Video part 1 Video part 2 Video part 3
בס"ד. ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז ה'תשי"ט*
ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמר[1], ופירש רש"י[2] ומהו הדיבור ה'[3] ארך אפים. דמשמעות לשון הכתוב בפשטות היא, שהדיבור דהקב"ה (כאשר דברת) הוא יגדל כח אד', ולכן הוצרך רש"י לפרש שע"פ דרך הפשט הפירוש הוא ה' ארך אפים. אבל מזה שהפסוק נאמר בלשון זה שהמשמעות שלו היא שהדיבור הוא שיגדל כח אד', משמע שכוונת הכתוב היא גם לענין זה. וכדאיתא בגמרא[4] בשעה שעלה משה למרום כו' אמר לו (הקב"ה למשה) הי' לך לעזרני (לומר תצלח מלאכתך[5]), מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת. היינו דכאשר דברת קאי על האמירה הי' לך לעזרני, דענין לעזרני [שיהי' עזר (הוספה) בהכח של מעלה] הוא יגדל כח אד'. ויש להוסיף, דמשמעות לשון הכתוב כאשר דברת לאמר הוא שהדיבור (דהקב"ה) הוא לאמר (שמשה יאמר). וכמובן גם ממרז"ל הנ"ל דכאשר דברת קאי על מה שאמר הקב"ה למשה הי' לך לעזרני, שמשה יאמר[6] תצלח מלאכתך. וע"פ הידוע[7] שכל הפירושים שבאותו הפסוק שייכים זה לזה, מובן, דג' פירושים אלה בכאשר דברת [שקאי על יגדל כח אד', על לאמר, ועל ה' ארך אפים] שייכים זה לזה. וצריך להבין השייכות דג' פירושים אלה.
ב) ויש לומר נקודת הביאור בזה, דבקשת משה ועתה יגדל נא כח אד' גו' ה' ארך אפים גו' היא (כמו שממשיך בכתוב[8]) סלח נא לעון העם הזה גו', מחילה סליחה וכפרה על חטא המרגלים. והנה בסליחה שני ענינים[9]. דשרש הסליחה הוא מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, כי בכדי למלאות הפגם צ"ל המשכה ממקום נעלה ביותר שאין שייך בו פגם, אבל בכדי שתהי' הסליחה (מילוי הפגם) בפועל, צריכה להיות ההמשכה למטה, בהמקום שבו הי' הפגם. וזהו ועתה יגדל נא כח אד' גו' ה' ארך אפים גו', דשרש הסליחה היא מבחינת ה' ארך אפים גו', י"ג מדות הרחמים[10] שלמעלה מהשתלשלות[11], ויגדל כח אד' הוא שתהי' ההמשכה למטה באד', בכדי לתקן הפגם. דשם אד' הוא במלכות[12], והפגם דחטא המרגלים שלא רצו במצוות מעשיות[13] הוא במלכות[14], וע"י ההגדלה דכח אד' נתקן ונתמלא הפגם.
ג) וביאור הענין בפרטיות יותר יובן בהקדים דיוק לשון הכתוב ועתה יגדל נא כח אד', דשני פירושים בזה. דבכמה דרושים[15] מבואר דפירוש יגדל כח אד' הוא שיומשך באד' הכח שלו (השרש ומקור דאד') ועי"ז תהי' ההגדלה שלו. והפירוש דיגדל כח אד' בפשטות הוא (וכן מבואר בכמה דרושים[16]) שתהי' הגדלה (גם) בכח אד'. ועפ"ז יובן (יותר[17]) השייכות דיגדל נא כח אד' להוי' ארך אפים גו' (י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות), כי בכדי שתהי' ההגדלה בכח אד' (השרש ומקור דאד') הוא ע"י ההמשכה מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, למעלה גם משרש ומקור ההשתלשלות.
ד) והענין הוא, דשם אד' הוא במלכות (כנ"ל), וכח אד' (השרש ומקור דמלכות) הוא בחכמה, דאבא יסד ברתא[18]. ויובן זה עד"מ מאותיות הדיבור שבאדם (דמלכות בכלל הוא דיבור[19]), ששרשם[20] הוא למעלה מהאור (השכל או המדה) שמלובש בהם. דזה שאותה הסברא, כל אחד אומר אותה באותיות ותיבות אחרים, הוא מפני ששרש האותיות הוא מבחינת חכמה, שכל הנעלם וקדמות השכל[21] שבנפש, שלמעלה משכל הגלוי. וזהו הטעם על זה שע"י שמביא את השכל בדיבור מיתוסף בהשכל יותר מכמו שהי' תחלה (במחשבה), כי ע"י הדיבור נמשך מבחינת החכמה שרש ומקור השכל.
ה) והנה זה ששרש הדיבור הוא בחכמה הוא לא רק בנוגע להדיבור עצמו, אלא גם בנוגע להשכל והמדות שמתלבשים בהדיבור. כי ע"י התלבשותם בדיבור, הם מתחלקים לריבוי חלקים. דכשמדבר דברי אהבה, הרי האהבה מצד עצמה היא מדה אחת, וכשהיא מתלבשת באותיות ותיבות הדיבור היא נחלקת לכמה תיבות, שבכל תיבה יש חלק מהמדה[22]. ועד"ז הוא כשמדבר איזו סברא שכלית, שהסברא היא סברא אחת, וכשהיא מתלבשת באותיות ותיבות הדיבור היא נחלקת לכמה חלקים[23]. וזה שהשכל והמדות באים להתחלקות (אף שמצד עצמם הם פשוטים) הוא ע"י שנמשך בהם מבחינת החכמה, קדמות השכל[24].
ו) ועפ"ז יובן יותר[25] הטעם על זה שע"י שמביא את השכל בדיבור מיתוסף בהשגת השכל יותר מכמו שהי' קודם, כי הכח שמחלק את הסברא באותיות הדיבור שרשו הוא בקדמות השכל, המקור דשכל הגלוי[26]. וזהו גם הטעם על זה שלפעמים כשלומד איזה ענין במחשבה ומתעוררים אצלו קושיות חזקות שאינו יכול לתרצם וע"י שלומד הענין בדיבור מתיישבים אצלו הקושיות וסתירות[27]. כי השכל כמו שהוא מצד מקורו הוא שכל ברור, בלי סיג ופסולת[28], ולכן כשמביא את השכל בדיבור, שעי"ז נמשך השכל כמו שהוא בשרשו (כנ"ל), נעשה אצלו ברור באופן שאין שום קושיא וסתירה כלל[29].
ז) והנה גם החכמה, בחינת קדמות השכל, להיותה שרש ומקור השכל, בהכרח שהיא בבחינת מציאות. דכמו שהשכל הוא מציאות (שמחוץ להנפש[30]), עד"ז הוא גם שרש השכל, קדמות השכל. וזהו מעלת הרצון על השכל (גם על קדמות השכל[31]), שהרצון אינו מציאות לעצמו וכל ענינו הוא הטיית והמשכת הנפש[30]. ולכן הרצון מושל ושולט על כל הכחות[32] גם על כח השכל, כמארז"ל[33] לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, דע"י שרוצה בזה, הוא מבין באופן אחר. ומכיון שהרצון הוא למעלה גם משרש השכל (קדמות השכל), כנ"ל, לכן, הפעולה שנעשית בשכל ע"י הרצון היא גם בשרש השכל. ולכן, ההוספה בשכל שע"י הרצון היא הרבה יותר מההוספה שע"י הדיבור[34]. כי ההוספה שע"י הדיבור היא מפני שהדיבור מעורר שרש השכל, ומכיון שגם שרש השכל הוא מציאות ויש בו ציור, לכן, ההוספה שע"י המשכת השרש היא במדידה והגבלה, משא"כ ההוספה בשכל שע"י הרצון אינה מדודה (כ"כ), מכיון שפעולת הרצון היא גם בשרש השכל. ועד"ז יובן למעלה, שבההגדלה בשם אד', שני אופנים. ההגדלה באד' ע"י שנמשך בו מבחינת כח אד'. וכמובא לעיל (סעיף ג') מכמה דרושים דפירוש יגדל כח אד' הוא שתהי' הגדלה באד' ע"י שיומשך בו הכח שלו[35], שרשו ומקורו. וההגדלה באד' ע"י ההמשכה מבחינת הסובב שלמעלה מהשתלשלות (דסובב הוא דוגמת הרצון), דהגדלה זו היא נעלית יותר, מכיון שהגדלה זו היא גם בכח אד' (השרש דאד'), וכפירוש הפשוט ביגדל כח אד', שתהי' הגדלה בכח אד'.
ח) והנה כל הענינים שלמעלה, המשכתם היא ע"י עבודת האדם. וזהו ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמר, דכאשר דברת קאי על הדיבור דהקב"ה למשה הי' לך לעזרני, שמשה יאמר תצלח מלאכתך[36], שהגדלת כח אד' נעשית ע"י עבודת האדם (אמירת משה). וע"פ הידוע[37] שעבודת האדם (אתערותא דלתתא) שעל ידה נעשית ההמשכה (אתערותא דלעילא) צריכה להיות מעין ההמשכה, מובן, שבכדי שתהי' הגדלת כח אד' (ממלא) על ידי שיומשך בו מבחינת הסובב שלמעלה מהשתלשלות, הוא ע"י ההגדלה (הוספה) בהעבודה שע"פ טעם ודעת ע"י המשכת וגילוי העבודה שלמעלה מטעם ודעת. וע"ד המבואר בתניא[38] שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' שע"י זכירת ענין המס"נ, למעלה מהשתלשלות שבאדם, נעשית הגדלה והוספה בקיום התומ"צ, השתלשלות שבאדם. ובפרטיות יותר יש לומר, שבכדי שתהי' המשכת הסובב וההגדלה בכח אד', צריך לקשר העבודה שלמעלה מטעם ודעת עם בחינת קדמות השכל. וזהו שאמרו רז"ל[39] כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של ע' שנה[40], דבכל כחו ישנם שני פירושים. פי' רש"י[41] בכל כחו בכל כח כוונתו, ופירוש התוספות[42] בקול רם. ויש לומר הביאור בזה, דע"י אמירת אמן יהא שמי' רבא בכל כחו נעשה הגדלת כח אד'[43]. דשמי' רבא הוא שמו הגדול, סובב שלמעלה מהשתלשלות, שע"י המשכת הסובב נעשה הגדלת כח אד' כנ"ל. ולכן ע"י אמירת אמן יהא שמי' רבא קורעין לו גזר דינו של ע' שנה, דהגזר דין הוא מצד הפגם בשם אד', וע"י הגדלת כח אד' נתתקן הפגם, ובכדי שתהי' ההמשכה דשמי' רבא בבחינת כח אד', הוא ע"י שני הענינים (הפירושים) דבכל כחו. דכל כוונתו היא הכוונה דרעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהשתלשלות שבאדם, וקול רם הוא הדיבור שמעורר בחינת קדמות השכל, השרש דהשתלשלות[44]. וע"י שכל כוונתו היא לא רק במחשבה אלא באה בקול רם, עי"ז נעשית ההמשכה דשמי' רבא בכח אד'.
ט) והנה ידוע[45] שעבודת האדם מגעת עד שרש הנבראים, בחינת השתלשלות, וזה שע"י העבודה נמשך גם מלמעלה מהשתלשלות, הוא ע"י נתינת כח מלמעלה שנמשך במתן תורה. וזהו כאשר דברת לאמר, דזה שע"י עבודת האדם (לאמר) נעשה הגדלת כח אד', שההגדלה היא על ידי המשכת הסובב שלמעלה מהשתלשלות, הוא כאשר דברת, דכאשר דברת קאי (גם) על לאמר (כנ"ל בתחלת המאמר), שע"י דיבור הקב"ה הי' לך לעזרני, ניתן הכח (למשה, ועל ידו לכאו"א מישראל) שע"י עבודתו יוכל לפעול הגדלת כח אד'. וע"פ המובא לעיל שכח זה (שע"י עבודה יומשך גם האור שלמעלה מהשתלשלות) נמשך במתן תורה, יש לומר, דכאשר דברת לאמר קאי (גם) על וידבר גו' לאמר[46] שנאמר במתן תורה[47], שגם הפירוש דוידבר גו' לאמר הוא שוידבר אלקים הי' שישראל יאמרו את כל הדברים האלה (שקאי גם על כל התורה כולה[48]) באופן דלאמר, לומר הדברים שהקב"ה אומר[49]. היינו שע"י שהאדם אומר דברי תורה, הוא גורם שהקב"ה יאמר דיבורים אלו, המשכת אוא"ס (שלמעלה מהשתלשלות) בתורה (השתלשלות). ועי"ז נמשך הכח גם בכללות עבודת האדם, שע"י עבודתו (באופן שהלמעלה מהשתלשלות שבאדם מאיר בהשתלשלות שבו) ממשיך אור שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות, המשכת סובב בממלא. ועי"ז נעשה המשכת הסובב גם למטה בעולם (שהמשכת הסובב בעולם היא גם בהפנימיות שבו), ועי"ז נשלמת הכוונה דדירה[50] לו ית' בתחתונים. **********
*) יצא לאור בקונטרס כ"ח סיון – תשמ"ט, "עשק"מ תמוז, תשמ"ט". "לקראת יום הבהיר כ"ח סיון הבעל"ט, יום בו ניצלו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית הצדקנית נ"ע – יבחל"ח – מעמק הבכא האירופאי והגיעו צלחה לארצות הברית (ביום ב', כ"ח סיון ה'תש"א), שאז התחילה תנופה חדשה בהחזקת והפצת התורה והיהדות והפצת המעינות, ע"י כ"ק אדמו"ר (מהריי"ץ) נ"ע, ביסדו המוסדות המרכזיים "מחנה ישראל", "קה"ת" ו"מרכז לעניני חינוך" ומסרם להנהלת כ"ק אדמו"ר שליט"א".
- 1 פרשתנו (שלח) יד, יז.
- 2 עה"פ, מסנהדרין קיא, סע"א ואילך.
- 3 פרשתנו יד, יח.
- 4 שבת פט, א.
- 5 פרש"י שבת שם.
- 6 ראה חדא"ג מהרש"א לשבת שם "כאשר דברת לי לאמר שאומר אני".
- 7 ועד בנוגע לפס"ד במעשה בפועל, כידוע הראי' לזה מ"שעטנז" (נדה סא, ב) – ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.
- 8 יד, יט.
- 9 ראה עד"ז לקו"ש חי"ט ע' 418 ואילך. וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 174 הערה 10 בענין הסליחה על חטא המרגלים.
- 10 וראה ל"ת להאריז"ל עה"פ הטעם על זה שבפסוק זה נאמרו רק ט' מדות.
- 11 ראה אגה"ת פ"ח (וראה לקו"ש חי"ט שם). וראה לקו"ת פרשתנו ד"ה זה (לט, סע"ד ואילך).
- 12 תניא שעהיוה"א רפ"ז. ובכ"מ.
- 13 לקו"ת פרשתנו לז, א. ובכ"מ.
- 14 סד"ה ועתה יגדל נא תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שנא). המשך ועתה יגדל נא תרצ"ד בסופו (סה"מ קונטרסים ח"ב שיז, א). ובכ"מ.
- 15 לקו"ת שם ד"ה זה מ, א. אוה"ת פרשתנו ד"ה זה ע' תעג (בפירוש הראשון). ד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ שם ס"ע שנ). המשך תרצ"ד הנ"ל (סה"מ קונטרסים שם). ובכ"מ.
- 16 אוה"ת שם בפירוש השני.
- 17 ראה גם לקו"ת שם (לט, ד ואילך) הקשר דיגדל כח אד' עם יגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות. כי בכללות – גם כח אד' הוא למעלה מהשתלשלות. אבל בפרטיות, כח אד' נכלל בהשתלשלות*, ולכן עיקר השייכות דיגדל כח אד' ליגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות הוא להפירוש שההגדלה היא (גם) בכח אד'.
- 18 זח"ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א. תקו"ז תכ"א (סא, ב). תס"ט (קה, ב). אגה"ק ס"ה (קז, א).
- 19 ראה זח"א פו, ב ובאור החמה ורמ"ז שם. פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך דבור וערך אמירה. מאורי אור וקהלת יעקב ערך דבור. וראה תקו"ז בהקדמה ("פתח אליהו") יז, א: "מלכות פה".
- 20 בהבא לקמן ראה ד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ שם ע' שמו ואילך). המשך תרצ"ד הנ"ל (סה"מ שם שיב, סע"א ואילך). וראה גם אוה"ת ד"ה זה (ע' תפד. שם ע' תפז). וראה בארוכה סה"מ תרנ"ט ע' ד ואילך. שם ע' לח ואילך. ובכ"מ.
- 21 לשון אדה"ז באגה"ק שם. וראה לקמן הערה 31. *) ראה עד"ז לקמן הערה 31 בענין קדמות השכל.
- 22 "מאחר שבדיבורים הללו היא (האהבה) נגבלת כולה, ממילא שיש חלק ממנה בכל דיבור פרטי" – סהמ"צ להצ"צ קכה, ב.
- 23 ראה ביאוה"ז פנחס קיג, ד (נעתק לקמן בפנים) "כח המחלק את השכל והסברא". ולהעיר מד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ שם ע' שמה ואילך) ותרצ"ד (סה"מ שם שט, סע"א ואילך).
- 24 ביאוה"ז שם (בענין התחלקות השכל). סהמ"צ להצ"צ שם (קכו, ב) ואוה"ת שמות ע' מ ואילך (בענין התחלקות המדות).
- 25 דמכיון שזה שע"י המשכת השכל בדיבור מגיע בקדמות השכל הוא (לא רק מצד הדיבור אלא גם) מצד השכל המתלבש בהדיבור, לכן, ההמשכה דקדמות השכל מתגלית ופועלת בהשכל.
- 26 ראה ביאוה"ז שם קיג, א ואילך.
- 27 ד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ שם ע' שמז) ותרצ"ד (סה"מ שם שיב, סע"ב).
- 28 לשון אדהאמ"צ בביאוה"ז שם (קיג, ד). וראה לקמן הערה 35.
- 29 כ"ה הלשון בד"ה הנ"ל תרע"ח ותרצ"ד שם.
- 30 ראה בארוכה המשך תער"ב ח"א פמ"ט (ע' פז). סה"מ ה'תש"ג ע' 126. ובכ"מ.
- 31 בלקוטי לוי"צ לזח"א ע' רב, ובלקוטי לוי"צ על תנ"ך ומרז"ל ע' נד, דשני הענינים "שכל הנעלם" ו"קדמות השכל" (שבאגה"ק ס"ה) הם ח"ס ואוירא. "שכל הנעלם" – ח"ס, ו"קדמות השכל" – אוירא. ובלקוטי לוי"צ לזהר שם "דח"ס הוא בחי' אור פנימי ואוירא הוא בחי' אור מקיף". אבל ראה ע"ח שער יג (שער א"א) פ"ד (הובא בסה"מ תרס"ה ע' רסה) "שאוירא הוא בחי' מקיף קטן, שהוא מקיף לאור פנימי, וגלגלתא (שדוגמתו בנפש האדם הוא רצון) בחי' מקיף גדול".
- 32 ראה בארוכה המשך תער"ב שם פנ"א (ע' צ). ובכ"מ. וראה גם ד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ שם ס"ע שמח) ותרצ"ד (סה"מ שם שיד, ב).
- 33 ראה ע"ז יט, א.
- 34 להעיר, שע"י הדיבור נעשה רק המשכת השכל, וע"י הרצון נעשה (לא רק המשכת השכל כנ"ל בפנים, אלא) גם שינוי בהשכל. וכידוע הדוגמא לזה מזה שבתחלה (בראשית ו, ה. ז) כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע גו' (ולכן) אמחה גו', ואח"כ (נח ח, כא) כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ו(לכן) לא אוסיף עוד להכות גו'. דאותה הסברא שהיתה בתחלה טעם המחייב נעשית לטעם המזכה (המשך באתי לגני ה'תש"י פי"ח. ובכ"מ).
- 35 ומכיון שתוכן הבקשה "ועתה יגדל נא כח אד'" הוא (כמו שממשיך בכתוב) סלח נא לעון העם הזה גו' (שזהו לכל הפירושים) – מוכח, שגם ע"י הגדלה זו נעשית הסליחה. וכמובא לעיל ס"ו מביאוה"ז, שע"י המשכת קדמות השכל נתברר השכל מכל סיג ופסולת. דיש לומר שבהנמשל הוא שנתקן כל הפגמים. אלא ששלימות הסליחה היא ע"י הגדלת כח אד' שע"י המשכת הסובב. ולהעיר מהמובא בהערה הקודמת, שע"י הרצון (דוקא, שלמעלה מקדמות השכל), גם הסברא שהיתה בתחלה טעם המחייב משתנית להיות טעם המזכה.
- 36 להעיר מאוה"ת וישב (רעח, א-ב) דשרש ההצלחה הוא מהכתר (שלמעלה מהשתלשלות).
- 37 ראה בארוכה ד"ה באתי לגני ה'תשכ"ט ס"ט (לעיל ח"ב ע' שכה). וש"נ.
- 38 ספכ"ה.
- 39 שבת קיט, ב.
- 40 כ"ה (של ע' שנה) בזח"ג כ, א (ברע"מ). תקו"ז בהקדמה (ד, ב). תי"ט (מ, א). זו"ח קיא, ג. רי"ף לברכות פ"ג (כא, ב). רא"ש שם (סי' יט). טור או"ח סנ"ו. שו"ע אדה"ז שם ס"ב.
- 41 וכן פי' רבינו יונה לרי"ף שם. הובא בטור ובשו"ע אדה"ז שם.
- 42 בשם הפסיקתא.
- 43 השייכות דאיש"ר בכל כחו ליגדל כח אד' – ראה גם זח"ג רכ, א (ובביאוה"ז לאדהאמ"צ שם קי, א ואילך). אוה"ת פרשתנו שם ע' תפ ואילך. שם ע' תפו ואילך. ד"ה הנ"ל תרע"ח ותרצ"ד בתחלתו.
- 44 דזה שע"י הדיבור מיתוסף בהשכל, לפי שהדיבור מעורר קדמות השכל, הוא ביותר כשהדיבור הוא בקול רם – ראה סה"מ תרנ"ט ע' ו בענין ההוספה שנעשית בהמדות ע"י הדיבור. ולהעיר מעירובין נג, סע"ב ואילך בענין ההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה. אבל בעירובין שם הוא בנוגע ל"משתמרת" (ולא בנוגע לההוספה בשכל), דענין "משתמרת" שייך לזה שהשכל נקלט יותר בהאדם (ולא לההמשכה מקדמות השכל).
- 45 סה"מ תרס"ה ע' ז. ה'תש"ג ע' 23.
- 46 יתרו כ, א.
- 47 ראה גם אוה"ת שם ע' תצא (וראה שם ע' תצז). סד"ה הנ"ל תרע"ח ותרצ"ד. ולהעיר גם משבת פט, א (הובא לעיל בתחלת המאמר) שהפסוק ועתה יגדל נא אמר משה להקב"ה בשעה שעלה למרום ומצאו להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות. ולהעיר מחדא"ג מהרש"א שם שהקשה ד"האי קרא אינו כתוב לגבי מתן תורה אלא בשילוח מרגלים".
- 48 ראה חגיגה ג, ב. הנסמן לעיל ע' שכו הערה 4-3.
- 49 תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת שה"ש מב, א. ובכ"מ. וראה גם אוה"ת, תרע"ח ותרצ"ד שבהערה 47.
- 50 ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
B"H, Shabbos Parshas Shelach, 28 Sivan, Eve of Rosh Chodesh Tammuz 5719.
VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai KaAsher Dibarta Leimor.
The verse states, "VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai KaAsher Dibarta Leimor"[1], and Rashi explains[2] what is the 'dibur' (speech) of Hashem[3]—it is 'Erech Apayim' (slow to anger). The simple meaning of the verse is that the speech of Hashem (KaAsher Dibarta) is that the power of Ado-nai should be magnified, so Rashi needs to explain that, according to the plain meaning, it refers to Hashem being slow to anger. However, since the verse is phrased in a way that implies the speech is that the power of Ado-nai should be magnified, it suggests the verse also intends this idea. As the Gemara says[4], when Moshe ascended to the heavens, Hashem said to him, "You should have helped Me" (to say, "May your mission succeed"[5]), and immediately Moshe said, "VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai KaAsher Dibarta." That is, "KaAsher Dibarta" refers to the statement "You should have helped Me," meaning that the idea of helping (adding strength above) is "Yigdal Koach Ado-nai." Furthermore, the phrase "KaAsher Dibarta Leimor" implies that Hashem's speech is for Moshe to say. This is also clear from the above teaching of our Sages, that "KaAsher Dibarta" refers to what Hashem told Moshe, "You should have helped Me," that Moshe should say[6] "May your mission succeed." And as is known[7], all interpretations of a verse are connected, so these three explanations of "KaAsher Dibarta"—that it refers to "Yigdal Koach Ado-nai," to "Leimor," and to "Erech Apayim"—are all related. We must understand the connection between these three explanations.
2) The core explanation is that Moshe's request, "VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai... Hashem Erech Apayim..." is (as the verse continues[8]) "Please forgive the sin of this people..."—forgiveness, pardon, and atonement for the sin of the spies. There are two aspects to forgiveness[9]: its root is from a level above hishtalshelus (the chain of spiritual worlds), for to repair a blemish requires drawing from a very lofty place where blemish is impossible. But for forgiveness (repair) to be actualized, the flow must reach below, to the place where the blemish occurred. This is "VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai... Hashem Erech Apayim..."—the root of forgiveness is from "Erech Apayim," the Thirteen Attributes of Mercy[10] which are above hishtalshelus[11], and "Yigdal Koach Ado-nai" is that the flow reaches down to Ado-nai, to repair the blemish. The name Ado-nai is in Malchus[12], and the blemish of the sin of the spies, who did not want practical mitzvos[13], is in Malchus[14]. Through the increase of the power of Ado-nai, the blemish is repaired and filled.
3) A more detailed explanation begins with the wording "VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai." There are two interpretations: in several discourses[15] it is explained that "Yigdal Koach Ado-nai" means that the power (the root and source of Ado-nai) is drawn into Ado-nai, thus increasing it. The simple meaning is (and so it is explained in other discourses[16]) that the increase is also in the power of Ado-nai. Accordingly, the connection between "Yigdal Na Koach Ado-nai" and "Hashem Erech Apayim..." (the Thirteen Attributes of Mercy above hishtalshelus) is clearer, for to increase the power of Ado-nai (its root and source) requires drawing from a level even higher than the root and source of hishtalshelus[17].
4) The idea is that the name Ado-nai is in Malchus (as above), and the power of Ado-nai (the root and source of Malchus) is in Chochmah, for "Abba Yasad Brata" (the father founded the daughter)[18]. This can be understood by analogy to the letters of speech in a person (since Malchus in general is speech[19]), whose root[20] is higher than the light (the intellect or emotion) invested in them. The fact that the same idea is expressed by different people in different words is because the root of the letters is in Chochmah, the hidden intellect and primordial intellect[21] in the soul, which is above revealed intellect. This is why, by expressing an idea in speech, one gains greater understanding than when it was only in thought, for speech draws from Chochmah, the root and source of intellect.
5) The root of speech in Chochmah is not only about speech itself, but also about the intellect and emotions invested in speech. By being clothed in speech, they are divided into many parts. When one speaks words of love, the love itself is a single emotion, but when it is clothed in the words and letters of speech, it is divided into several words, each containing a part of the emotion[22]. Similarly, when one expresses an intellectual idea, the idea is one, but when clothed in the words and letters of speech, it divides into several parts[23]. This division of intellect and emotions (though they are simple in essence) is caused by the drawing from Chochmah, the primordial intellect[24].
6) Accordingly[25], we can better understand why expressing an idea in speech increases one’s comprehension more than before, because the power that divides the idea into the letters of speech is rooted in the primordial intellect, the source of revealed intellect[26]. This also explains why sometimes, when learning something in thought, one encounters strong questions that cannot be resolved, but by learning it aloud, the questions and contradictions are resolved[27]. For intellect as it is in its source is clear, without admixture or confusion[28], so when one brings the intellect into speech, drawing it from its source (as above), it becomes clear to the point that there are no questions or contradictions at all[29].
7) Even Chochmah, the primordial intellect, since it is the root and source of intellect, must have some form of existence. Just as intellect is an entity (outside the soul[30]), so too is its root, the primordial intellect. This is the advantage of will over intellect (even over primordial intellect[31]): will is not a separate entity, and its whole function is to direct and draw the soul[30]. Therefore, will rules over all faculties[32], even over intellect, as our Sages say[33], "A person should always learn where his heart desires," for when one wants something, he understands it differently. Since will is above even the root of intellect (primordial intellect), the effect of will on intellect is also in its root. Therefore, the increase in intellect caused by will is much greater than that caused by speech[34]. The increase through speech is because speech arouses the root of intellect, and since even the root of intellect is an entity and has form, the increase through drawing from the root is measured and limited. But the increase in intellect caused by will is not as limited, since will affects even the root of intellect. Similarly above, the increase in the name Ado-nai has two forms: the increase in Ado-nai by drawing from its power, its root and source. And the increase in Ado-nai by drawing from the 'sovev' (encompassing light) above hishtalshelus (which is analogous to will), which is a higher increase, since it is also in the power of Ado-nai (its root), as in the simple meaning of "Yigdal Koach Ado-nai," that the increase is in the power of Ado-nai.
8) All these matters above are drawn down through the avodah of man. This is "VeAtah Yigdal Na Koach Ado-nai KaAsher Dibarta Leimor"—"KaAsher Dibarta" refers to Hashem’s speech to Moshe, "You should have helped Me," that Moshe should say, "May your mission succeed"[36], meaning the increase of the power of Ado-nai is accomplished through human avodah (Moshe’s saying). And as is known[37], the avodah of man (the arousal from below) that brings about the drawing down (arousal from above) must be similar to the drawing down itself. Thus, for there to be an increase in the power of Ado-nai (the immanent light) by drawing from the sovev (encompassing light) above hishtalshelus, it is through an increase in avodah according to reason and understanding, by drawing and revealing avodah above reason and understanding. As explained in Tanya[38], fulfillment of Torah and mitzvos depends on always remembering the idea of mesiras nefesh (self-sacrifice) to Hashem; by remembering mesiras nefesh, which is above hishtalshelus in man, there is an increase in the fulfillment of Torah and mitzvos, the hishtalshelus in man. More specifically, for the drawing of sovev and the increase in the power of Ado-nai, one must connect the avodah above reason and understanding with the level of primordial intellect. This is why our Sages say[39], "Whoever answers Amen Yehei Shmei Rabbah with all his strength, his decree of seventy years is torn up"[40]. "With all his strength" has two explanations: Rashi[41] says it means with all his intention, and Tosafos[42] says it means with a loud voice. The explanation is that by saying Amen Yehei Shmei Rabbah with all one’s strength, one causes the increase of the power of Ado-nai[43]. "Shmei Rabbah" is His great Name, the sovev above hishtalshelus, and by drawing down the sovev, the power of Ado-nai is increased, as above. Therefore, by saying Amen Yehei Shmei Rabbah, the decree of seventy years is torn up, for the decree is due to the blemish in the name Ado-nai, and by increasing the power of Ado-nai, the blemish is repaired. For the drawing of "Shmei Rabbah" into the power of Ado-nai, both aspects of "with all his strength" are needed: all his intention is the inner desire above reason and understanding, and a loud voice is the speech that arouses the primordial intellect, the root of hishtalshelus[44]. When all his intention is not just in thought but comes out in a loud voice, this causes the drawing of "Shmei Rabbah" into the power of Ado-nai.
9) It is known[45] that man’s avodah reaches the root of creation, the level of hishtalshelus, and that the drawing down from above hishtalshelus through avodah is possible only because of the power given from above at Matan Torah. This is "KaAsher Dibarta Leimor"—that through man’s avodah (Leimor), the increase of the power of Ado-nai is accomplished by drawing from the sovev above hishtalshelus, and this is "KaAsher Dibarta," which also refers to Leimor (as explained at the beginning of the maamar), that through Hashem’s speech, "You should have helped Me," the power was given (to Moshe, and through him to every Jew) that through his avodah he can cause the increase of the power of Ado-nai. Based on what was explained above, that this power (that through avodah one can draw even the light above hishtalshelus) was given at Matan Torah, we can say that "KaAsher Dibarta Leimor" also refers to "Vayedaber... Leimor"[46] said at Matan Torah[47]. The explanation of "Vayedaber... Leimor" is that Hashem spoke so that Israel would say all these words (which refers to the entire Torah[48]) in a manner of Leimor, to say the words that Hashem says[49]. That is, when a person says words of Torah, he causes Hashem to say those words, drawing the infinite light (above hishtalshelus) into Torah (hishtalshelus). Through this, power is drawn into all of man’s avodah, so that through his avodah (in a way that what is above hishtalshelus in man shines within his hishtalshelus), he draws the light above hishtalshelus into hishtalshelus, the drawing of sovev into memaleh. Through this, the sovev is drawn even below into the world (so that the sovev is drawn into the inner aspect of the world), and thus the purpose of making a dwelling[50] for Him in the lower realms is fulfilled.
Summary
This maamar teaches that Moshe’s request for G-d’s greatness to be revealed is fulfilled through our avodah, which draws down G-d’s infinite compassion into the world. By combining intention and speech, especially in Torah and prayer, we repair spiritual blemishes and fulfill the Divine purpose of making a dwelling for G-d below.