מאמרים מלוקט חלק ג - אור לה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשמ"ט

בס"ד. אור לה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשמ"ט*

אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים^[1], דפסוק זה הוא דיבור הראשון דעשרת הדברות שניתנו במתן תורה בו' סיון^[2], לאחרי שהקדימו ישראל נעשה לנשמע [ובאו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע^[3]] בחמישי בסיון^[4]. ומובא בכמה דרושים דרבותינו נשיאינו^[5] השאלה הידועה דגדולי ישראל^[6], הרי בריאת שמים וארץ הוא פלא גדול יותר מיצי"מ. דביצי"מ, אף שהיו כמה נסים, הרי נוסף לזה שאין זה ביאור מספיק על זה שאומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים דוקא, מכיון שגם קודם יצי"מ וכן לאחרי יצי"מ היו כו"כ נסים^[7], הנה ענין הנס הוא שינוי מיש ליש, ובריאת שמים וארץ הוא יש מאין. ונוסף לזה שבריאה יש מאין הוא פלא גדול יותר, הנה גם הכח האלקי שבבריאה יש מאין הוא כח נעלה יותר, כידוע^[8] שבריאה יש מאין היא רק בכח העצמות שמציאותו מעצמותו. [ויש לומר, דזה שהמציאות דיש הנברא היא מציאות אמיתית^[9], הוא מפני שהתהוותו היא מהעצמות, יש האמיתי^[10]]. ולמה אומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דלכאורה הול"ל אשר בראתי שמים וארץ.

ב) ויש להוסיף, דזה שלכאורה הול"ל אשר בראתי שמים וארץ, הוא גם לפי שבריאת שמים וארץ ומתן תורה (דאנכי הוי' אלקיך הוא הפתיחה דמ"ת) שייכים זל"ז. דבריאת שמים וארץ מתחדשת בכל רגע ורגע, כתורת הבעש"ט עה"פ^[11] לעולם הוי' דברך נצב בשמים (הובא בספר תניא קדישא^[12]) שכח האלקי מהוה תמיד את הנברא מאין ליש. ומכיון שבריאה והתהוות יש מאין היא בכח העצמות, מובן, שהבריאה שבכל רגע ורגע היא יש מאין ממש מהעצמות. ועד"ז הוא בתורה^[13],שנתינתה (והמשכתה) היא מהעצמות (אנכי), והמשכתה מהעצמות היא בכל רגע^[14] כמ"ש^[15] נותן התורה לשון הוה, שלכן ארז"ל^[16] בכל יום^[17] יהיו בעיניך חדשים, חדשים ממש. והנה הכח על זה שבכל יום יהיו בעיניך חדשים, ניתן במ"ת. וכידוע^[18] בפירוש הכתוב^[19] וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שהפירוש דתיבת לאמר בפסוק זה הוא לא לאמר לאחרים (כמו כל לאמר שבמקרא) שהרי (נשמות) כל ישראל היו במעמד הר סיני ושמעו הדברות מהקב"ה עצמו, ופירוש לאמר כאן הוא שבשעת מ"ת ניתן הכח לכאו"א מישראל שבכל הדורות לאמר את כל הדברים האלה (שקאי גם על כל התורה כולה^[20]), שלימוד התורה שלו יהי' באופן דלאמר, שאומר הדברים שהקב"ה אומר עכשיו, כמו בשעת מתן תורה. שלכן מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'^[21]. ועפ"ז מודגש עוד יותר השייכות דענין ההתחדשות למתן תורה, כיון שהכח על זה שיהיו בעיניך חדשים ניתן במתן תורה.

ג) והנה ע"פ הידוע שגם שאלה בתורה היא תורה, תורת אמת, מובן, דזה שמובא בכמה דרושים שההתחלה דמ"ת הי' צ"ל בבריאת שמים וארץ הוא גם אליבא דאמת. דנוסף לזה שהתחלת כל התורה היא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ^[22], וכן התחלת משנה תורה (להרמב"ם)^[23] היא לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו [ולהוסיף, שבההתחלה דמשנה תורה מבואר לא רק ענין הבריאה בכללות (כבהתחלת תושב"כ) אלא גם שכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו, היינו שהבריאה היא בכח העצמות יש האמיתי, וכן – שהבריאה היא בכל רגע ורגע כמ"ש בהמשך הענין שם^[24] דאם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות, שהכוונה בזה היא שגם לאחרי שנמצאו הנמצאים – באם לא יהי' מצוי (בהם), תיבטל מציאותם. דשני ענינים אלו שבתורת החסידות, שהבריאה היא בכח העצמות ושהבריאה היא בכל רגע, כתבם הרמב"ם בסגנון דהלכה], הנה נוסף לזה – גם בההתחלה דמתן תורה ישנו הענין דבריאת שמים וארץ, אלא שענין זה הוא בהחלק דתושבע"פ דפסוק ראשון דמ"ת^[25], הפירוש דתורה שבכתב^[26]. וי"ל הביאור בזה, דע"י עסק התורה באופן דיהיו בעיניך חדשים, מגלים גם החידוש בהבריאה^[27] שהיא מתחדשת בכל רגע מאין ליש. וע"פ המובא לעיל דתיבת לאמר שבהתחלת מ"ת הוא הנתינת כח על יהיו בעיניך חדשים, שעי"ז מגלים (כנ"ל) החידוש דהבריאה, הרי, שבההתחלה דמ"ת (עוד לפני עשרת הדברות) יש (ברמז עכ"פ) הענין דחידוש הבריאה. אלא שאעפ"כ ההתחלה דמ"ת בגילוי (בתושב"כ) היא אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הכוונה דבריאת העולם ודמתן תורה היא בשביל ישראל, אַז זיי זאָלן דורכגיין הענין דמצרים מלשון מיצר וגבול ושיהי' אצלם היציאה מכל מיצרים וגבולים, הוצאתיך מארץ מצרים, ואפילו מבית עבדים, שיהיו מושללים מעבדות לבו"ד ואיזו שהיא, כי לי בני ישראל עבדים^[28], לי לעצמות ומהות, ושטרי קודם^[29]. ויש לקשר זה עם הענין שמתן תורה הי' לאחרי שהקדימו ישראל נעשה לנשמע^[30], דהגם שהגילוי דמתן תורה הי' מצד למעלה, ואני המתחיל^[31], הי' צריך להיות תחלה הקדמת נעשה לנשמע, הביטול לבעל הרצון, ועי"ז דוקא ניתנה התורה ונמשכה מהעצמות. כולל גם הנתינת כח שהי' במ"ת ("לאמר", כנ"ל) שבכל יום יהיו בעיניך חדשים.

ד) והימים האלה נזכרים ונעשים^[32], שבכל שנה ושנה חוזרים ונמשכים אותם הענינים כמו שהיו בפעם הראשונה, ויתירה מזו, שבכל שנה הם בדרגא נעלית יותר, דמעלין בקודש^[33]. וכיון שכל הענינים תלויים במעשינו ועבודתינו^[34], לכן, בכל שנה צריך להוסיף ולהעלות בקודש גם בההכנות למתן תורה, הוספה בהענין דויחן לשון יחיד כאיש אחד בלב אחד שהי' בר"ח סיון^[35], וכן בההכנות שהיו לאחרי ר"ח סיון (שמיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה^[36]), ועאכו"כ בההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, שהיא ההכנה העיקרית למתן תורה כמובן גם מזה שהכנה זו דהקדמת נעשה לנשמע היא בחמישי בסיון שהוא הערב של ששי בסיון שבו ניתנה התורה. והוא, שבמשך היום יתבוננו בהענין דהקדמת נעשה לנשמע, התבוננות המתאימה שמביאה לידי פועל, שבכל ענין דעבודת ה', צריך לכל לראש לקיימו בפועל (נעשה), ולאחרי זה להבין את הענין בחב"ד שלו (נשמע). ואף שיום זה (חמישי בסיון) הוא ערב יו"ט שישנם בו כמה טרדות דהכנות צרכי החג, הרי ידועה תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר^[37] שבחג השבועות ועד"ז בערב (ומעין) חגה"ש אין שליטה (כ"כ) להצד שכנגד, ולכן הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה כו'. ומובן בפשטות, דנוסף להכנות הנ"ל ששייכים להימים שלפני חגה"ש, מתחיל מר"ח סיון, צריך להיות ובמכ"ש השתדלות מיוחדת בנוגע להענינים השייכים לחגה"ש עצמו, מתחיל מההשתדלות שכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, יהיו בבית הכנסת בעת קריאת עשרת הדברות, וכמדובר כמה פעמים^[38], דזה שבכל שנה בחגה"ש ניתנה התורה מחדש ע"ד כמו שהי' בפעם הראשונה מתגלה בעיקר בהקריאה דעשרת הדברות, כמאמר רז"ל^[39] אמר הקב"ה לישראל בני היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדין לפני הר סיני ומקבלין את התורה, שלכן צריך לשמוע פרשה זו באימה וביראה וכו' כאילו עומדים לפני הר סיני, וזהו גם מהטעמים על גודל ההשתדלות שכל בני ישראל, גם הקטני קטנים(ות) יהיו בבית הכנסת בעת קריאת עשרת הדברות, כמדובר כמה פעמים בארוכה [ולהוסיף, שההשתדלות שהטף יהיו בביהכ"נ בעת קריאת עשה"ד שייך גם לההכנה דבנינו עורבים אותנו^[40], שי"ל שכולל גם הפירוש דעורבים מלשון תערובת שכל ישראל מעורבים זה בזה, ועורבים מלשון עריבות ומתיקות שכל ישראל ערבים ומתוקים זה לזה^[41]]. ועד"ז החלטות טובות להוסיף בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ועד שיפוצו מעינותיך חוצה, כולל גם ההשתדלות לארגן כינוסי תורה באסרו חג השבועות זמן מתן תורתנו או בימים הסמוכים לזה^[42]. וכאמור לעיל, שבכל שנה צריך להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, הן בנוגע לההכנות השייכים להימים שלפני זמן מתן תורתנו, והן בנוגע להחלטות טובות (וההשתדלות) בנוגע להענינים השייכים לזמן מתן תורתנו והימים שלאחריו. וכאמור לעיל, שבכל שנה צריך להוסיף בההכנות למ"ת ובפרט בההכנה דהקדמת נעשה לנשמע (בערב חג השבועות), ועי"ז גם הענין דמתן תורה וקבלת התורה בחג השבועות הוא בדרגא נעלית יותר, ועד ה) והנה, כמו שבמתן תורה בפעם הראשונה נעשה תוקף בקיום העולם כמאמר חז"ל^[44] עה"פ^[45] ארץ יראה ושקטה, שעד יום הששי בסיון ארץ יראה, וביום הששי בסיון, כשישראל קיבלו את התורה, שקטה, עד"ז הוא בכל שנה ושנה, שע"י ההוספה במתן תורה ובקבלת התורה נעשית הוספה בהתוקף דקיום העולם. וע"ד משנת"ל (ס"ג) שע"י עסק התורה באופן דיהיו בעיניך חדשים מגלים גם החידוש שישנו בהעולם, שהוא מתחדש בכל רגע מאין ליש בכח העצמות. דיש לומר שענין זה [גילוי כח האלקי שמהוה את העולם מאין ליש] הוא אמיתית הענין דשקטה. ועפ"ז יש להוסיף, דזה שבכל שנה צריך להוסיף בההכנות למתן תורה וקבלת התורה, נכלל בזה גם הוספה בג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח^[46]. ובפרט בצדקה, דנוסף לזה שהוא אחד העמודים דהעולם, הוא (גם) כללות כל התורה, כמבואר בתו"א ד"ה בחודש השלישי^[47]. ולכן נוסף על הסיום (כנהוג) בעשיית כל אחד ואחת לשליח במצות צדקה – צריך להיות בערב חג השבועות, ערב זמן מתן תורתנו, הוספה מיוחדת בנתינת הצדקה, ועד שנתינת הצדקה ביום זה תהי' באופן של פתיחה חדשה, דע"י פתיחה זו נעשה גם הוספה בההשפעה מידו הפתוחה (המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה^[48]) בנוגע לכל הענינים, ובפרט בהענין דמתן תורה, מתחיל מהדיבור הראשון אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שיוצאים מכל המיצרים וגבולים, ונעשים חד עם אנכי נותן התורה. וענין זה (דיציאה ממיצרים וגבולים) בא בהנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף, לאורך ימים ושנים טובות, גוף בריא ונשמה בריאה. וע"י לימוד גליא דתורה (הגוף דתורה^[49]) ופנימיות התורה (נשמתא דאורייתא^[49]) ששניהם הם תורה אחת, נעשים גם הגוף והנשמה של האדם הלומד מציאות אחת, מציאות שהיא חד עם אנכי, נותן התורה. וע"י שמכריזים על ענינים אלו בבית גדול, בית שמגדלין בו תורה^[50] ובית שמגדלין בו תפלה^[51], דתפלה הוא בקשת כל צרכיו, הן צרכיו הרוחניים והן צרכיו הגשמיים, הנה עי"ז ניתוסף עוד יותר בכל הנ"ל, שהקב"ה עוזר לקיים את כל ההחלטות (שהם גם בקשה ותפלה) דההכנות למתן תורה, וגם ממלא הבקשות בנוגע לההמשכה דמ"ת [ובפרט שנמצאים בבית שמגדלין בו תורה], שהמשכת התורה תהי' בשלימות ובאופן חדש לגמרי כנ"ל, ועד לתורה חדשה מאתי תצא^[52] בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. ולהוסיף, דענין מתן תורה הוא – נתינת התורה למטה בארץ, ובאופן שלא בשמים היא^[53]. וכמחז"ל^[54] שהקב"ה אומר למלאכי השרת אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'. ועפ"ז כשישראל למטה פוסקים פס"ד ע"פ תורה שהגיע כבר זמן הגאולה (כי כלו כל הקצין^[55] וישראל כבר עשו תשובה^[56]) – כן יקום ותיכף ומיד באה הגאולה.

ו) ולהוסיף שחג השבועות שייך למשה רבינו^[57], דמשה^[58] קיבל תורה מסיני ומסרה וכו' עד לאנשי כנסת הגדולה שהם אמרו העמידו תלמידים הרבה, שבזה (תלמידים הרבה) נכלל כל אחד מישראל, אנשים נשים וטף. [ויש לומר דפירוש העמידו תלמידים הרבה הוא גם שכל אחד מהתלמידים (היינו כל א' מישראל) נעשה עמוד, שעל ידו מתקיימים כל ג' העמודים שעליהם העולם עומד]. וחג השבועות שייך לדוד המלך ולהבעש"ט^[57] שיום ההילולא שלהם הוא בחגה"ש. ומכיון שהענין דחידוש הבריאה הוא פירוש הבעש"ט על הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים, פסוק בתהלים שנאמר ע"י דוד נעים זמירות ישראל, לכן, ימי חגה"ש הם מסוגלים ביחוד ללימוד והפצת התורה באופן דהעמידו תלמידים הרבה, ושהלימוד וההפצה בכל יום, ועאכו"כ בכל שנה, יהיו באופן דמעלין בקודש ועד באופן של חידוש, שע"י החידוש בתורה נתגלה (כנ"ל) החידוש דהבריאה, שכל הנבראים מתחדשים מאין ליש בכל רגע. ועד"ז הוא לאידך, שע"י לימוד והפצת הענין דחידוש הבריאה בכל רגע, שהוא מהענינים העיקריים דתורת החסידות, עי"ז מקרבים וממהרים את הגאולה העתידה, שאז יהי' אמיתית החידוש בתורה, תורה חדשה מאתי תצא. ויש לומר, דזהו גם הקשר דהתחלת התורה עם ההתחלה דמתן תורה, דהתחלת התורה הוא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ומזה באים לוידבר אלקים את כל הדברים גו' לההתחלה דמ"ת אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים שבזה נכלל גם גאולה העתידה דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות^[59]. ועד"ז הוא במשנה תורה (להרמב"ם) שההתחלה היא שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו [די"ל שמשמים וארץ ומה שביניהם הוא ע"ד את השמים ואת הארץ, את השמים לרבות צבא השמים ואת הארץ לרבות צבא הארץ^[60]], ומזה באים להסיום דמשנה תורה – ענין הגאולה, ועד להסיום והחותם דמשנה תורה^[61] – כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים^[62].

ז) וע"י מעשינו ועבודתינו, ובפרט בההכנות למתן תורה וקבלת התורה, ובפרט לאחרי שסיימו כבר ספירת העומר וביררו כל המדות מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, דספירת העומר היא הכנה למתן תורה שמתחלת באנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים (ענין הגאולה), ובפרט שבהמשך לספה"ע אומרים עלינו לשבח כו' עד להסיום והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד^[63], [דענין והי' הוי' למלך על כל הארץ שייך לספירת המלכות ובפרט מלכות שבמלכות], ולאחרי זה אומרים אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך^[64], וכל זה הכריזו בצבור במקום שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה, הרי בודאי שמיד תבוא הגאולה, ותהי' השלימות דמלכות – מלכות בית דוד, וגם מלכותו של משה^[65] וכן דהבעש"ט ודכל הנשיאים שלאחריו, ודמאן מלכי רבנן^[66], וכל זה יהי' מיד, דלא עיכבן אפילו כהרף עין^[67], ומתוך שמחה וטוב לבב, ולמטה מעשרה טפחים, ותיכף ומיד ממש.

**********

*) יצא לאור בשעתו, "בזה הננו מוציאים לאור . . מוצחה"ש וש"ק תשמ"ט".

¹יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
²שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תצד.
³שבת פח, א.
⁴פרש"י משפטים כד, ד.
⁵ד"ה למען תזכור בס' מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' תא ואילך (וראה בהנסמן בהערות שם). ד"ה אנכי ה' אלקיך תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו ע' ס). עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' שס ואילך). ד"ה החודש ה'ש"ת פ"ב ואילך (סה"מ ה'ש"ת ע' 20 ואילך). ועוד.
⁶ראב"ע עה"פ יתרו שם, ד"ה שאלני ר"י הלוי.
⁷כמו שמדייק בד"ה אנכי תרכ"ו בתחלתו.
⁸אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב). וראה בארוכה סה"מ תש"ז ע' 238 (וראה גם אגה"ק שם), דנוסף לזה שהתהוות היש היא בכח העצמות, הנה גם בהיש עצמו יש דוגמת הענין דמציאותו מעצמותו.
⁹ראה בארוכה סה"מ תרכ"ט ע' קמח ובכ"מ, שהעולם הוא מציאות ולא דמיון.
¹⁰וראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג.
¹¹תהלים קיט, פט.
¹²שעהיוה"א בתחלתו.
¹³ראה סה"מ עטר"ת ע' תלח-ט וסה"מ ה'ש"ת ע' 116 ואילך, דזה שהתורה מתחדשת תמיד היא דוגמת ההתחדשות דמע"ב.
¹⁴ראה סה"מ עטר"ת שם (וראה גם שם ע' תמז), שהתורה "צריכה להתחדש תמיד מן העצמות".
¹⁵בברכת התורה.
¹⁶פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז. וראה גם המכתב דר"ח סיון שנה זו (נדפס גם בהתוועדויות תשמ"ט ח"ג ע' 236. ובכ"מ). וש"נ.
¹⁷ראה סה"מ ה'ש"ת שם ע' 117 בענין המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב, ד"בכל יום" הוא לאו דוקא אלא בכל רגע. ולהעיר שכן הוא במרז"ל בכל יום יהיו בעיניך חדשים, שהכוונה היא בכל רגע.
¹⁸תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת שה"ש מב, א. ובכ"מ.
¹⁹יתרו כ, א.
²⁰ראה חגיגה ג, ב ובכמה מדרשי רז"ל – הובאו בלקו"ת במדבר טו, ג.
²¹ברכות כב, א.
²²בראשית א, א.
²³הל' יסוה"ת פ"א ה"א.
²⁴שם ה"ב. וראה בה"פירוש" שם ה"ג.
²⁵ועד"ז הוא לאידך, דזה ש"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" (פרש"י ר"פ בראשית), ענין יציאת מצרים – הכוונה בזה היא, שהתורה מתחלת בהחודש הזה לכם, אלא שענין זה הוא בתושבע"פ דהתחלת התורה.
²⁶דתורה בפירושה ניתנה (הקדמת הרמב"ם לספר היד בתחלתה).
²⁷דכיון שכל הענינים שבעולם נמשכים מענינם בתורה (זח"ב קסא, סע"א ואילך) – לכן, ע"י גילוי הענין בתורה, נתגלה גם הענין בעולם, שמשתלשל ממנו.
²⁸בהר כה, נה.
²⁹פרש"י שם.
³⁰ראה אוה"ת במדבר ע' קסד, שע"י שהקדימו נעשה לנשמע "עוררו למעלה בחי' גילוי רעד"ר כו' גרמו ענין מ"ת".
³¹תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
³²אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונתבאר בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט.
³³ברכות כח, א. וש"נ.
³⁴לשון אדה"ז בתניא רפל"ז.
³⁵יתרו יט, ב ובפרש"י.
³⁶שו"ע אדה"ז סוף הל' פסח (סו"ס תצד). וע"פ מ"ש בפנים יומתק מה שמאריך בשו"ע שם בפרטי הענינים שהיו בהימים שלפני מ"ת – אף שענינו דהשו"ע הוא הלכות ופסקי דינים וטעמיהם – כי גם זה הוא הלכה, שבכל יום (בכל שנה) צריכה להיות העבודה בהענין שהי' ביום זה בפעם הראשונה. [אלא שעפ"ז צע"ק שאינו מביא שם הענין דהקדמת נעשה לנשמע].
³⁷"היום יום" ג' וד' סיון.
³⁸לקו"ש חכ"ג ע' 250 ואילך.
³⁹פסיקתא דר"כ (הובא ברוקח סרצ"ו) עה"פ בחודש השלישי.
⁴⁰שהש"ר פ"א, ד.
⁴¹ראה ס' השיחות תש"א ע' 144. אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' שפד. ע' תפא.
⁴²ראה גם שיחת ש"פ אחרי שנה זו (תשמ"ט) ס"ט ואילך (התוועדויות תשמ"ט ח"ג ע' 68 ואילך). וראה גם שם ע' 72 ואילך (בקשר לעריכת כינוסי תורה בהמשך לחגה"פ).
⁴³ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רנ.
⁴⁴שבת פח, א.
⁴⁵תהלים עו, ט.
⁴⁶אבות פ"א מ"ב. להעיר מהמבואר בד"ה צאינה וראינה עזר"ת (ע' רכה) וד"ה בשעה שהקדימו תשי"ב (תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ס"ע 228 ואילך), דנוסף לשני הכתרים שכנגד נעשה וכנגד נשמע – יש גם כתר שלישי כנגד שהקדימו נעשה לנשמע. ושם, שזהו"ע ג' העטרות שבויק"ר פ' קדושים (פכ"ד, ח), שנים נתן בראש בניו [כתר שכנגד נעשה וכתר שכנגד נשמע] ואחד נטל לעצמו [הכתר דהקדמת נעשה לנשמע]. וע"פ הידוע (סה"מ עטר"ת ע' שפז, שצה. ובכ"מ) שג' העטרות שבויק"ר שם הם ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח – מובן, שג' קוין אלו שייכים לחמישי בסיון (שאז הקדימו נעשה לנשמע ונמשכו כל הג' כתרים).
⁴⁷סז, ג.
⁴⁸ברכה השלישית דברכת המזון.
⁴⁹זח"ג קנב, א.
⁵⁰דע"י שמגדלין בו תורה שנקראת בשם בית, גם הבית (כפשוטו) נעשה בית גדול. דזהו גם מהטעמים שהקיום דבית בישראל הוא* כשהבית קשור עם תורה.
⁵¹מגילה כז, א.
⁵²ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
⁵³שלכן אין משגיחין בבת קול (ב"מ נט, ב), דענין זה נתחדש במ"ת. ולהעיר משבת פט, א "תורה היכן היא כו' נתתי' לארץ", שלכאורה, מכיון שתורה היא דבר רוחני, הרי ע"י נתינתה לארץ אין הכרח (לכאורה) שתנטל מהשמים ואפשר להיות כמדליק מנר לנר. וע"פ הנ"ל מובן, כי נתינת התורה לארץ היתה באופן ש(בנוגע לפס"ד) ניטלה מן השמים. וע"ד וכמארז"ל "אמר להם הקב"ה לישראל, לשעבר הי' בידי כו' מכאן ואילך הרי מסורה בידכם כו'" (שמו"ר פט"ו, ב).
⁵⁴דב"ר פ"ב, יד. וראה שמו"ר שבהערה הקודמת.
⁵⁵סנהדרין צז, ב.
⁵⁶כפס"ד כ"ק מו"ח אדמו"ר שאנחה של יהודי היא תשובה גדולה ("היום יום" ג' תמוז. אגרות קודש שלו ח"ג ס"ע תקנא. סה"מ תרפ"ז ע' ד).
⁵⁷ע"ד השייכות דחגה"ש למשה רבינו, לדוד המלך ולהבעש"ט – ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 21 ואילך. ע' 249 ואילך. ועוד.
⁵⁸אבות רפ"א. *) להעיר מהל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ח (מסנהדרין צב, א) כל בית כו'.
⁵⁹מיכה ז, טו.
⁶⁰ראה פרש"י עה"פ בראשית א, יד.
⁶¹סוף הל' מלכים.
⁶²ישעי' יא, ט.
⁶³זכרי' יד, ט.
⁶⁴תהלים קמ, יד.
⁶⁵ויהי בישורון מלך זה משה (מדרש תהלים בתחלתו. שמו"ר פמ"ח, ד. הובא ברמב"ן ברכה לג, ה).
⁶⁶ראה גיטין סב, א. נדרים כ, ב.
⁶⁷מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

1. Introduction: The First of the Ten Sayings

This discourse is based on the verse, “I am Hashem your God, who took you out of the land of Egypt.” This is the very first statement of the Aseres Hadibros—the Ten Sayings—which were given at Matan Torah on the sixth of Sivan. The giving of the Torah followed the Jewish people’s declaration of “Naaseh veNishma”—“We will do and we will listen.” In recognition of this, ministering angels crowned each Jew with two crowns: one for “Naaseh” and one for “Nishma.” This event occurred on the fifth of Sivan, immediately preceding Matan Torah.

The Rebbe raises a classic question: Why does the Torah introduce itself with “I am Hashem who took you out of Egypt” rather than “I am Hashem who created heaven and earth”? Creation appears to be an even greater wonder than the Exodus from Egypt. The creation of heaven and earth is an act of yesh me'ayin—something from nothing—a miracle far surpassing even the many miracles associated with leaving Egypt.

2. The Wonder of Creation Versus Exodus

The Rebbe elaborates that while miracles such as those in Egypt involve a change from one state to another (yesh mi'yesh), creation itself is a transformation from absolute nothingness into existence (yesh me'ayin). This is a far greater wonder, requiring a more elevated divine power. The power to create something from nothing comes only from atzmus—the very essence of God, whose existence derives from Himself alone.

This leads to an even deeper question: If creation is such a profound demonstration of divine power, why does the Torah emphasize “taking you out of Egypt” rather than “creating heaven and earth”, especially since both before and after the Exodus there were many miracles?

3. Continuous Creation and Its Connection to Torah

The Rebbe adds that there is an intrinsic connection between creation and Torah. Both are not one-time events but ongoing processes. The teachings of the Baal Shem Tov explain that Hashem’s word continuously sustains creation every moment, as expressed in the verse, “Forever, Hashem, Your word stands firm in the heavens.”

This idea is also found in Tanya: There is a constant divine force bringing every created being into existence at every moment. Similarly, Torah is continuously given—noten haTorah, in present tense—rather than simply having been given once in history. Our sages teach that every day Torah should be new in our eyes—chadashim mamash, truly new.

The power for this daily renewal was granted at Matan Torah. The phrase “Lamer”—“to say”—in the context of Aseres Hadibros, does not mean to repeat to others (since all Jews were present at Sinai), but rather that each Jew in every generation was empowered so that their study would be as if they are saying what Hashem Himself says now, just as at Sinai.

4. Why Emphasize Exodus Over Creation?

The question remains: If both creation and Torah share this quality of constant renewal from atzmus, why does the opening statement focus on leaving Egypt? The answer lies in understanding that both creation and giving the Torah ultimately serve one purpose: to enable Jews to transcend their personal limitations (Mitzrayim, from metzarim u'gevulim—narrowness and boundaries).

The Exodus represents liberation not only from physical bondage but also from spiritual constraints. Even if someone finds themselves enslaved by materiality or other forces, they are fundamentally servants only to Hashem’s essence (atzmus u'mahus). No other force can truly enslave them because their essential bond is with God alone.

5. Preparation for Receiving the Torah: Naaseh Before Nishma

This theme connects directly to how we prepare for receiving the Torah. Although revelation at Sinai came from above, it required first that Israel declare “Naaseh veNishma”. “Nishma” means accepting specific commandments with understanding, while “Naaseh” means unconditional commitment to fulfill whatever Hashem commands—a total subjugation to His will.

This order was established on the fifth day of Sivan (Erev Shavuos), making it clear that true preparation for receiving Torah involves first committing ourselves fully (“Naaseh”) before seeking understanding (“Nishma”). Even though Erev Shavuos is busy with holiday preparations, it remains an especially auspicious time for spiritual readiness because negative influences have less sway then.

6. Practical Applications: Unity and Presence at Aseres Hadibros Reading

The Rebbe emphasizes practical steps for preparation: Each Jew—men, women, and children—should make special efforts to be present in shul during the reading of Aseres Hadibros. Every year on Shavuos we receive the Torah anew, just as at Sinai. Our sages teach that when we read this portion annually with awe and reverence, it is considered as if we are standing again at Mount Sinai receiving the Torah.

This effort extends especially to ensuring even young children are present during this reading. The term areivim, usually translated as ‘guarantors,’ also hints at unity (from taruvos, mixture) and sweetness (areivus u'mesikus) among Jews—a reminder that all Israel are interconnected and responsible for one another.

7. Increasing in Holiness: Study, Charity, and Good Deeds

The preparation for Shavuos includes increasing efforts in all areas connected to Matan Torah: learning both revealed and inner dimensions of Torah (so that its wellsprings spread outward), organizing communal study gatherings around Shavuos (including Isru Chag), and strengthening all three pillars upon which the world stands: Torah study (Torah), prayer (Avoidah), and acts of kindness (Gemilus Chassodim). Of these pillars, special emphasis is placed on charity (Tzedakah) as it encompasses all good deeds.

The Rebbe encourages everyone to give extra charity before Shavuos as a way to open new channels for divine blessing (‘a new opening’)—mirroring how our own generosity elicits Hashem’s open hand in return. This act helps us break through limitations (“going out from Mitzrayim”) so we can unite body and soul through both revealed and inner aspects of Torah.

8. Redemption Through Renewal: From Sinai Until Today

The annual renewal experienced at Shavuos has cosmic significance—just as when Matan Torah first occurred, it stabilized creation itself (“the earth was fearful until Israel received the Torah”). Each year’s additional preparation brings about further elevation not only spiritually but also strengthens creation’s foundation.

This process hastens ultimate redemption—the true novelty when “a new Torah will come forth from Me.” The connection between Genesis (“Bereishis bara”) and Matan Torah (“Anochi Hashem Elokecha”) reflects how Chassidus reveals both continual renewal in creation and within ourselves through learning deeper dimensions of Torah.

The conclusion ties together all these themes: After completing our preparations—especially following Sefiras HaOmer—we are ready for Matan Torah anew. This readiness brings about not only personal redemption but also hastens collective redemption with Moshiach’s arrival—when “the world will be filled with knowledge of Hashem as water covers the sea.” All these efforts culminate in immediate redemption—miyad mamash, truly right away—with joy and unity below ten handbreadths (in this physical world).