המצווה הרפ"ז
האזהרה שהוזהר הדיין מלקבל עדות הקרובים, זה לזה או זה נגד זה.
והוא אמרו יתעלה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז).
בא הפירוש המקובל בספרי: "שלא יומתו אבות על עדות בנים ולא בנים על עדות אבות".
והוא הדין לדיני ממונות, אלא שנזכר בדיני נפשות דרך הפלגה.
שלא נאמר: כיון שיש כאן איבוד נפש, אין הקרוב חשוד על כך, ונעשה על פי דבריו, כיון שעדותו היא לאבוד נפש קרובו, ואין כאן מקום לחשד.
לפיכך הביא למשל את הקרובים, שאהבתם חזקה וגדולה ביותר, והיא אהבת האב לבן והבן לאב, ואמרו: אפילו עדות האב על הבן, ואפילו היא לחייבו מיתה, לא נקבל.
וזו היא גזרת הכתוב, שאין לה טעם כלל, והבן זאת.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין.