001_מסכת יומא פרק א


Download Here

(א) שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין.

(א) מפרישין כהן גדול - שכל עבודות יום הכפורים אין כשרות אלא בו, שנאמר גבי יום הכפורים' (ויקרא טז) "וכפר הכהן אשר ימשח אותו".

והפרשה זו, נפקא לן' מדכתיב בשבעת ימי המלואים' (שם ח) "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", וכתיב בתריה' "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם".

ודרשו רבותינו, לעשות זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכפורים.

שהכהן השורף את הפרה והכהן העובד ביום הכפורים' שניהם טעונים הפרשה מביתם שבעת ימים כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המלואים:

ללשכת פלהדרין - פקידי המלך נקראים פלהדרין.

ומתוך שהכהנים הגדולים שהיו בבית שני אחר שמעון הצדיק היו נותנים ממון כדי לשמש בכהונה גדולה, ומתוך שרשעים היו' לא היו משלימין שנתן' והיו מתחלפין כל שנים עשר חודש, כפקידי המלך' שהמלך מחליפן כל שנה, לכך נקראת לשכה זו לשכת פלהדרין:

וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל.

ומתקינין לו - ומזמינין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע לו קרי או שאר טומאה:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.

בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ.

אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

אם כן אין לדבר סוף - אם כן דחיישת למיתה אין לדבר סוף, שמא גם זו תמות.

אלא לטומאה דשכיחא חיישינן, לפיכך מתקינים לו כהן אחר.

למיתה דלא שכיחא שימות מת בפתע פתאום לא חיישינן, הלכך אין מתקינין לו אשה אחרת.

והלכה כחכמים:

(ב) כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל.

(ב) הוא זורק את הדם - של תמידים, כדי שיהא רגיל בעבודה: ומטיב את הנרות - מדשנן מן האפר של הפתילות שכבו:

וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:

ושאר כל הימים - אם ירצה להקריב כל קרבן שירצה, מקריב, ואין אנשי המשמר יכולין לעכב על ידו:

מקריב חלק בראש - ראש הוא להקריב כל חלק שיבחר:

ונוטל חלק בראש - בחלוקת הקדשים נוטל מנה יפה שיבחר לו.

והני מילי בקדשי מזבח. אבל בקדשי גבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה:

(ג) מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ.

(ג) וקורין לפניו - כל שבעת הימים:

בסדר היום - בפרשת אחרי מות:

אישי - אדוני:

שמא לא למדת - במקדש שני היו צריכין לכך, שהיו מעמידין כהנים גדולים שאינם מהוגנים, על פי המלכות.

דאילו במקדש ראשון לא היו מעמידין כהן גדול אלא הגדול שבכהנים בחכמה בנוי בכח ובעושר, ואם לא היה לו עושר אחיו הכהנים מגדלין אותו משלהם שנאמר (שם כא) והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו:

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה:

שיהא מכיר - מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו הלכות סדר היום:

(ד) כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה:

(ד) לא היו מניחין אותו לאכול הרבה - אפילו מן המאכלים שאין מביאים לידי חמום.

ומונעים ממנו לגמרי כל מאכל המביא לידי חמום וקרי, כגון חלב וביצים ובשר שמן ויין ישן וכיוצא בהן:

(ה) מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.

(ה) מסרוהו זקני בית דין - שקראו לפניו בסדר היום:

לזקני כהונה - ללמדו חפינת הקטורת שנאמר (שם טז) ומלא חפניו קטורת סמים. ועבודה קשה היתה:

בית אבטינס - הם העושים את הקטורת וכותשים אותה ומערבין סממניה:

והשביעוהו - שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת על המחתה מבחוץ ולהכניס מבפנים, שהם דורשין "כי בענן אראה על הכפורת", כי בענן עשן הקטורת יבוא ואז אראה על הכפורת.

ואין הדבר כן, שהרי הכתוב אומר, "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'":

וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ.

הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

הוא פורש ובוכה - שחשדוהו לצדוקי:

והן פורשין ובוכין - על שחשדוהו.

דאמר מר [שבת צז]. החושד בכשרים לוקה בגופו:

(ו) אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו.

(ו) אם היה חכם דורש - בדבר הלכה כל ליל יוה"כ, שלא יישן ויראה קרי.

ואם תלמיד הוא ולא חכם, שיודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש, דורשין לפניו: באיוב ובעזרא - שהן דברים המושכים את הלב לשומען, ואין שינה חוטפתו:

וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו.

וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים.

זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:

(ז) בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה.

(ז) פרחי כהונה - בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח קרויין פרחי:

באצבע צרדה - האצבע הסמוכה לאגודל - ולשון צרדה, צרתה דדא, כלומר צרתה של האגודל הסמוכה לה.

היו מחברים האגודל באצבע הסמוכה לה ושומטה ומכה על כפו ומשמיע קול כדי שלא יישן:

כהן גדול עמוד - על רגליך: והפג אחת על הרצפה - של שיש, להסיר חומם. שצינון הרגלים מסיר השינה. והפג לשון הסרה, כמו מפיגין טעמן [ביצה יד.]:

וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה:

(ח) בְּכָל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו.

(ח) תורמין את המזבח - תרומת הדשן.

שהוא חותה מן הדשן במחתה בין רב בין מעט ונותנו במזרחו של כבש ונבלע שם במקומו.

והיא היתה תחלת העבודה בשחרית:

או סמוך לו - סמוך לקריאת הגבר או מלפניה או מלאחריה:

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל:

ביום הכפורים תורם מחצות - משום חולשא דכהן גדול, שעליו לבדו מוטל הכל צריך להשכים יותר:

ברגלים - דנפישי ישראל ונפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות הדשן מן המערכה למקום שבאמצע המזבח ששמו תפוח, שלשם גל גדול של דשן צבור ומכוונת כתפוח, היו צריכים להשכים יותר והיו משכימין מן האשמורה הראשונה שהיא שליש הלילה:

ולא היתה קריאת הגבר מגעת - ברגלים:

עד שהיתה עזרה מלאה מישראל - המביאים קרבנותיהם, להקריבם מיד אחר תמיד של שחר: