בס"ד. י"ט כסלו ה'תשל"ט*
אמר ר' אושעיא מאי דכתיב[1] צדקת פרזונו בישראל גו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות[2], ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה [שנאמר בי"ט כסלו[3] תרפ"ט בסעודה, ונדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט[4]], דע"י שישראל מפוזרים בכמה מדינות, הנה גם כשבמדינה אחת דוחקים ולוחצים את בנ"י ואין נותנים להם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ועד שבכמה מצוות הם אנוסים ממש[5] שאין להם אפשרות כלל לקיים אותם אפילו ע"י מס"נ[6] [ולדוגמא, כשיש גזירת המלכות שלא להכניס להמדינה ד' מינים, שאז גם ע"י מס"נ א"א לקיים המצוה], הנה ע"י שישראל הנמצאים בשאר המדינות עוסקים בתומ"צ, הם נותנים כח ועוז גם לאלו הנמצאים בהמקום שיש שם גזירות, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות. ומן הקל אל הכבד, בתחלה שיוכלו לקיים את המצוות ע"י מס"נ עכ"פ [וכידוע שיש דעה בפוסקים[7] שגם בהמצוות שעליהם אמרו יעבור ואל יהרג רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו], ועד שאח"כ לא יצטרכו למס"נ כלל[8], ועד שלא יהי' להם נסיונות ואפילו לא מניעות ועיכובים, כי יצאו לחירות ויוכלו לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, כמארז"ל[9] כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
ב) והנה כיון שהתורה היא נצחית בכל עת וזמן ובכל מקום (כמבואר בהמאמר[10]), מובן שצדקה זו היא גם בהמקומות שאין שם גזירות על תומ"צ. ויובן זה ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בדרושי חתונה הנ"ל[11]) בענין מצות פדיון שבויים שישנה גם ברוחניות. דכמו שהשבוי בגשמיות (היושב במאסר) אינו יכול לצאת משם, עד"ז הוא גם ברוחניות, שלפעמים האדם שבוי רח"ל בידי יצרו [וע"ד בעלי עסקים הטרודים ומוטרדים ביותר בטרדות עסקיהם, שהם קשורים (שבויים) בהמחשבות המבלבלות ואינם יכולים לצאת מהם], ועד שלפעמים הוא כמו אנוס[12], ובלשון הרמב"ם[13] (בנוגע להלכה) יצרו הוא שתקפו. וזהו"ע הצדקה ע"י שפיזרן לבין האומות גם בנוגע למקומות הרווחה, דכאשר מי שהוא מישראל שבוי בידי יצרו רח"ל (בנוגע לענין פרטי), יציאתו מהשבי' היא [לא בכח עצמו, כיון שאין חבוש מתיר עצמו[14], כ"א] ע"י יהודי שאינו נתון בשבי' בנוגע לענין זה. והיינו, דגם כאשר גם הפודה אותו מהשבי' הוא שבוי בידי יצרו, ועד שהוא כמו אנוס (יצרו הוא שתקפו) בנוגע למצוה אחרת, מ"מ, כיון שבנוגע לכו"כ מצוות אינו שבוי בידי יצרו, כי התנגדות היצה"ר אצל כ"א היא (בעיקר) בענין אחר [דכמו[15] שבכל זמן יש עבודה מיוחדת השייכת ביותר לזמן זה, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר הם למנוע עבודה זו[16], שלכן הנסיונות שבדור אחד שונים מהנסיונות בדורות אחרים [וכמו בזמנו של מנשה שאז הי' שולט היצר דע"ז[17] משא"כ בהדורות שלאחריו, עאכו"כ לאחר שקטלוהו ליצרא דע"ז[18]], עד"ז הוא גם בזמן אחד גופא, שלכל אחד מישראל יש ענין מיוחד (מצוה או מנהג וכיו"ב) שנוגע אליו ביותר, כידוע[19] בביאור מארז"ל[20] אבוך במאי הוה זהיר טפי, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר שלו הם בנוגע לענין זה], וע"י שמקיים את המצוות שאין יצרו לוחם כנגדם (כ"כ), הוא פודה מהשבי' את זה שיצרו תקפו במצוות אלו. וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דפדיון שבויים הוא צדקה הכי נעלית, וכמבואר במאמר הנ"ל שבמצות צדקה פדיון שבויים הוא קודם לכל דבר ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים[21], וע"י שפיזרן לבין האומות, שיצרו של אחד שונה מיצרו של השני, עי"ז מתקיימת הצדקה דפדיון שבויים, כנ"ל.
ג) ומדייק בהמאמר[22], דלפי פירוש זה בצדקת פרזונו (צדקה כו' שפיזרן כו') הול"ל צדקת פזרונו ולמה נאמר פרזונו. ומבאר[23], שפרזונו הוא ע"ד מ"ש[24] פרזות תשב ירושלים. והיינו, שהצדקה שעשה הקב"ה בישראל בזה שפיזרן לבין האומות הוא בכדי שעי"ז יגיעו למדריגה נעלית יותר מכמו שהיו לפני הירידה דפיזרן, ועד לבחי' פרזות תשב ירושלים (פרזונו).
ד) ויובן זה ע"פ מארז"ל[25] שכל מה שיש בעולם יש באדם [שלכן נקרא האדם עולם קטן[26], וכאו"א חייב לומר בשבילי נברא העולם[27]]. ומזה מובן, שבאדם, אתם קרויין אדם[28], יש בחי' ירושלים. והיינו, שגם בזמן הגלות כשמפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו[29] [שענין זה (גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו) הוא גם בבנ"י הנמצאים בארץ הקודש תובב"א[30]], מ"מ, ענין ירושלים ברוחניות הוא נצחי גם עכשיו, בכאו"א מישראל. והענין הוא, דהנה ידוע[31] שירושלים פירושו הוא יראה שלם [וענין זה הוא גם בנוגע לעיר ירושלים כפשוטה, כדאיתא בתוספות[32] בשם המדרש[33] ששם ירושלים הוא על שם שלם שקראה מלכי צדק מלך שלם ועל שם יראה שקראה אברהם], שהוא שלימות היראה. וזהו שירושלים הרוחנית היא נצחית גם עכשיו בזמן הגלות, כי בכאו"א מישראל גם בזמן הגלות יש (בהעלם עכ"פ) שלימות היראה, כדלקמן.
ויובן זה בהקדים, דבענינה של ירושלים (שלימות היראה) בעבודת האדם, שני פירושים. דבכ"מ[34] מבואר שירושלים היא היראה כמו שבאה בציור דיראה, וזהו"ע ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, כי ביראה יש בכללות שתי מדריגות, יראה תתאה – ירושלים של מטה, ויראה עילאה – ירושלים של מעלה. וזהו אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה[35], דהגם שמצד הגילויים יראה תתאה היא למטה מטה לגבי יראה עילאה, מ"מ, כיון שיראה תתאה שרשה מיראה עילאה[36], ועד ששניהם חד הוא[37], לכן, ע"י יראה תתאה (ירושלים של מטה) מגיעים ליראה עילאה (ירושלים של מעלה)[38]. ומהמשך הענינים שבמאמר זה מובן[39], דירושלים הוא נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל, נקודה שלמעלה מציור, שישנה בכאו"א מישראל, מצד עצם הנשמה שבו שלמעלה מגילויים[40]. ויש לומר, דמהטעמים על זה שנקודה זו נקראת בשם ירושלים, שלימות היראה, הוא, כי אמיתית ענין השלימות הוא שאין שייך שיהי' בו חסרון. ולכן, היראה כמו שבאה בגילוי (בציור דיראה), כיון שאפשר שיהי' בה חסרון, אין בה אמיתית השלימות, ואמיתית השלימות היא בנקודת היראת שמים שלמעלה מגילוי, דנקודה זו ישנה תמיד בכאו"א מישראל.
ה) והנה אף שנקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל היא למעלה מהגבלה, מ"מ, יש בה (בהתגלותה) כו"כ מדריגות, ואמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא. וזהו שלע"ל (דוקא) יהי' פרזות תשב ירושלים, ופי' רש"י[41] שלא יהא לה קצב ושיעור כו'. וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ, כמ"ש רש"י[41] שתגדל מיום ליום. וזהו צדקת פרזונו בישראל כו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דזה שנאמר בכתוב ענין זה (צדקה כו' שפיזרן כו') בלשון פרזונו הוא, כי הצדקה שעשה הקב"ה בישראל ע"י שפיזרן לבין האומות הוא שעי"ז יגיעו לפרזונו שלמעלה ממדידה והגבלה. ושני ענינים בזה. שע"י המניעות ועכובים שבזמן הגלות (פיזרן לבין האומות) מתעוררת ומתגלה נקודת היראת שמים שבכל אחד מישראל (כמבואר בארוכה בהמאמר[42]) שהיא למעלה ממדידה והגבלה. ויתירה מזו, דענין פרזונו רומז (כמובא לעיל סעיף ג מהמאמר) על פרזות תשב ירושלים, שע"י התעוררות נקודת היראת שמים בזמן הגלות, תהי' אח"כ הוספה ועלי' בנקודת היראת שמים, הבל"ג שבה כמו שיהי' לע"ל.
ו) ויש לומר, דבפרזות תשב ירושלים (נקודת היראת שמים) שני ענינים. שנקודת היראת שמים עצמה היא למעלה מהגבלה (כנ"ל סעיף ה), וגם התפשטותה[43] היא בלי גבול. ובזה גופא שני ענינים. שנקודת היראת שמים פועלת בכל כחות הנפש שיהיו בהתאם להנקודה, ושגם הנקודה עצמה מתפשטת בכל כחות הנפש[44], עד בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה. ובדוגמת פרזות תשב ירושלים כפשוטה, דנוסף לזה שירושלים היא נקודה דאמצעו של העולם ומאבן שתי' שבבית המקדש הושתת כל העולם[45], הנה גם ירושלים עצמה תתפשט בכל העולם, דעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות[46].
ז) ולכאורה יש להוסיף, דזה שנאמר פרזונו (ולא פזרונו), ענין פרזות תשב ירושלים, שייך גם להצדקה שפיזרן שמבאר בתחלת המאמר, שעסק התומ"צ של ישראל הנמצאים במקומות הרווחה נותן כח ועוז לישראל הנמצאים במקום הגזירה שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות. כי זה שעסק התומ"צ של אחד נותן כח ועוז לשני הוא לפי שכל ישראל הם מציאות אחת, בפרט מצד נקודת היראת שמים והביטול שבהם, שהיא נקודה המאחדת את כל ישראל. ולכן, בכדי שהעסק דתומ"צ של אחד יתן כח ועוז לאחר (ענין הצדקה בזה שפיזרן) הוא כשעסק התומ"צ שלו הוא בהנקודה דיראת שמים, פרזות תשב ירושלים, שהיראת שמים שלו (ירושלים) היא באופן דופרצת[47] ימה וקדמה וצפונה ונגבה, שמתפשטת וחודרת בכל כחות הנפש, עד במחשבה דיבור ומעשה שלו.
ויש לומר שזהו גם הטעם על זה שהעסק בתומ"צ של אחד נותן כח ועוז (לא רק לאלה הנמצאים במקום הגזירה, אלא) גם לאלו השבויים בידי יצרם, לפדות אותם מהשבי' (כנ"ל סעיף ב), כי בכאו"א מישראל, אפילו ברשעים, יש (בהעלם עכ"פ) נקודת היראת שמים, ולכן כל הסוגים דישראל (צדיקים בינונים ורשעים) הם מציאות אחת. וכמרומז גם בתיבת צבור (שישראל הם צבור[48]), צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים[49], שכל ג' סוגים אלו הם מציאות אחת [והוא"ו (שבתיבת צבור) הוא וא"ו המחבר את הרשעים עם הבינונים והצדיקים, ועד שהראש של כל התיבה הוא אות צדי"ק, ועמך[50] כולם צדיקים]. ולכן עסק התומ"צ של הצדיקים והבינונים [ובפרט כשעסק התומ"צ שלהם הוא באופן שהם כוללים עצמם עם כל ישראל[51], ואהבת לרעך כמוך[52]] פועל גם על אלו השבויים בידי יצרם, שיצאו מהשבי' ויהיו צדיקים (גם בגלוי).
ח) והנה ענין הנ"ל (שהעסק דתומ"צ של אחד נותן כח ועוז גם לשני) הוא לא רק כשהאונס (בנוגע לאיזו מצוה) הוא מפני גזירת המלכות או מפני שיצרו הוא שתקפו, אלא גם כשהאונס הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו, וכמו ישראל הנמצאים בחו"ל שע"פ תורה א"א להם לקיים את המצוות התלויות בארץ, ועד"ז בכללות זמן הגלות שא"א (גם לבנ"י הנמצאים בא"י) לקיים מצוות התלויות בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הנה מצד זה שכל ישראל שבכל המקומות ושבכל הזמנים הם מציאות אחת, לכן עי"ז שבנ"י הנמצאים בא"י מקיימים את המצוות התלויות בארץ, מועיל זה גם עבור בנ"י הנמצאים בחו"ל, ועד"ז הוא בנוגע להמצוות התלויות בזמן הבית שקיימו ישראל אז, שזה מועיל גם לבנ"י שבזמן הגלות, כיון שכל ישראל שבמשך כל הדורות הם צבור אחד דאין מיתה בצבור[53] [שלכן הקרבן שהקריבו בימי עזרא כיפר גם על ישראל שהיו בדורו של צדקיהו[54]].
ט) וזהו צדקת פרזונו בישראל צדקה כו' שפיזרן לבין האומות, דזה שנאמר פרזונו (ולא פזרונו) הוא, כי צדקה שעשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות הוא שעי"ז יגיעו לע"ל לפרזות תשב ירושלים (כנ"ל בארוכה). ועוד טעם על זה שנאמר פרזונו הוא, כי בכדי לבוא לפרזות תשב ירושלים הוא ע"י שגם העבודה בזמן הגלות (כשפיזרן לבין האומות) היא באופן דפרזות תשב ירושלים. דנוסף לזה שהכניסה לירושלים בגשמיות, בגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו, היא ע"י העבודה דירושלים, שלימות היראה [כי ביאת המשיח תהי' ע"י בקולו תשמעו[55], שזה (ענין בקולו תשמעו) הוא ע"י היראה, שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה[56], דהגם שבכדי שקיום התומ"צ יהי' בשלימות צריך גם לאהבה[57], הרי עיקר העבודה היא היראה[58]], הנה בכדי שיהי' פרזות תשב ירושלים, צריכה להיות העבודה גם עכשיו באופן של פרזות, למעלה ממדידה והגבלה, שבכללות היא העבודה דמסירת נפש, מסירת הרצון[59], שעבודה זו היא הכנה קרובה שיהי' פרזות תשב ירושלים גם כפשוטו, עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות. שזה נעשה (ככל הענינים דלעתיד[60]) ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שכללותם הם הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח [וכמארז"ל במסכת ברכות בתחלתה ובראשיתה[61] עה"פ[62] פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם], ובפרט ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה שעי"ז אתי מר דא מלכא משיחא [כמ"ש באגה"ק של הבעש"ט[63] מה ששמע בהיכל המשיח, ממלכא משיחא].
וזהו צדקה כו' שפיזרן לבין האומות, שע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות (בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח ובפרט בהפצת המעינות חוצה) שבכל יום ויום, הנה נוסף על זה שבכל יום ויום (כשנמצאים עדיין בגלות) נעשה הפדי' ברוחניות (כאילו פדאני), הנה כל פעולה ופעולה בהנ"ל מצטרפת לחשבון גדול של הצדקה[64] שמקרבת את הגאולה[65] כפשוטה בגשמיות, שאז יהי' פרזות תשב ירושלים גם בגשמיות, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס י"ט כסלו – תש"נ, "לקראת חג הגאולה י"ט כסלו הבעל"ט, יום גאולת כ"ק אדמו"ר הזקן ממאסרו (בשנת תקנ"ט) . . טו כסלו שנת ה'תש"נ". "המאמר מיוסד על ד"ה זה די"ט כסלו שנדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט".