג של חי"ת, כלומר חי הוא ברומו של עולם.

אבל בדלי"ת צריך להאריך יותר, כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם.

וא"צ להאריך יותר מכשיעור זה.

ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה, מעלה ומטה ולד' רוחות:

ז צריך להדגיש בדלי"ת, שלא תהיה כרי"ש.

ולא שיקראנה בדגש, שהרי אין בה דגש, אלא שיטעימנה בפה יפה.

וכל שכן שלא יפה עושים המדגישין ומאריכין יותר מדאי, ונראה כאלו הד' נקודה בשו"א.

ומה שאמרו "להאריך בד' של אחד", לא אמרו להאריך ולמשוך בקריאת הד', שהרי כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי.

אלא יאריך במחשבתו להמליכו בד' רוחות בקריאת הד' ואחריה, בטרם שיתחיל "ברוך שם".

ואף מי שאינו מאריך בד' של אחד, יש לו להפסיק מעט בין "אחד" ל"ברוך". כי עיקר קיבול מלכות שמים הוא בפסוק ראשון, ויש לו להפסיק בינו לבין שאר דברים:

ח האומר "שמע, שמע" משתקין אותו, מפני שנראה כמקבל עליו שתי רשויות.

והוא שאומר כל הפסוק וחוזר ואומרו שנית.

אבל אם כופל כל תיבה, מגונה הוא, אבל אין משתקין אותו.

שאין זה דומה למקבל עליו שתי רשויות, אלא כמתלוצץ.

ויש אומרים להיפך, שכשכופל כל תיבה משתיקין אותו, וכשאומר כל הפסוק ושונה אותו, אין משתיקין אותו, אבל מגונה הוא.

ולדברי הכל אין משתיקין אותו אלא כשאומר בצבור ובקול רם.

אבל לכתחלה אסור בכל ענין.

אפילו לקרות כל הפרשה ולחזור ולשנותה מיד, אלא א"כ כשקורא קריאת שמע על מטתו, שמותר לו לקרות קריאת שמע כמה פעמים, כדי להשתקע בשינה מתוך קריאת שמע.

ויש מי שאומר שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון ב' פעמים.

וראוי לחוש לדבריו.

אבל מה שיש נוהגין לומר שמע בכל פעם שאומרים "ויעבור" בסליחות, אין בזה שום חשש.

שכיון שמפסיק הרבה בינתיים, לא נראה כמקבל ב' רשויות:

ט האומרים באשמורת בסליחות וביום הכפורים בתפלת נעילה ב' פעמים פסוק "שמע ישראל", יש ללמדן שלא יאמרו.

שהרי לדברי הכל, עכ"פ מגונה הוא, ויש אומרים גם כן שמשתיקין:

י "ה' הוא האלקים" שאומרים בתפלת נעילה ז' פעמים, מנהג כשר הוא.

שמשבחים אותו שדר למעלה מז' רקיעים.

ואין לחוש בכופלתו, לב' רשויות.

שהרי מצינו שהוכפל במקרא גבי אליהו: "ויאמרו (כל העם) ה' הוא האלקים וגו'":

יא יש אומרים שיש ליזהר שלא לענות "אמן אמן" משום ב' רשויות.

ויש אומרים שאין חשש, שהרי דוד אמר "אמן ואמן".

ואין לחלק בין אומר בוא"ו לאומר בלא וא"ו.

וכן עיקר:

יב מה שנוהגין לומר ג' פעמים, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", בסיום תפלת נעילה, אין לחוש משום ב' רשויות.

שלא חששו אלא בשמע ישראל, שהיא עיקר קבלת מלכות שמים.

אבל כשאמרו "שמע ישראל" פעם אחת, אין לחוש בכפילת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לב' רשויות, שהרי עונין אותו על "ה' אחד" ש"בשמע ישראל":

יג אחר פסוק ראשון, צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי.

לפי שבשעה שביקש יעקב לגלות הקץ לבניו, נסתלקה ממנו שכינה.

אמר, "שמא יש בכם אחד שאינו הגון?"

פתחו כולם ואמרו, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

כלומר, "שמע" ממנו אתה "ישראל" אבינו, כשם שאין בלבך אלא "אחד" כך אין בלבנו אלא "אחד".

מיד פתח הזקן ואמר, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

אמרו חכמים, "היאך נעשה?

נאמר, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"?

לא כתבו משה בתורה.

לא נאמר?

אמרו יעקב?

התקינו לומר בחשאי".

ואם לא אמרו כל עיקר, מחזירין אותו:

[שו"ע אדה"ז סי' מו, ט]

יד צריך להפסיק מעט בין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות.

כי "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא לשון קבלה, שאנחנו מקבלים אלהותו ומלכותו.

"ואהבת" הוא לשון צוואה.

ויש להפסיק בפסוק ראשון, בין "ישראל" ל"ה'" ובין "אלהינו" ל"ה'" הב', כדי שיהיה נשמע, "שמע ישראל" כי "ה'" שהוא "אלהינו" הוא "ה' אחד":

טו צריך להפסיק, בין "היום" ל"על לבבך".

ובין "היום" ל"לאהבה".

שלא יהיה נראה, "היום על לבבך" ולא למחר:

טז צריך להפסיק, בין "נשבע" ל"ה'", כדי להטעים יפה העי"ן, שלא תהא נראית כה', וכאלו אומר "נשבה ה'" ח"ו.

צריך להתיז זיי"ן של "תזכרו" ושל "וזכרתם", שלא תדמה קריאתה לסמ"ך.

כי כל ז' הסמוכה לכ"ף שלאחריה, דומה קריאתה לסמ"ך, אם לא מתיזין אותה:

יז צריך להדגיש יו"ד של "שמע ישראל" שלא תבלע, ולא תראה אל"ף. וכאלו אומר "אִשְׂרָאֵל".

וכן יו"ד של "והיו", שלא יהיה נשמע כאלו אומר "וְהָאוּ":

יח צריך ליתן ריוח בין "וחרה" ל"אף", שלא יהיה נראה כאלו אומר, "וְחָרַף":

יט צריך ליתן ריוח בין תיבה, שאות שבתחלתה כאות שבסוף תיבה שלפניה, שלא תבלע אות אחת מהן.

כגון: "על לבבך", "על לבבכם", "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל", "אתכם מארץ".

וכן "בכל לבבך", "בכל לבבכם", אלא שבהן צריך שלא יפסיק הרבה, שהרי יש מקף בינתיים, וצריך להסמיכן.

ואעפ"כ יתן ריוח והבדל בל', שיהיה נשמע שקורא ב' למדי"ן:

כ כל תיבה שתחלתה אל"ף וסוף תיבה שלפניה מ"ם, צריך להפסיק מעט ביניהם, שלא תבלע האל"ף.

כגון, "ולמדתם אותם", "וקשרתם אותם", "וראיתם אותו", "ושמתם את", "וזכרתם את", "ועשיתם את", שלא יהיה נראה כקורא, "מותם", "מותו" "מת":

כא ולא בקריאת שמע בלבד, אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה, צריך לדקדק בכל זה.

והוא הדין הקורא בתורה או בנביאים או בכתובים יש לו ליזהר בכל זה.

ומה שהזהירו בקריאת שמע?

הוא מפני שכל ישראל קורין אותה פעמים ביום, חכמים ועמי הארץ, לפיכך הוצרכו להזהיר מפני עמי הארץ, שאינם בקיאים בקריאה:

כב צריך ליזהר שלא ידגיש הרפה ולא ירפה הדגש.

ולא יניח שו"א הנע ולא יניע שו"א הנח.

ואיזה שו"א נע ואיזה שוא נח, ידוע להמדקדקים.

וכל דקדוקים אלו הם לכתחלה, כמו שיתבאר בסי' ס"ב:

כג יש מי שאומר, שצריך לקרות קריאת שמע בטעמים, כמו שהם בתורה.

וראוי לחוש לדבריו.

אבל לא נהגו כן במדינות אלו.

וקשה לשנות המנהג בזה.

כי הקריאה בטעמים מפסדת הכוונה למי שלא הורגל בה מעודו, לכווין בנגינה ובפירוש המלות כראוי.

אבל הרוצה להחמיר על עצמו, ויודע שיוכל לכוין בשתיהן, יחמיר.

ותבא עליו ברכה:

כד מנהג יפה הוא, למשמש בתפילין ובציצית כשמזכיר מצוותן בקריאת שמע.

דהיינו שימשמש בתפילין של יד כשאומר "וקשרתם לאות כו'".

ובתפילין של ראש, כשאומר "והיו לטוטפת כו'".

וכשהוא אומר "וראיתם אותו", ימשמש בב' ציצית שלפניו, ויסתכל בהן.

כמו שנתבאר בסי' כ"ד:

כה יש נוהגין לקרות קריאת שמע בקול רם, מלבד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ויש נוהגין לקרותה בלחש, מלבד פסוק ראשון, מפני חשש שמא יבטח אחר על השמיעה ולא יקרא בעצמו, ובאמת אינו יוצא בשמיעה, אלא כשט' שומעין מאחד המכווין להוציאם, כמו שנתבאר בסי' נ"ט: