תקנ
[ט"ז כסלו תש"י]
... ומה שהקשה על מה שתרצתי בשו"ע אדה"ז, בדיני הפסק שמחולק השיעור לענין ציצית וכו', ואמרתי שזהו מעין הדין דשהה לגמור את כולה דק"ש ותפלה, ומקשה דהא בק"ש ותפלה השהי' מפסקת דוקא אם היתה באונס משא"כ בהנ"ל. - אבל אין זה שייך לתירוצי, דגם אם לא יקבל התירוץ שלי, עדיין צריך הסברה מפני מה בק"ש ותפלה אין מפסקת שהי' שלא באונס משא"כ בהנ"ל. - והחילוק הוא פשוט. שאני ק"ש ותפלה דעדיין מחוייב הוא בהם, ולאו כל כמיני' להפסיק החיוב (שייכות) שלו ורק "סיבה חזקה" אונס רייסט עם אפ דערפון באמצע חיובו. משא"כ בכהנ"ל, דאף שעושה מצוה, אבל יצא כבר ידי חיובו.
ומה שהקשה משו"ע אדה"ז סו"ס ח': הישן ביום כו' - שאני ישן דהוי הפסק שלא מדעתו. עיי"ש סעיף כו. - במ"מ דסעיף למ"ד כנראה הוא טה"ד, וצ"ל רמ"מ והכוונה למהר"ם מינץ.
הוספה לאחר זמן:
וצע"ק בת"ת דבברכת השחר מיפטר כל היום אף שהי' אונס באמצע או ישן וכו'. - וי"ל דשאני חיוב ת"ת דאלים כ"כ עד שנאמר ע"ז כי דבר ה' בזה גו' דגם בשעת האונס מחוייב הוא אלא דארי' הוא דרביע עלי'.
- ובכל אופן צ"ע הטעם דגם עם הארץ שאינו יכול ללמוד מיפטר בברכת ת"ת שחרית גם על אחר שאמר ק"ש דערבית, אף ש"דברים בטלים (שלו) בהיתר" (תניא פ"ח).
וצ"ע הדין בכהנ"ל דאונן שמת מתו ונקבר תיכף, דה"ה פטור מכל המצות (ראה שו"ע אדה"ז רסע"א. וש"נ) ואין לך הפסק גדול מזה.
תקנ
נדפסה בלקו"ש ח"ד ע' 1364.
מה שתרצתי: לעיל אגרת תקמד.