המצווה הקנ"ג
האזהרה שהזהרנו מלאכול הטבל. והוא הדבר שלא הפירשו ממנו תרומה ומעשרות.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו).
העובר על זה, כלומר: אוכל טבל - חייב מיתה בידי שמים.
הרמז על כך ממה שאמר כאן: "ולא יחללו את קדשי", ואמר בתרומות: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב), ויליף חילול חלול מתרומה שהיא עוון מיתה, כמו שביארנו.
ולשון גמרא סנהדרין: "מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" - בעתידים לתרום". כאילו אמר: לא יחללו קודשים שהם עתידים להרים אותם לה'. והוא אמרו יתעלה: "את אשר ירימו לה'" בלשון עתיד, ואחרי פסוק זה אמר: "והשיאו אותם עוון אשמה באוכלם את קדשיהם" (ויקרא כב, טז).
ובגמרא מכות אמרו: "יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר; נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין? תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך וגו'" (דברים יב, יז). ולהלן הוא אומר:"ואכלו בשעריך ושבעו" (שם כו, יב), מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא: לא תוכל לאכל".
אבל כל זה למלקות. אולם עוון מיתה אינו אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר, לפי שהאוכל מעשר ראשון קדם שתפרש ממנו תרומת מעשר - חייב מיתה.
והוא אמרו יתעלה ללויים בצוותו אותם להפריש מעשר מן המעשר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", שזה לאו על אכילת מעשר ראשון בטבלו, ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי.
היוצא מכל זה: שהאוכל טבל קדם שתפרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר - חייב מיתה, ואזהרתיה ממה שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", כמו שביארנו במצווה זו; והאוכל טבל אחר הפרשת התרומות קדם הפרשת כל המעשרות - חייב מלקות, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך". וזכור זה ואל תטעה בו.
וכבר נתבארו דיני הטבל בכמה מקומות במסכת דמאי ותרומות ומסכת מעשרות.