מאמרים מלוקט חלק ג - יום ב' דחג השבועות ה'תשכ"ח

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי

048   Mamer - "Vayedaber Elokim Es Kol HaDevarim HaEleh Leimor Anochi"
The Rebbe explains why the Torah and creation were both given in a manner of klal ufrat (general and detail). He teaches that the initial revelation must be general, so the details can later be absorbed according to the recipient’s capacity, paralleling the process of teaching from teacher to student.

Video part 1   Video part 2  Video part 3   Video part 4  Video part 5

בס"ד. יום ב' דחג השבועות ה'תשכ"ח*)

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי גו'[1], ומדייק אדמו"ר הזקן[2] מהו אומרו את כל הדברים האלה, דלכאורה הול"ל וידבר אלקים אנכי גו'. ומבאר, דכל הדברים האלה קאי[3] על כל התורה כולה, כולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו'[4]. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה, דבעשרת הדברות (אנכי וגו') נכלל כל התורה כולה (כל הדברים האלה). ויש לקשר זה עם פירוש רש"י עה"פ[5], דמ"ש את כל הדברים האלה (קודם לאנכי גו') הוא ללמד שכל עשרת הדברות נאמרו (תחילה) בדיבור אחד, ואח"כ חזר ופירש כל דיבור ודיבור בפ"ע, דתוכנם של שני הפירושים הוא, שנתינת התורה היתה בדרך כלל ופרט. אלא שלפי פירוש רש"י מדבר הכתוב בעשרת הדברות עצמם, שמתחילה נאמרו בבחינת כלל (דיבור אחד) ואח"כ נפרטו כל דיבור ודיבור בפ"ע, ולפי פירוש אדמו"ר הזקן מדבר הכתוב בהפרטים דתורה, שגם הם ניתנו תחילה בבחינת כלל, בעשרת הדברות, ואח"כ נפרטו ונמשכו בגילוי. ויש להוסיף, שגם זה גופא (הפירוט והגילוי דעשרת הדברות) הי' באופן דכלל ופרט. דתחילת ההמשכה והפירוט דעשרת הדברות הוא בתורה שבכתב, ואח"כ נפרט בפרטיות יותר בתורה שבעל פה, דכל התורה שבעל פה היא פירוש[6] וביאור דתורה שבכתב[7] (מנא הני מילי אמר קרא), והתורה שבעל פה גופא היא ג"כ באופן דכלל ופרט, משנה ברייתא[8] גמרא וכו' עד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וצריך להבין[9], מכיון שכל הפרטים דתורה, עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל ניתן למשה בסיני[4], למה לא ניתנו מלכתחילה באופן גלוי, ומדוע ניתנו תחילה בבחינת כלל.
ב) ויובן זה[10] ממה שמצינו עד"ז גם בבריאת העולם (אסתכל באורייתא וברא עלמא[11]), שהיתה באופן דכלל ופרט. דאמרו רז"ל[12] בעשרה מאמרות נברא העולם כו' במאמר אחד יכול להבראות, וידוע[13] דמאמר אחד הוא המאמר דבראשית (בראשית נמי מאמר הוא[14]), שהוא מאמר כללי שכולל ט' המאמרות שלאחריו. דזהו מ"ש[15] בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וארז"ל[16] את השמים לרבות צבאיהם ואת הארץ לרבות צבאי', שכל הנבראים נתהוו מהמאמר דבראשית (להיותו מאמר כללי שכולל את כל המאמרות). אלא שהיו בבחינת כלל[17], ואח"כ נפרט המאמר דבראשית בהט' מאמרות שלאחריו[18], ועי"ז נעשו הנבראים בבחינת התחלקות פרטים.
והנה כמו שהוא בעשרה מאמרות כפי שנמשכו בפועל ובגילוי (בספירת המלכות[19]), שהמאמר דבראשית הוא מאמר כללי שכולל כל המאמרות, עד"ז הוא בשרשם, בהעשר ספירות, שהמאמר דבראשית הוא כלל, ויש בזה כמה דרגות[20]. דבתרגום ירושלמי איתא בראשית בחוכמתא[21], שהחכמה[22] היא כלל שכוללת כל הספירות. ובתרגום אונקלוס איתא בראשית בקדמין, והיינו הרצון דכתר שלמעלה מהחכמה[22], ועד למחשבה הקדומה דא"ק שהוא הרצון הכללי על כללות ההשתלשלות, ולמעלה יותר הרצון לברוא עולמות כמו שהוא לפני הצמצום, שהוא בחינת כלל גם לגבי מחשבה הקדומה דא"ק. ולפני הצמצום גופא יש ג"כ כלל ופרט, דלאחרי שעלה ברצונו שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, דהרצון וההשערה הם בחינת כלל ופרט[23]. ונמצא, דכמו שההמשכה דתורה היא בבחינת כלל ופרט בכו"כ דרגות, כנ"ל, עד"ז הוא בההמשכה דעולמות שהיא בבחינת כלל ופרט בכו"כ דרגות. וגם בזה צריך להבין, הרי הכוונה בבריאת העולמות היא שיהיו נבראים פרטיים בהתחלקות, וכוונה זו היא הסיבה להתעוררות הרצון לפני הצמצום בכדי שימשך ממנו אח"כ (ע"י ריבוי השתלשלות) עשרה מאמרות פרטיים שמהם יתהוו נבראים פרטיים, וא"כ הי' צריך להיות לכאורה התעוררות הרצון מלכתחילה בבחינת פרט באופן שיהי' אפשר להיות ממנו התהוות נבראים פרטיים כפי הכוונה, ולמה הי' התעוררות הרצון בתחילה בבחינת כלל.
Part 2
ג) ויובן זה ע"פ משל דהשפעת שכל מרב לתלמיד, דאמרו חז"ל[24] לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, וידוע[25] הדיוק בהלשון דרך קצרה (ולא שכל קצר), שצריך להשפיע להתלמיד כל העומק והפרטים שבהשכל, אלא שכל זה צריך ללמדו בדרך קצרה, בדיבורים קצרים, שמהם יוכל התלמיד להבין כל הפרטים. וכמו המשנה ששנה לנו רבינו הקדוש, שבלשון המשנה ישנם (בהעלם) כל הפרטים, האורך הרוחב והעומק, שנתבאר אח"כ בגמרא, אלא שבמשנה הם בקיצור נמרץ[26]. והטעם על זה (שההשפעה צריכה להיות בדרך קצרה דוקא) הוא, כי באם ישפיע לו (בתחילה) כל הפרטים בגילוי, יתבלבלו חושי התלמיד, וגם אפשר שמצד ריבוי ההתפשטות ילך בדרך עקלתון, ולכן צריך ללמדו בדרך קצרה דוקא, שעי"ז בא השכל בציור מוגבל (שהוא יודע את הענין בכללותו), ועי"ז, הנה גם לאחרי שמעיין בהפרטים, בריבוי סברות, תהי' ההתפשטות לפי אופן הציור של הדיבורים הקצרים ולא ילך בדרך עקלתון. וכמו שהוא בההשפעה להתלמיד בפועל, דתחילת ההשפעה צריכה להיות בדרך קצרה דוקא, עד"ז הוא גם בהמצאת השכל השייך להתלמיד בהרב עצמו, דתחילת המשכת (והמצאת) השכל היא בבחינת נקודה. דהנה ידוע[27] שבשכל הרב כלול גם חיצוניות השכל ששייך להתלמיד, אלא, שבהיותו כלול בשכל הרב, הנה נוסף לזה שאינו ניכר שם בפ"ע (להיותו כלול ומעורב עם הפנימיות), הנה גם חיצוניות השכל (השייך להתלמיד) הוא בריבוי אור, ולכן צריך הרב לצמצם את שכלו, היינו להעלים את שכלו העצמי שלא יאיר כלל, שעי"ז נבדל החיצוניות מהפנימיות וניכר בפ"ע, וגם החיצוניות שנמצא אצלו אז הוא בבחינת נקודה בלבד, ורק לאחרי זה (לפני שמשפיע בפועל) הוא משער בעצמו את הפרטים שישפיע אל המקבל. והטעם על זה שבתחילה בא השכל בבחינת נקודה הוא, כי באם השכל ששייך להתלמיד הי' נמצא מלכתחילה באופן דהתפשטות בריבוי פרטים, יהיו אז הפרטים באופן כמו שהם נובעים משכל הרב, בריבוי אור, ולא יהיו מכוונים ומתאימים לחושי התלמיד. ולכן, המצאת השכל בתחילה הוא בבחינת נקודה (ענין של התעלמות), שעי"ז נגבל השכל. דעם היות שבהנקודה כלולים כל הפרטים שישפיע אח"כ להתלמיד [ויתירה מזו, שיש בהנקודה בהעלם גם מפנימיות השכל[28]], מ"מ, מכיון שכל זה הוא בהעלם, הנה עי"ז נעשה הגבלה וציור (כללית) בהשכל שיהי' באופן ששייך להשפיע אותו להתלמיד, ולאחרי שנעשה בו הגבלה זו, הנה גם לאחרי שנמשך ברוחב והתפשטות (כשמפרט את הפרטים), יהי' הרוחב כפי אופן ההגבלה והציור של הנקודה.
Part 3
ד) והנמשל מזה יובן למעלה, דבכדי שהאור שמהווה את העולמות יהי' לפי ערך הנבראים, באופן שיוכל להאיר בהם בפנימיות, הוצרך להיות תחילה ההמשכה באופן דכלל ופרט. כי מכיון שהעולמות הם באין ערוך לגבי אוא"ס, לכן, באם ההמשכה מאוא"ס היתה מלכתחילה בריבוי פרטים, היו אז הפרטים בבלי גבול (כמו שהם מצד אוא"ס), ולכן הוצרך להיות תחילה ההמשכה באופן דכלל, שעי"ז נעשה ציור כללי בהאור שיהי' לפי ערך העולמות, ועי"ז, גם הפרטים שנמשכו אח"כ הם לפי ציור זה.
וכמו שבהשפעת השכל מרב לתלמיד, קדימת הכלל להפרטים היא הן בההשפעה בפועל, שההשפעה היא בדרך קצרה, דיבורים קצרים שכוללים כל הפרטים שהתלמיד יבין אח"כ, והן בהמשכת השכל (השייך להתלמיד) בהרב עצמו, שתחילת המשכתו היא בבחינת נקודה, שכוללת כל הפרטים שנמשכים אח"כ (אצל הרב, לפני ההשפעה בפועל), עד"ז הוא גם למעלה, שקדימת הכלל להפרטים היא הן בהמשכת האור שלצורך התהוות העולמות, שבתחילה היתה ההמשכה בבחינת כלל ואח"כ דוקא נמשכו הפרטים [וענין זה דקדימת הכלל להפרטים הי' בכל דרגא ודרגא, כנ"ל (סעיף ב) בארוכה], והן בההתהוות בפועל, שבתחילה נברא העולם במאמר אחד, המאמר דבראשית, ורק לאח"ז היתה ההתהוות בכל מאמרות פרטיים.
ה) אך צריך להבין, דלכאורה, המשל דרב ותלמיד אינו דומה להנמשל. דבהמשל, הרי זה שישנו שכל הרב שלמעלה מגדר השפעה להתלמיד, הוא ענין שמצד הרב עצמו ולא בשביל ההשפעה להתלמיד. משא"כ בהנמשל, הרי כל הגילויים, גם הגילויים הכי נעלים, כולל גם האור שבבחינת גילוי העצם שלמעלה גם מהכלל הראשון השייך לעולמות (עליית הרצון), הוא בכדי[29] שאח"כ יומשכו ממנו (ע"י ריבוי צמצומים) העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ועפ"ז צריך להבין, מדוע לא נמשכו מלכתחילה עשרה מאמרות. דביאור הנ"ל על הצורך דקדימת הכלל להפרטים הוא לאחרי שהוקבע שבתחילה יהי' האור שלמעלה משייכות לעולמות וממנו דוקא תהי' המשכת האור שלפי ערך העולמות [דכיון שהאור שלפי ערך העולמות נמשך מהאור שלמעלה משייכות לעולמות, לכן הי' צריך להיות תחילה ההמשכה בבחינת כלל, שעי"ז נעשה הגבלה בהאור, כנ"ל], אבל אינו מובן, דכיון שהכוונה בהמצאת האור שלמעלה משייכות לעולמות היא בכדי שאח"כ יומשך ממנו האור שלפי ערך העולמות עד לעשרה המאמרות שבהם נברא העולם, הרי לכאורה הי' צריך להיות מלכתחילה המשכת (המצאת) העשרה מאמרות[30].
ו) אך הענין הוא, דבכדי שתושלם כוונת הבריאה, שהנבראים ע"י עבודתם יהיו בטלים לאלקות, היתה הבריאה[31] באופן כזה שגם קודם העבודה תהי' בהנבראים כעין הכנה והכשרה להביטול שיפעלו ע"י עבודתם. ולכן היתה הבריאה באופן שבתחילה נמצא האור שלמעלה משייכות לעולמות, וממנו דוקא נמשך האור שלפי ערך העולמות, שעי"ז נעשה ההכשרה בהעולם להיות דירה לו ית'.
ויובן זה בהקדים מה שארז"ל[12] דהטעם על זה שבריאת העולם היתה בעשרה מאמרות (אף שבמאמר אחד יכול להבראות) הוא להפרע מן הרשעים כו' וליתן שכר טוב לצדיקים כו'. וידוע הביאור בזה[32], דבאם היתה ההתהוות ממאמר אחד, הי' העולם בטל בתכלית [שהרי אפילו עולם הבריאה, שנתהווה מהמאמר דבראשית שבספירת המלכות, אינו יש ממש, ומכ"ש באם היתה ההתהוות מהמאמר אחד דחכמה או דכתר, ועאכו"כ מהרצון שלפני הצמצום, שאז היו העולמות בתכלית הביטול], ובמילא לא הי' שייך ענין הבחירה. ולכן היתה הבריאה בעשרה מאמרות פרטיים, שעי"ז נעשו הנבראים בבחינת יש, ושייך בהם ענין הבחירה (וענין שכר ועונש, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים). אבל, מכיון שההתהוות שמצד העשרה מאמרות היא בבחינת יש ועד שאפשר לבחור בהיפך, הנה בכדי שתושלם כוונת הבריאה, שיהי' גילוי אלקות בעולם ושהנבראים יהיו בטלים לאלקות, לכן היתה הבריאה באופן שבתחילה נמשך המאמר אחד וממנו נפרטו עשרה מאמרות פרטיים, דעי"ז יש בהעלם בהעשרה מאמרות הכלל דמאמר אחד, וע"י עבודת האדם, הוא מגלה את הכלל דמאמר אחד[33] (שבכל הדרגות, עד להרצון שלפני הצמצום) בהעשרה מאמרות ובהעולם[34] שנתהווה מהם, שיהי' גילוי אלקות בהעולם ושיהי' בטל לאלקות[35].
Part 4
ז) ועפ"ז יובן גם זה שבתחילה האיר האור שבבחינת גילוי העצם שלמעלה משייכות לעולמות, וממנו דוקא נמשך האור שלפי ערך העולמות. דהנה ידוע[36] שהביטול בעולם שמצד גילוי האור שלפי ערך העולמות, הוא רק ביטול היש, מכיון שלגבי אור זה יש להם ערך, ואמיתית ענין הביטול, ביטול במציאות, הוא דוקא מצד האור שלמעלה משייכות לעולמות. ולהיות שכוונת הבריאה היא שהנבראים יהיו בטלים לאלקות בתכלית הביטול, ביטול במציאות, שעי"ז דוקא נעשים דירה לו ית', לכן הי' תחילה האור שלמעלה משייכות לעולמות, וממנו דוקא נמשך האור שלפי ערך העולמות, דעי"ז יש בו בהעלם גם מהאור שלמעלה משייכות לעולמות, וכמו שידוע[28] שבנקודת הרשימה יש בהעלם (לא רק כל הפרטים שיומשכו אח"כ בהקו, אלא גם) מפנימיות האור שלמעלה משייכות לעולמות, וכבהמשל דרב ותלמיד, שבנקודת השכל של הרב (שנשאר אצלו בעת הצמצום) יש בהעלם כל הפרטים שישפיע אח"כ להתלמיד (שנמשכים מחיצוניות השכל של הרב), וגם מפנימיות השכל של הרב. ומכיון שהפרטים שנמשכים אח"כ עד להעשרה מאמרות שמהם נברא העולם בפועל הם (לא ענין בפ"ע, אלא) הפרטים של הכלל דמאמר אחד (עד לשרשו הראשון) שיש בו בהעלם מהאור שלמעלה משייכות לעולמות, לכן, ע"י העבודה, מגלים בהעשרה מאמרות (ובהעולם שנברא מהם) לא רק הכלל דמאמר אחד אלא גם האור שלמעלה משייכות לעולמות [ובדוגמת המשל דרב ותלמיד, שע"י שהתלמיד מעיין בהפרטים, הנה סוף סוף נעשה קאי אדעתי' דרבי'[37], שמגיע לשכל העצמי דהרב], דע"י גילוי אור זה, נמשך בעולם שיהי' בטל לאלקות בתכלית הביטול, ביטול במציאות.
ח) ובעומק יותר יש לומר, דע"י העבודה בהפרטים, מגיעים לבחינת עצם האור, שלמעלה גם מהאור שלמעלה מעולמות שישנו בהעלם בהכלל דעולמות. דמה שיש בהעלם בהכלל דעולמות הוא בחינת התפשטות האור, שבתחילה הי' אוא"ס ממלא את מקום החלל[38], שהוא האור שבבחינת התפשטות וגילוי, ואח"כ (באור זה[39]) עלה ברצונו להאציל ולברוא, הרי שהשייכות דהרצון לעולמות (הכלל דעולמות בשרשו הראשון) לאור הבל"ג שלמעלה מעולמות, היא רק להאור שבבחינת התפשטות וגילוי, וע"י העבודה בהפרטים מגיעים לעצם האור.
והענין הוא, דשרש הפרט הוא למעלה מהכלל[40]. וכמו חכמה ובינה, דהגם שחכמה היא הכלל שממנה נמשכים כל הפרטים דבינה, מ"מ מצד זה גופא, שרש הבינה הוא למעלה משרש החכמה. שלכן, על ידי העיון בהפרטים דבינה ניתוספים (לפעמים) ענינים חדשים שלא היו בנקודת החכמה. ועד"ז הוא בדיבור, דכשנמשך השכל בדיבור נעשים בו ריבוי פרטים יותר גם מהפרטים דבינה (אפילו לאחרי שהבינה מתלבשת במחשבה, דמה שחושבים במחשבה אחת הנה בדיבור הוא משך זמן), דשרש הדיבור הוא למעלה יותר גם מהשרש דבינה, שלכן כשלומד את השכל בדיבור, מתחדשים אצלו ענינים שלא היו תחילה במחשבה, גם בההשגה דבינה. ועד"ז הוא בהשפעת שכל מרב לתלמיד, דעל ידי שהשכל מתפרט לריבוי פרטים [ובפרט על ידי ההשפעה לתלמיד קטן, דכל מה שההשפעה היא לתלמיד קטן יותר, צריך לפרט את השכל בריבוי פרטים יותר[41]], הנה עי"ז מיתוסף אצל הרב עומק חדש שלא הי' אצלו לפני ההשפעה, כמאמר[42] ומתלמידי יותר מכולן. ובפרט כשהתלמיד מקשה קושיות על השכל, שבכדי לתרץ ולהסיר את הקושיא, מתעורר אצלו עומק חדש.
Part 5
והנמשל מזה יובן למעלה בענין העשרה מאמרות, דהגם שהעשרה מאמרות הם הפרטים דהמאמר אחד, מ"מ, מצד זה גופא, מכיון ששרש הפרט הוא למעלה מהכלל, לכן על ידי העבודה בהעולם שנברא בעשרה מאמרות [ובפרט שמצד זה שהעולם נברא בעשרה מאמרות יש אפשרות לבחור גם בהיפך (כנ"ל סעיף ו), בדוגמת הקושיות שסותרים את השכל], מגיעים למעלה יותר מבחינת הכלל דעולם דמאמר אחד, ויתירה מזו, שמגיעים גם לעצם האור, שלמעלה גם מהאור (התפשטות האור) שבו הי' העלאת הרצון לעולמות.
ט) והנה עד"ז הוא גם בההמשכה דתורה, דע"י שנמשכה תחילה בבחינת כלל ואח"כ נפרטה לפרטים, הנה גם הפרטים הם (לא ענין בפני עצמו, כי אם) פרטים שנובעים מהכלל, ועי"ז ישנו הכח שגם בהפרטים דתורה שבעל פה, ועד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, יהי' בגילוי האור דהכלל דתורה שבכתב, ועד להכלל דעשרת הדברות (שלימוד כל פרט שבתורה יהי' באימה וביראה וברתת ובזיע כמו שהי' בעת אמירת עשרת הדברות[43]), ועד להכלל דדיבור אחד שבו נכללו כל עשרת הדברות.
ויתירה מזו, דע"י העיון והיגיעה בהפרטים דתורה שבעל פה, מגיעים למעלה גם מבחינת הכלל. דזהו מה שאמרו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (לחדש[44] דוקא)[45], כי ע"י היגיעה בתורה ממשיכים מבחינת התורה כמו שהיא מושרשת בהעלם העצמי דא"ס, שלמעלה מבחינת התורה כמו שבאה בבחינת המשכה וגילוי[46]. וזהו יגעתי ומצאתי[47], דענין מציאה (מצאתי) הוא שמוצא דבר חדש שבתחילה לא הי'אפשר לשער, כמו מציאה שבאה[48] בהיסח הדעת. וזהו יגעתי ומצאתי, שע"י היגיעה בתורה מוצאים ומגלים ענינים חדשים, ועד שע"י היגיעה בתורה [ובפרט בפנימיות התורה שהיא מעין תורתו של משיח] עכשיו, נזכה לגילוי תורתו של משיח, שבא[48] בהיסח הדעת, מצאתי דוד עבדי[49] (מצאתי דוקא), שאז יהי' גילוי עצמות אוא"ס בלי לבוש[50] (ועד שגם הגילוי בשעת מ"ת הי' רק מעין הגילוי דלעתיד50), בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס חג השבועות – תשמ"ט, "לקראת חג השבועות הבעל"ט . . ימי הגבלה ה'תשמ"ט". 
  1. 1 יתרו כ, א ואילך.
  2. 2 בלקו"ת במדבר ד"ה זה בתחילתו (טו, ג). רד"ה זה תקס"ח (סה"מ תקס"ח ח"א ע' רכד).
  3. 3 ראה חגיגה ג, ב (וכ"ה בבמדב"ר פי"ד, ד). שמו"ר רפמ"ז. ועוד – הובאו בלקו"ת שם.
  4. 4 ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר שם. ויק"ר רפכ"ב. קה"ר פ"א, ט (ב). פ"ה, ח (ב). ועוד.
  5. 5 ממכילתא עה"פ. ועיין ג"כ במדב"ר פי"א, ז (הובא בלקו"ת שם).
  6. 6 ראה רמב"ם בהקדמתו לספרו.
  7. 7 ראה לקו"ת ברכה צד, א ואילך. וראה אגה"ק סכ"ט (קנ, ב ואילך). ובכ"מ.
  8. 8 ראה תענית כא, א: מי* איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לי' ממתניתין. וראה לקו"ת שה"ש מא, ב. 
  9. 9 וכמו שמדייק עד"ז בד"ה וידבר גו' ושבתה תרע"ג (סה"מ תער"ב-תרע"ו ע' רנ ואילך).
  10. 10 בהבא לקמן (סעיף ב-ד) – ראה (בסגנון אחר קצת) בד"ה ושבתה תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז ע' רנז ואילך); תרע"ג הנ"ל שם.
  11. 11 זח"ב קסא, א-ב.
  12. 12 אבות פ"ה מ"א.
  13. 13 פרדס שער ב (שער טעם האצילות) פ"ו. לקו"ת בהר מא, ד. ד"ה דבר גו' כי תבואו גו' ושבתה תקס"ב (סה"מ תקס"ב ח"א ע' קפח. שם ע' תלב. סהמ"צ להצ"צ קסז, א). מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' רפד-ה. ח"ב ע' תעז (וש"נ). אוה"ת עקב ע' תפ. שם ע' תצג. ובכ"מ. ובארוכה – סה"מ תרנ"ט ע' קמג ואילך. ה'תש"ד ע' 67 ואילך.
  14. 14 ר"ה לב, א. מגילה כא, ב.
  15. 15 בראשית א, א.
  16. 16 ראה פרש"י עה"פ בראשית שם, יד.
  17. 17 ראה חדא"ג מהרש"א לר"ה שם, שמהמאמר דבראשית נברא "חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל הצורות". וראה גם לקו"ת בהר שם, "שכמו"כ בגשמיות בהתהוות עוה"ז . . נתהווה ע"י מאמר דבראשית כו' אלא שנפרטו אח"כ ע"י ט' מאמרות", ומציין לרמב"ן עה"ת ר"פ בראשית, דמזה מוכח שכוונתו היא ל"חומר הראשון".
  18. 18 ראה שעהיוה"א פ"א, שהחיות הנמשך מהעשרה מאמרות עצמם "גדול מאד מבחי' הנבראים פרטיים", והמשכת החיות לפרטי הנבראים מהעשרה מאמרות הוא ע"י צירופים וחילופים כו' – דעפ"ז נמצא, שגם העשרה מאמרות (עם היותם בחי' פרט לגבי הכלל דמאמר אחד) הם בחינת כלל שנפרטו אח"כ ע"י הצירופים וכו' – בדוגמת מה שגם עשרת הדברות הם בחינת כלל ונפרטו אח"כ בתושב"כ ובתושבע"פ.
  19. 19 היינו, שגם המאמר דבראשית הוא במלכות, כדמוכח ממ"ש בהערה 17 שמהמאמר דבראשית נתהווה "חומר הראשון". וראה סה"מ עזר"ת ס"ע יד, שהוא "הפנימיות דחיצוניות המל' המקור לבי"ע". ומה שמבואר בכ"מ שהמאמר דבראשית הוא חכמה או כתר (כדלהלן בפנים), הוא – לפי ששם מדובר בענין העשרה מאמרות כמו שהם בשרשם, בהספירות.
  20. 20 ולהעיר שעד"ז הוא בהכלל דעשרת הדברות – שיש בו כו"כ דרגות, דב' דברות הראשונות "הם כללות כל התורה כולה" (תניא רפ"כ. וראה תו"ש יתרו כרך טז מילואים אות א. וש"נ), למעלה מזה הוא הדיבור "אנכי" שכולל גם הדיבור לא יהי' לך (ראה "הדרן" על הרמב"ם (קה"ת, תשמ"ה) סעיף ו [תורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' מט]), למעלה מזה – תיבת אנכי, תיבה הראשונה שכוללת כל הפרטים שבדיבור אנכי (ראה פורת יוסף (כג, ד) בשם הבעש"ט), ובתיבת אנכי גופא – האל"ף שהוא "ראש" התיבה שכולל כל האותיות שבה (ראה פנים יפות (לבעל ההפלאה) עה"פ יתרו כאן).
  21. 21 כ"ה בכ"מ בדא"ח. ובתרגום שם: בחוכמא.
  22. 22 ראה גם לקו"ת במדבר יג, א.
  23. 23 ראה שער היחוד (לאדמו"ר האמצעי) פ"י וי"א. ד"ה צאינה וראינה תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' שב ואילך).
  24. 24 פסחים ג, ב.
  25. 25 ראה לקו"ת בשלח א, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ פ' אחרי (עו, ד) ולהצ"צ שם (ח"א ע' שסג-ד). ד"ה וידעת תרנ"ז (סה"מ תרנ"ז ע' מט). וראה גם לקו"ת שבהערה 8.
  26. 26 ראה הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות ד"ה אחר כן ראה, שלשון המשנה הוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים".
  27. 27 ראה המשך תרס"ו ע' סה. סה"מ תרס"ח ע' קסד. תרפ"ד ע' שז-ח. תרפ"ז ע' מב. ה'תש"ט ע' 4-133. ועוד.
  28. 28 ראה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ס"ע קצא ואילך).
  29. 29 דמכיון שלמעלה הגילוי אינו בדרך הכרח ח"ו – הרי מובן, שגם גילוי האור שבבחינת גילוי העצם הוא בשביל הכוונה דדירה בתחתונים (סה"מ עטר"ת ע' לא. תרצ"ט ע' 48. ובכ"מ).
  30. 30 ראה עד"ז סה"מ תרע"ח ע' רפג וסה"מ תרפ"א ע' חצר שמדייק שם "למה הי' הגילוי תחילה בבחי' א"ס שיהי' הצמצום ואח"כ המשכת הקו, הרי בכח הא"ס הי' יכול להיות בתחילה המשכת הקו בבחי' מדה וגבול" (ולהעיר מהמשך תרס"ו ע' תסה. ובכ"מ).
  31. 31 כי הכוונה ב"דירה בתחתונים" היא שהתחתונים יהיו דירה לו ית' מצד ענינם הם (לקו"ש חי"ב ע' 73. ובכ"מ). ולכן היתה הבריאה באופן כזה, בכדי שהביטול בעולם (שיהי' אח"כ ע"י עבודה) יהי' (גם) מצד ענין וגדר העולם.
  32. 32 ד"ה ושבתה תרכ"ז שבהערה 10. סה"מ תרנ"ב ע' נא. תרנ"ט ע' קמד. ה'תש"ד ע' 70.
  33. 33 להעיר גם מלקו"ת נשא כו, ב (בענין ויקרא האדם שמות), ד"ע"י האדם באים למאמר הכולל".
  34. 34 ועפ"ז יומתק זה שבריאת העולם (בתחילה) היתה במאמר אחד, בכדי שהשייכות דעולם להמאמר אחד תהי' (לא רק ע"י העשרה מאמרות שהם הפרטים דהמאמר אחד, אלא) גם מצד העולם.
  35. 35 ראה גם סה"מ תרנ"ב ע' נב, "שיומשך בחי' מאמר אחד בעש"מ ועי"ז נעשה בחי' ביטול היש לאין".
  36. 36 ראה קונטרס עה"ח פ"ו. המשך תרס"ו ע' תלו. ובכ"מ.
  37. 37 ראה ע"ז ה, ב.
  38. 38 עץ חיים שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.
  39. 39 המשך תרס"ו ריש ע' קפה. ובכ"מ.
  40. 40 ראה בארוכה המשך מצה זו תר"מ פרק יז ואילך ובסה"מ תרנ"ט ע' ג' ואילך (בענין בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש). וראה שם הדוגמאות דלקמן. וראה גם ד"ה ושבתה שבהערה 9 (ע' רנד ואילך).
  41. 41 ראה גם סהמ"צ להצ"צ נט, ריש ע"ב.
  42. 42 תענית ז, א.
  43. 43 ברכות כב, א. וראה תו"א יתרו סז, ב.
  44. 44 ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 הערה 21.
  45. 45 ראה המשך תרס"ו (ע' שפג. שם ע' שצג. ועוד), ש"הגם דלכאורה כל הענינים דתושבע"פ (שחידשו חז"ל) הכל מתושב"כ", הנה באמת "כל עניני תושבע"פ הן בבחי' חידוש בכח עצמם ויגיעתם דוקא", וע"י היגיעה שלהם המשיכו "לא מבחי' תוה"ק לבד כ"א מבחי' העלם העצמי דא"ס".
  46. 46 ומה שאמרו דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני – הוא, לפי שבמ"ת "ניתנה" התורה כמו שהיא מושרשת ב"העלם העצמי דא"ס" (שלמעלה מבחינת התורה כמו שבאה בבחינת המשכה וגילוי).
  47. 47 מגילה ו, ב.
  48. 48 סנהדרין צז, א.
  49. 49 תהלים פט, כא. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1165.
  50. 50 תניא פל"ו (מו, א).

1. Introduction and Context of the Maamer

This discourse, the 48th in the series, was delivered by the Rebbe on the second day of Shavuos in the year Tov Shin Chof Ches. The Maamer begins with the verse: “Vayidaber Elokim es kol ha-dvorim ha-eileh leimor Anochi...” at the start of the Aseres HaDibros—the Ten Commandments. Later, this Maamer was reviewed and edited by the Rebbe and published for Shavuos in Tov Shin Mem Tes, during the days of Hakbalah. Many Maamarim were originally said years earlier and then prepared for publication for special occasions like Yom Tov.

The central question addressed is: Why does the Torah introduce the Ten Commandments with “Hashem spoke all these words”? It could have simply stated, “Hashem said Anochi Hashem Elokecha...” What is meant by “all these words”?

2. The Meaning of “All These Words”

The Rebbe explains that “es kol ha-dvorim ha-eileh”—“all these words”—refers to more than just the Ten Commandments themselves. It means that all of Torah is included within them. This includes not only Torah Shebiksav (the Written Torah) and Torah Shebaal Peh (the Oral Torah), but even every future insight that a diligent student will ever innovate. Everything was already given to Moshe at Sinai.

Rashi offers a slightly different interpretation: initially, Hashem spoke all ten sayings at once, and then each commandment was articulated individually. Both explanations highlight a process where first there is a general statement (klal), followed by specific details (prat). The Rebbe asks: why did Hashem choose to reveal Torah in this way? Why not present all details immediately?

3. Klal and Prat in Creation and Torah

The Rebbe draws a parallel between the giving of Torah and the creation of the world. Just as Torah was given first in a general way and then specified, so too was creation: first there was a general act, then details emerged.

The world was created through ten utterances (asara maamaros). Yet it could have been created with one utterance (maimer echad)—specifically, “Bereishis,” which encompasses all subsequent sayings. All creations were included in this initial general utterance, but only later did they become differentiated through nine additional sayings.

This pattern repeats on higher spiritual levels as well: in their root within the ten sefiros, “Bereishis” corresponds to chochmah—a general principle including all that follows. In even loftier realms, such as keser or makhshava keduma, we find similar structures of generality followed by specificity.

4. The Necessity of Generality Before Specifics

The question arises: if Hashem’s intent in creation was to produce detailed beings, why not begin with specifics? Why must there be an initial stage of generality?

The answer is illustrated through an analogy from education: when a teacher imparts wisdom to a student, he must first present ideas concisely (dvarim kitzorim). If he were to begin with exhaustive detail, it would overwhelm or confuse the student. By starting with a general outline or point (nekudah), he provides structure and clarity so that subsequent details are understood within proper context.

This method ensures that when details are eventually explored, they remain faithful to the original concept and do not deviate from its intended meaning.

5. The Process Within Teacher and Student

This process occurs both in how ideas are formed within the teacher’s own mind and how they are transmitted to students. Within himself, a teacher must first distill his knowledge into a concise point suitable for transmission (nekudah). Only after this internal contraction can he estimate which details are appropriate for his student’s level.

If all details were revealed at once from their source within the teacher’s intellect, they would be too lofty for students to grasp. By restricting his own understanding into a concise form before expanding it outwardly, he ensures that what is conveyed matches what students can receive.

This mirrors how divine light descends into creation: first as an undifferentiated generality, then as specifics tailored to each world’s capacity.

6. Application to Divine Light and Creation

The same principle applies above: for divine light (oir) to be internalized by creation (olamos), it must be drawn down first as a general force before being specified according to each world’s needs.

If divine light entered creation immediately as infinite detail without prior contraction into generality, it would overwhelm existence and fail to integrate properly into finite worlds. Thus, Hashem’s light is first limited through stages of klal u'prat, ensuring that each detail remains connected to its source while being appropriately tailored for its recipient.

7. The Deeper Purpose Behind Klal u'Prat

The Rebbe addresses why this structure is necessary even though Hashem’s ultimate intent is detailed existence (pratim). The answer lies in preparing creation for true self-nullification (bittul b'metzius) before Godliness.

If worlds were created solely from infinite light or solely from finite detail without connection to their source, either total nullification or complete independence would result—neither fulfilling Hashem’s purpose for creation as an abode below where independent beings choose self-nullification through their own effort.

This is why creation begins with an all-encompassing light beyond connection (sovev kol almin) before contracting into specifics (memale kol almin). Through this process, even finite existence retains hidden within itself access to its infinite source—a potential realized through human effort in revealing Godliness within creation.

8. The Power of Details—Reaching Higher Than Generalities

A profound insight emerges: although specifics derive from generalities (details from points), their root is actually higher than that of their source! This is seen both intellectually (in how new depths emerge when explaining concepts in detail) and spiritually (in how working within finite reality can draw down levels higher than those accessed through pure abstraction).

The analogy continues: when a teacher explains something deeply or answers challenging questions posed by students, new insights arise that surpass what existed previously even within his own mind. Similarly, when we engage with worldly details—especially those aspects where free choice allows opposition—we can reach levels higher than those accessible through pure unity alone.

9. Application Back to Torah—The Power of Chiddushim

This dynamic also applies to Torah itself: because every detail remains connected back to its root in revelation at Sinai—and ultimately back to its source in divine unity—each new insight or innovation (chiddush) achieved through toil reveals not only what was previously hidden but can even draw down entirely new lights from above.

This explains why our sages say everything that any diligent student will ever innovate was already given at Sinai—not just because it existed potentially but because every true chiddush draws from ever-higher roots within divinity itself.

10. The Ultimate Goal—Preparing for Redemption Through Effort in Details

The culmination of this process is expressed both in our relationship with Torah and our role within creation: through intense effort—even struggle—in understanding every detail of Torah (especially its inner dimensions), we merit revelations far surpassing anything previously experienced—even at Sinai itself!

This prepares us for the ultimate revelation—the coming of Mashiach—when Godliness will be revealed openly without concealment or limitation (“metsosi Dovid Avdi”, I have found My servant Dovid). Then we will experience not only what was revealed at Sinai but infinitely more—the essence itself—fulfilling Hashem’s purpose for creating both worlds and Torah in precisely this way: beginning with unity but reaching completion only through multiplicity connected back always to its divine source.

Leave Feedback