(א) הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:
(א) הרואה מקום שנעשו בו נסים - כגון מעברות ים סוף, ונחלי ארנון, ומעברות הירדן, ואבן שישב עליה משה ע"ה כשעשה מלחמה בעמלק, ודומיהן.
ואניסא דרבים, כגון הני דאמרינן, מחייבי כולי עלמא לברוכי.
אבל אניסא דיחיד, כגון הרואה מקום שנעשה לו בו נס, איהו חייב לברוכי: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", ובנו ובן בנו חייבים לברך: "ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה".
וכל הני ברכות דמתניתין בעו הזכרת שם ומלכות, דכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה:
(ב) עַל הַזִּיקִין,
(ב) זיקים - כוכב הנראה כמו שפותח הרקיע ויורה כחץ ממקום למקום.
אי נמי כוכב שנראה שיש לו זנב ארוך:
וְעַל הַזְּוָעוֹת,
זועות - שהארץ מזדעזעת ורועשת:
וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים,
רעמים - קול הנשמע ברקיע מעננים ששופכים מים מזה לזה, כמה דתימא (ירמיה נא) "לקול תתו המון מים בשמים":
וְעַל הָרוּחוֹת,
ועל הרוחות - שבאים בסערה וזעף ואינם מצויים אלא לפרקים:
אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם.
ברוך שכוחו מלא עולם - ואי בעי מברך "ברוך עושה מעשה בראשית", שכל אלו מעשה בראשית הם.
דכתיב (תהלים קלה) "ברקים למטר עשה".
אבל על ההרים ועל הגבעות וכו' אומר "עושה מעשה בראשית" דוקא, דלא מצי לברוכי עלייהו "שכוחו מלא עולם", שאינן נראים ברוב העולם, אלא כל אחד ואחד במקומו:
עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל
הים הגדול - ים אוקינוס שמקיף העולם:
אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל,
ברוך שעשה הים הגדול - שמתוך גדלו וחשיבותו קובע ברכה לעצמו:
בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים.
לפרקים - משלשים יום לשלשים יום:
עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב,
על הגשמים - וכו'. מברך הטוב והמטיב. והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני, דהכי משמע "הטוב והמטיב", הטוב לדידיה והמטיב לאחריני.
אבל כי לית ליה ארעא כלל, אומר "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו'".
ואם יש לו קרקע לבדו, מברך שהחיינו:
וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:
(ג) בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ.
(ג) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים - בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן, מברך "שהחיינו":
מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה,
על הרעה מעין הטובה - מפרש בגמרא, כגון שצפו מים על ארצו ושטפו תבואתו של שנה זו, אף על פי שרוו המים פני האדמה ונעשית שדהו משובחת לשנים הבאות, השתא מיהא רעה היא ומברך: "דיין האמת":
וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה.
ועל הטובה מעין הרעה: כגון דאשכח מציאה, אע"ג דרעה היא, דאי שמע בה מלכא חובטו במכות ויסורין ושקיל לה מיניה, השתא מיהא טובה היא ומברך "הטוב והמטיב":
הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.
הצועק לשעבר - המתפלל על מה שכבר היה, הרי זו תפלת שוא, דמאי דהוה הוה:
כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא[1].
הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:
(ד) הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:
(ד) שתים בכניסתו ושתים ביציאתו - בכניסתו אומר: "שתכניסני לכרך זה לשלום". נכנס, אומר: "מודה אני לפניך שהכנסתני לכרך זה לשלום", הרי זה שתים בכניסתו.
בקש לצאת אומר: "שתוציאני מכרך זה לשלום". לאחר שיצא אומר: "מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום".
וכל כך למה?
מפני שצריך שיתן אדם הודאה לבוראו על מה שעבר עליו מן הטוב ויתפלל על העתיד שתבא לו טובה:
(ה) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה,
(ה) חייב אדם לברך על הרעה - כשמברך "דיין האמת" על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה," הטוב והמטיב" על הטובה:
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע.
וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ.
וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ.
דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.
דבר אחר בכל מאדך - בכל מדות המדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות:
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ
לא יקל אדם ראשו - לא ינהג קלות ראש:
כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
כנגד שער המזרח - חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית למזרח.
לפי "שהוא מכוון", שכל השערים מכוונים זה כנגד זה: שער מזרח, שער עזרת נשים, ושער עזרת ישראל, ופתח האולם וההיכל, ובית קדש הקדשים, בימי בית ראשון:
לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ,
וּבְמַנְעָלוֹ,
וּבְפֻנְדָּתוֹ,
באפונדתו - אזור חלול שנותנים בו מעות.
פירוש אחר, בגד שלובש על בשרו לקבל הזיעה שלא לטנף שאר בגדים, וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו:
וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו,
וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא,
קפנדריא - ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם.
ולשון "קפנדריא", אדמקיפנא דרי, אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:
וּרְקִיקָה
ורקיקה - אסורה בהר הבית:
מִקַּל וָחֹמֶר.
מקל וחומר - ממנעל, ומה מנעל שאינו דרך בזיון אסור, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן:
כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם.
כל חותמי ברכות שבמקדש - המברך אומר בסוף כל ברכה: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת", וכן בכולם.
והעונין אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
שאין עונין אמן אחר כל ברכה שבמקדש, דכתיב בעזרא (נחמיה ט) "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם", ואומר אח"כ: "ויברכו שם כבודך", כלומר, שעונים "ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו".
ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא "ברוך אלהי ישראל מן העולם" ולא יותר, ולא היו אומרים "ועד העולם":
משקלקלו המינים - שאין מאמינים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים "מן העולם ועד העולם", לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים:
וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם,
שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ.
וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל.
וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ.
וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ.
שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם - בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו.
ולמדו מבועז שאמר לקוצרים, "ה' עמכם".
וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה?
תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון "ה' עמך גבור החיל".
וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה?
תא שמע ואומר, "אל תבוז כי זקנה אמך", אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך, כי יש לו על מי להסמך, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך:
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ:
רבי נתן אומר הפרו תורתך - פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו.
וזהו רצונו של מקום, שנאמר (תהלים לד) "בקש שלום ורדפהו", מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור:
Class 001
Class 002
Class 003
Class 004
Class 005
Class 006