ב"ה, י' מנ"א תש"ו
מחו' הנכבד והנעלה ד"ר א. הילמאן שי'
שלום וברכה!
בארכיון מערכת "הקריאה והקדושה" אשר בא לידי - הופעת הקוה"ק נפסקה זה איזה חדשים - מצאתי את מכתב כבודו ע"ד "ביאור מק"א בס' התניא"
ובמענה עליו:
א) בתניא ס"פ לב, התיבות "ולא אמר דהע"ה - ר"פ ט"ז דשבת" ישנן ומוקפות בסוגריים גם בדפוס הראשון של התניא (נמצא בספרי' של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א)
ב) תוכן פרק זה הוא, אשר העושה נפשו עיקר וגופו טפל, בא עי"ז לאהבת כל ישראל כיוון שכולם נקראו אחים ממש מצד שרש נפשם בה' אחד, וע"ז מקשה במוסגר דא"כ איך אפשר לשנוא אחד מישראל תכלית שנאה והרי יש לו נפש שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ומבאר דאין זה אמור אלא במינים ואפיקורסים שמטילים קנאה כו', ואין שם מקום לאהבה הנ"ל כי אין להם חלק באלקי ישראל, היינו שנכרתו ר"ל, משרשם וא"כ אין לקרותם אחים (ראה אגה"ק ס"ז, תניא ספכ"ד, אגה"ת פ"ה).
כי באלו שאינם חביריו בתומ"צ, ובמילא אין ציווי לשנאותם מצד הרע שבהם, כי מה לו ולהם, צ"ל שני תנאים: א) טעם שאין מקום לאהבה - אין להם חלק באלקי ישראל, ב) טעם להשנאה - משנאיך ד' אשנא גו'.
וע"פ הנ"ל יובנו כמה דיוקים: א) מה שהוסיף רבינו גם אפיקורסים אף שבש"ס שבת אינו מדבר רק ע"ד מינים (החילוק שביניהם ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ג וטושו"ע יו"ד סי' קנח וחו"מ סי' תכה), והוא מפני שגם באפיקורסים יש ציווי לשנאה, שלכן מורידין אותן (ע"ז כו, ב. ושם נמנו גם המסורות, אבל בהם אין הטעם מפני השנאה, אלא מדין רודף, ולא עליהם נאמר תכלית שנאה גו'). ב) מה שלא מנה רבנו חייבי כרת ומיתה, אף שגם הם נכרתים משרשם וא"כ אין לקרותם אחים. ג) מה שהוסיף רבנו התיבות "שאין להם חלק באלקי ישראל".
- ובכל אופן, אין רבנו מדבר, בספל"ב רק במשומדים, גם לא בכל המשומדים (ולהעיר ג"כ מתשובת הרמב"ם בקובץ תשובותיו סי' קסג), כ"א במינים ואפיקורסים שנתבאר מהותם ברמב"ם הל' תשובה שם.
ג) כוונת פרק זה היא לבאר מעלה נוספת הבאה כתוצאה מההתבוננות דפרק שלפניו, והיא מצות אהבת ישראל, אלא ש לשלמות הענין מבאר ג"כ האופן שאין מקום לאהבה זו כלל, ולכן לא בא אלא במאמר המוסגר. ראה עד"ז בפ"א: ואם אח"כ כו', בספ"ב: והפושעים והמורדים כו', ספ"ה ועוד.
* * *
דרך אגב: יש בפרק זה בטוי בלתי מצוי " והן לא לא הפסיד". שלכאורה הי' צ"ל " ואף אם לא לא הפסיד". ובולט ביותר, בשים לב לפשטות הל' והעדר מליצות וקטעי פסוקים בסש"ב, שער היחוה"א ואגה"ת.
וי"ל החילוק בין ב' הלשונות: "אף" מורה על ענין של הוספה ו טפל לגבי מה שקדמו, "הן" כונתו להדגיש השיווי שבין שני דברים, וגם בעניננו רצה רבנו להדגיש שהאהבה צ"ל בשווה בשני האופנים: הן אם יקרבן לתורה כו' הן לא, ולכן השתמש בלשון הן. וראה ג"כ דרז"ל (במדבר פט"ו, יד) עה"פ (דניאל ג, יח) והן לא גו' אמרו לו בין מציל בין שאינו מציל כו'. ולהעיר ג"כ מהמשנה ספ"ה דסוטה הן יקטלנו גו' מלמד שמאהבה עשה - שבשניהם צ"ל בשיווי.
באיווי כ"ט ובפ"ש כב"ב אף כי בלתי מכירם
הרב מנחם שניאורסאהן
הענינים שבפל"ב בתניא מבוארים ג"כ בס' המצות להצ"צ מצות אהבת ישראל.
תומר דבורה פ"ב: ירגיל עצמו להכניס אהבת בנ"א בלבו ואפילו הרשעים כאילו היו אחיו ויותר מזה.
שבט מוסר רפ"ז (בשם מרז"ל): אין שלום אמר ד' לרשעים מכאן שהק' אוהב את הרשעים.
שיחות קיץ ש"ת: שצריך לאהוב רשע גמור כמו צד"ג.
מהעתק המזכירות.
ד"ר א. הילמן: אגרות נוספות אליו - לקמן רסז. רצג. שיז. שנ. שפג.
אין.. רק במשומדים: כפי שרצה הוא לפרש ב"ביאור מק"א בס' התניא" הנ"ל.
B"H, 10 Menachem Av 5706.
Brooklyn, NY.
Shalom u'Vrachah!
In the archive of the "Kriah V'Hakedusha" journal that came into my possession—the publication of this periodical has ceased for some months—I found your letter regarding "an explanation in a certain place in Sefer HaTanya," and in response to it:
a) In Tanya, end of chapter 32, the words "V'lo amar Dovid HaMelech—beginning of chapter 16 of Shabbos" appear in parentheses even in the first edition of Tanya (found in the library of my father-in-law, the Rebbe shlita).
b) The content of this chapter is that one who makes his soul primary and his body secondary thereby comes to love every Jew since all are truly called brothers due to their souls’ root in the One G-d. On this, it is asked parenthetically: If so, how is it possible to hate a Jew with absolute hatred—after all, he has a soul which is literally a part of G-d above? It is explained that this only applies to heretics (minim) and apostates (apikorsim), who arouse jealousy etc.; for them there is no place for the above love because they have no share in the G-d of Israel—that is, they have been cut off from their root—and therefore cannot be called brothers (see Iggeres HaKodesh section 7, Tanya end ch. 24, Iggeres HaTeshuvah ch. 5).
For those who are not his fellows in Torah and mitzvos—and thus there is no commandment to hate them because of their evil—since what connection does he have with them?—there must be two conditions: a) The reason there is no place for love—they have no share in the G-d of Israel; b) The reason for hatred—“Those who hate You, O L-rd, I hate” etc.
According to this explanation several details become clear: a) Why our Rebbe also included apikorsim even though in Shabbos only minim are discussed (for distinctions between them see Rambam Hilchos Teshuvah ch. 3 and Shulchan Aruch Yoreh Deah siman 158 and Choshen Mishpat siman 266), because even regarding apikorsim there is a commandment to hate them; therefore they are brought down (Avodah Zarah 26b; there also tradition-betrayers are listed but with them it’s not out of hatred but as a pursuer law—not about them was “absolute hatred” said). b) Why our Rebbe did not count those liable for karet or death penalty—even though they too are cut off from their root and thus cannot be called brothers. c) Why our Rebbe added “who have no share in the G-d of Israel.”
In any case, our Rebbe speaks in chapter 32 only about apostates—not even all apostates (see also Rambam’s responsa collection siman 163)—but specifically about minim and apikorsim as defined by Rambam Hilchos Teshuvah there.
c) The intent of this chapter is to explain an additional virtue that results from contemplating the previous chapter—namely the mitzvah of Ahavas Yisrael—but for completeness he also explains when there is absolutely no place for such love; therefore it appears only parenthetically. See similarly in ch.1: “And if afterward…”; ch.2: “And sinners and rebels…”; ch.5 etc.
* * *
Incidentally: In this chapter appears an unusual phrase “v’hen lo lo hifsid” (“and if not he does not lose”), whereas seemingly it should read “v’af im lo lo hifsid” (“and even if not he does not lose”). This stands out especially considering the straightforward language and lack of poetic or scriptural fragments in Sefer Shel Beinonim (Tanya), Shaar HaYichud VehaEmunah and Iggeres HaTeshuvah.
The difference between these two expressions: “Af” indicates something additional or secondary relative to what preceded; “Hen” intends to emphasize equality between two things—and here too our Rebbe wanted to stress that love must be equal in both cases: whether one brings him closer to Torah etc., or not; hence he used “hen.” See also our Sages’ words (Bamidbar Rabbah 15:14) on Daniel 3:18 “v’hen lo…” (“and if not…”)—they said to him: whether He saves or does not save etc. Also note Mishnah Sotah ch.5 “hen yiktaleni…” (“though He slay me…”)—which teaches that it was done out of love—in both cases equality is required.
Bivracha [with blessing],
Summary
The Rebbe clarifies Tanya’s approach to loving every Jew while explaining exceptions for heretics and apostates based on their spiritual status. He highlights textual nuances that deepen understanding of Ahavas Yisrael’s scope and its application according to Torah sources.