בס"ד. י"ט כסלו ה'תשל"ט*
אמר ר' אושעיא מאי דכתיב[1] צדקת פרזונו בישראל גו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות[2], ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה [שנאמר בי"ט כסלו[3] תרפ"ט בסעודה, ונדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט[4]], דע"י שישראל מפוזרים בכמה מדינות, הנה גם כשבמדינה אחת דוחקים ולוחצים את בנ"י ואין נותנים להם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ועד שבכמה מצוות הם אנוסים ממש[5] שאין להם אפשרות כלל לקיים אותם אפילו ע"י מס"נ[6] [ולדוגמא, כשיש גזירת המלכות שלא להכניס להמדינה ד' מינים, שאז גם ע"י מס"נ א"א לקיים המצוה], הנה ע"י שישראל הנמצאים בשאר המדינות עוסקים בתומ"צ, הם נותנים כח ועוז גם לאלו הנמצאים בהמקום שיש שם גזירות, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות. ומן הקל אל הכבד, בתחלה שיוכלו לקיים את המצוות ע"י מס"נ עכ"פ [וכידוע שיש דעה בפוסקים[7] שגם בהמצוות שעליהם אמרו יעבור ואל יהרג רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו], ועד שאח"כ לא יצטרכו למס"נ כלל[8], ועד שלא יהי' להם נסיונות ואפילו לא מניעות ועיכובים, כי יצאו לחירות ויוכלו לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, כמארז"ל[9] כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
ב) והנה כיון שהתורה היא נצחית בכל עת וזמן ובכל מקום (כמבואר בהמאמר[10]), מובן שצדקה זו היא גם בהמקומות שאין שם גזירות על תומ"צ. ויובן זה ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בדרושי חתונה הנ"ל[11]) בענין מצות פדיון שבויים שישנה גם ברוחניות. דכמו שהשבוי בגשמיות (היושב במאסר) אינו יכול לצאת משם, עד"ז הוא גם ברוחניות, שלפעמים האדם שבוי רח"ל בידי יצרו [וע"ד בעלי עסקים הטרודים ומוטרדים ביותר בטרדות עסקיהם, שהם קשורים (שבויים) בהמחשבות המבלבלות ואינם יכולים לצאת מהם], ועד שלפעמים הוא כמו אנוס[12], ובלשון הרמב"ם[13] (בנוגע להלכה) יצרו הוא שתקפו. וזהו"ע הצדקה ע"י שפיזרן לבין האומות גם בנוגע למקומות הרווחה, דכאשר מי שהוא מישראל שבוי בידי יצרו רח"ל (בנוגע לענין פרטי), יציאתו מהשבי' היא [לא בכח עצמו, כיון שאין חבוש מתיר עצמו[14], כ"א] ע"י יהודי שאינו נתון בשבי' בנוגע לענין זה. והיינו, דגם כאשר גם הפודה אותו מהשבי' הוא שבוי בידי יצרו, ועד שהוא כמו אנוס (יצרו הוא שתקפו) בנוגע למצוה אחרת, מ"מ, כיון שבנוגע לכו"כ מצוות אינו שבוי בידי יצרו, כי התנגדות היצה"ר אצל כ"א היא (בעיקר) בענין אחר [דכמו[15] שבכל זמן יש עבודה מיוחדת השייכת ביותר לזמן זה, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר הם למנוע עבודה זו[16], שלכן הנסיונות שבדור אחד שונים מהנסיונות בדורות אחרים [וכמו בזמנו של מנשה שאז הי' שולט היצר דע"ז[17] משא"כ בהדורות שלאחריו, עאכו"כ לאחר שקטלוהו ליצרא דע"ז[18]], עד"ז הוא גם בזמן אחד גופא, שלכל אחד מישראל יש ענין מיוחד (מצוה או מנהג וכיו"ב) שנוגע אליו ביותר, כידוע[19] בביאור מארז"ל[20] אבוך במאי הוה זהיר טפי, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר שלו הם בנוגע לענין זה], וע"י שמקיים את המצוות שאין יצרו לוחם כנגדם (כ"כ), הוא פודה מהשבי' את זה שיצרו תקפו במצוות אלו. וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דפדיון שבויים הוא צדקה הכי נעלית, וכמבואר במאמר הנ"ל שבמצות צדקה פדיון שבויים הוא קודם לכל דבר ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים[21], וע"י שפיזרן לבין האומות, שיצרו של אחד שונה מיצרו של השני, עי"ז מתקיימת הצדקה דפדיון שבויים, כנ"ל.
ג) ומדייק בהמאמר[22], דלפי פירוש זה בצדקת פרזונו (צדקה כו' שפיזרן כו') הול"ל צדקת פזרונו ולמה נאמר פרזונו. ומבאר[23], שפרזונו הוא ע"ד מ"ש[24] פרזות תשב ירושלים. והיינו, שהצדקה שעשה הקב"ה בישראל בזה שפיזרן לבין האומות הוא בכדי שעי"ז יגיעו למדריגה נעלית יותר מכמו שהיו לפני הירידה דפיזרן, ועד לבחי' פרזות תשב ירושלים (פרזונו).
ד) ויובן זה ע"פ מארז"ל[25] שכל מה שיש בעולם יש באדם [שלכן נקרא האדם עולם קטן[26], וכאו"א חייב לומר בשבילי נברא העולם[27]]. ומזה מובן, שבאדם, אתם קרויין אדם[28], יש בחי' ירושלים. והיינו, שגם בזמן הגלות כשמפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו[29] [שענין זה (גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו) הוא גם בבנ"י הנמצאים בארץ הקודש תובב"א[30]], מ"מ, ענין ירושלים ברוחניות הוא נצחי גם עכשיו, בכאו"א מישראל. והענין הוא, דהנה ידוע[31] שירושלים פירושו הוא יראה שלם [וענין זה הוא גם בנוגע לעיר ירושלים כפשוטה, כדאיתא בתוספות[32] בשם המדרש[33] ששם ירושלים הוא על שם שלם שקראה מלכי צדק מלך שלם ועל שם יראה שקראה אברהם], שהוא שלימות היראה. וזהו שירושלים הרוחנית היא נצחית גם עכשיו בזמן הגלות, כי בכאו"א מישראל גם בזמן הגלות יש (בהעלם עכ"פ) שלימות היראה, כדלקמן.
ויובן זה בהקדים, דבענינה של ירושלים (שלימות היראה) בעבודת האדם, שני פירושים. דבכ"מ[34] מבואר שירושלים היא היראה כמו שבאה בציור דיראה, וזהו"ע ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, כי ביראה יש בכללות שתי מדריגות, יראה תתאה – ירושלים של מטה, ויראה עילאה – ירושלים של מעלה. וזהו אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה[35], דהגם שמצד הגילויים יראה תתאה היא למטה מטה לגבי יראה עילאה, מ"מ, כיון שיראה תתאה שרשה מיראה עילאה[36], ועד ששניהם חד הוא[37], לכן, ע"י יראה תתאה (ירושלים של מטה) מגיעים ליראה עילאה (ירושלים של מעלה)[38]. ומהמשך הענינים שבמאמר זה מובן[39], דירושלים הוא נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל, נקודה שלמעלה מציור, שישנה בכאו"א מישראל, מצד עצם הנשמה שבו שלמעלה מגילויים[40]. ויש לומר, דמהטעמים על זה שנקודה זו נקראת בשם ירושלים, שלימות היראה, הוא, כי אמיתית ענין השלימות הוא שאין שייך שיהי' בו חסרון. ולכן, היראה כמו שבאה בגילוי (בציור דיראה), כיון שאפשר שיהי' בה חסרון, אין בה אמיתית השלימות, ואמיתית השלימות היא בנקודת היראת שמים שלמעלה מגילוי, דנקודה זו ישנה תמיד בכאו"א מישראל.
ה) והנה אף שנקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל היא למעלה מהגבלה, מ"מ, יש בה (בהתגלותה) כו"כ מדריגות, ואמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא. וזהו שלע"ל (דוקא) יהי' פרזות תשב ירושלים, ופי' רש"י[41] שלא יהא לה קצב ושיעור כו'. וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ, כמ"ש רש"י[41] שתגדל מיום ליום. וזהו צדקת פרזונו בישראל כו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דזה שנאמר בכתוב ענין זה (צדקה כו' שפיזרן כו') בלשון פרזונו הוא, כי הצדקה שעשה הקב"ה בישראל ע"י שפיזרן לבין האומות הוא שעי"ז יגיעו לפרזונו שלמעלה ממדידה והגבלה. ושני ענינים בזה. שע"י המניעות ועכובים שבזמן הגלות (פיזרן לבין האומות) מתעוררת ומתגלה נקודת היראת שמים שבכל אחד מישראל (כמבואר בארוכה בהמאמר[42]) שהיא למעלה ממדידה והגבלה. ויתירה מזו, דענין פרזונו רומז (כמובא לעיל סעיף ג מהמאמר) על פרזות תשב ירושלים, שע"י התעוררות נקודת היראת שמים בזמן הגלות, תהי' אח"כ הוספה ועלי' בנקודת היראת שמים, הבל"ג שבה כמו שיהי' לע"ל.
ו) ויש לומר, דבפרזות תשב ירושלים (נקודת היראת שמים) שני ענינים. שנקודת היראת שמים עצמה היא למעלה מהגבלה (כנ"ל סעיף ה), וגם התפשטותה[43] היא בלי גבול. ובזה גופא שני ענינים. שנקודת היראת שמים פועלת בכל כחות הנפש שיהיו בהתאם להנקודה, ושגם הנקודה עצמה מתפשטת בכל כחות הנפש[44], עד בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה. ובדוגמת פרזות תשב ירושלים כפשוטה, דנוסף לזה שירושלים היא נקודה דאמצעו של העולם ומאבן שתי' שבבית המקדש הושתת כל העולם[45], הנה גם ירושלים עצמה תתפשט בכל העולם, דעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות[46].
ז) ולכאורה יש להוסיף, דזה שנאמר פרזונו (ולא פזרונו), ענין פרזות תשב ירושלים, שייך גם להצדקה שפיזרן שמבאר בתחלת המאמר, שעסק התומ"צ של ישראל הנמצאים במקומות הרווחה נותן כח ועוז לישראל הנמצאים במקום הגזירה שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות. כי זה שעסק התומ"צ של אחד נותן כח ועוז לשני הוא לפי שכל ישראל הם מציאות אחת, בפרט מצד נקודת היראת שמים והביטול שבהם, שהיא נקודה המאחדת את כל ישראל. ולכן, בכדי שהעסק דתומ"צ של אחד יתן כח ועוז לאחר (ענין הצדקה בזה שפיזרן) הוא כשעסק התומ"צ שלו הוא בהנקודה דיראת שמים, פרזות תשב ירושלים, שהיראת שמים שלו (ירושלים) היא באופן דופרצת[47] ימה וקדמה וצפונה ונגבה, שמתפשטת וחודרת בכל כחות הנפש, עד במחשבה דיבור ומעשה שלו.
ויש לומר שזהו גם הטעם על זה שהעסק בתומ"צ של אחד נותן כח ועוז (לא רק לאלה הנמצאים במקום הגזירה, אלא) גם לאלו השבויים בידי יצרם, לפדות אותם מהשבי' (כנ"ל סעיף ב), כי בכאו"א מישראל, אפילו ברשעים, יש (בהעלם עכ"פ) נקודת היראת שמים, ולכן כל הסוגים דישראל (צדיקים בינונים ורשעים) הם מציאות אחת. וכמרומז גם בתיבת צבור (שישראל הם צבור[48]), צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים[49], שכל ג' סוגים אלו הם מציאות אחת [והוא"ו (שבתיבת צבור) הוא וא"ו המחבר את הרשעים עם הבינונים והצדיקים, ועד שהראש של כל התיבה הוא אות צדי"ק, ועמך[50] כולם צדיקים]. ולכן עסק התומ"צ של הצדיקים והבינונים [ובפרט כשעסק התומ"צ שלהם הוא באופן שהם כוללים עצמם עם כל ישראל[51], ואהבת לרעך כמוך[52]] פועל גם על אלו השבויים בידי יצרם, שיצאו מהשבי' ויהיו צדיקים (גם בגלוי).
ח) והנה ענין הנ"ל (שהעסק דתומ"צ של אחד נותן כח ועוז גם לשני) הוא לא רק כשהאונס (בנוגע לאיזו מצוה) הוא מפני גזירת המלכות או מפני שיצרו הוא שתקפו, אלא גם כשהאונס הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו, וכמו ישראל הנמצאים בחו"ל שע"פ תורה א"א להם לקיים את המצוות התלויות בארץ, ועד"ז בכללות זמן הגלות שא"א (גם לבנ"י הנמצאים בא"י) לקיים מצוות התלויות בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הנה מצד זה שכל ישראל שבכל המקומות ושבכל הזמנים הם מציאות אחת, לכן עי"ז שבנ"י הנמצאים בא"י מקיימים את המצוות התלויות בארץ, מועיל זה גם עבור בנ"י הנמצאים בחו"ל, ועד"ז הוא בנוגע להמצוות התלויות בזמן הבית שקיימו ישראל אז, שזה מועיל גם לבנ"י שבזמן הגלות, כיון שכל ישראל שבמשך כל הדורות הם צבור אחד דאין מיתה בצבור[53] [שלכן הקרבן שהקריבו בימי עזרא כיפר גם על ישראל שהיו בדורו של צדקיהו[54]].
ט) וזהו צדקת פרזונו בישראל צדקה כו' שפיזרן לבין האומות, דזה שנאמר פרזונו (ולא פזרונו) הוא, כי צדקה שעשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות הוא שעי"ז יגיעו לע"ל לפרזות תשב ירושלים (כנ"ל בארוכה). ועוד טעם על זה שנאמר פרזונו הוא, כי בכדי לבוא לפרזות תשב ירושלים הוא ע"י שגם העבודה בזמן הגלות (כשפיזרן לבין האומות) היא באופן דפרזות תשב ירושלים. דנוסף לזה שהכניסה לירושלים בגשמיות, בגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו, היא ע"י העבודה דירושלים, שלימות היראה [כי ביאת המשיח תהי' ע"י בקולו תשמעו[55], שזה (ענין בקולו תשמעו) הוא ע"י היראה, שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה[56], דהגם שבכדי שקיום התומ"צ יהי' בשלימות צריך גם לאהבה[57], הרי עיקר העבודה היא היראה[58]], הנה בכדי שיהי' פרזות תשב ירושלים, צריכה להיות העבודה גם עכשיו באופן של פרזות, למעלה ממדידה והגבלה, שבכללות היא העבודה דמסירת נפש, מסירת הרצון[59], שעבודה זו היא הכנה קרובה שיהי' פרזות תשב ירושלים גם כפשוטו, עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות. שזה נעשה (ככל הענינים דלעתיד[60]) ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שכללותם הם הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח [וכמארז"ל במסכת ברכות בתחלתה ובראשיתה[61] עה"פ[62] פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם], ובפרט ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה שעי"ז אתי מר דא מלכא משיחא [כמ"ש באגה"ק של הבעש"ט[63] מה ששמע בהיכל המשיח, ממלכא משיחא].
וזהו צדקה כו' שפיזרן לבין האומות, שע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות (בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח ובפרט בהפצת המעינות חוצה) שבכל יום ויום, הנה נוסף על זה שבכל יום ויום (כשנמצאים עדיין בגלות) נעשה הפדי' ברוחניות (כאילו פדאני), הנה כל פעולה ופעולה בהנ"ל מצטרפת לחשבון גדול של הצדקה[64] שמקרבת את הגאולה[65] כפשוטה בגשמיות, שאז יהי' פרזות תשב ירושלים גם בגשמיות, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס י"ט כסלו – תש"נ, "לקראת חג הגאולה י"ט כסלו הבעל"ט, יום גאולת כ"ק אדמו"ר הזקן ממאסרו (בשנת תקנ"ט) . . טו כסלו שנת ה'תש"נ". "המאמר מיוסד על ד"ה זה די"ט כסלו שנדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט".
- 1 ספר שופטים ה, יא.
- 2 פסחים פז, ב.
- 3 השייכות דפסוק זה (צדקת פרזונו גו') לי"ט כסלו, וכן הטעם שמביא בהמאמר את בעל המאמר (ר' אושעיא) – נתבאר בד"ה זה די"ט כסלו ה'תשמ"ח (תורת מנחם – דרושי חתונה ע' רס ואילך).
- 4 קונטרס ב – נדפס בסה"מ קונטרסים ח"א, והו"ל עוה"פ ז"ע (בשנת תשל"ט) בקונטרס בפ"ע. – ראה סה"מ שם לב, סע"ב ואילך. סה"מ תרפ"ט ע' 113 ואילך.
- 5 הלשון והגדר דאונס הוא גם כשיש לו אפשרות לקיים ע"י מס"נ – ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה. ובכ"מ. אבל אונס ממש הוא כשאין אפשרות אפילו ע"י מס"נ, כבפנים.
- 6 להעיר מר"ן לשבת פ"ד (מט, א) ד"ה ומקשו (הובא בכס"מ שם רפ"ה) "שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו".
- 7 ראה נו"כ הרמב"ם שם ה"ד. טור ושו"ע יו"ד ר"ס קנז. ובנו"כ שם.
- 8 בד"ה א"ר אושעיא הנ"ל, שהנתינת כח היא ש"יתעוררו בהתעוררות גדולה כו' במס"נ שלא לשמוע להמנגד כו'". ויש לומר, שזהו רק בתחלה, ומזה נמשך שאח"כ לא יצטרכו למס"נ, כבפנים.
- 9 אבות פ"ד משנה ט.
- 10 ד"ה א"ר אושעיא הנ"ל (סה"מ שם לג, א). וראה גם תניא רפי"ז. מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית ע' צג (וש"נ). ובכ"מ.
- 11 בד"ה כל הנהנה תרפ"ט ס"י (סה"מ שם כז, א).
- 12 אבל לא אנוס ממש, אפילו לא הגדר דאונס שברוב המקומות שיש לו אפשרות לקיים ע"י מס"נ (ראה לעיל הערה 5), כי "רשות לכל אדם נתונה . . ואין לו מי שיכפה" (רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"א-ב), וי"ל שלכן מדייק הרמב"ם (בהל' גירושין ספ"ב) "יצרו הוא שתקפו" ולא "שאנסו". ועפ"ז מובן גם זה שנפרעין מאדם העובר עבירה – אף שאונס רחמנא פטרי' (ב"ק כח, סע"ב. וש"נ) והעובר באונס (אפילו העובד ע"ז באונס) אין מענישים אותו (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד) – כי "תקפו" אינו אונס.
- 13 הל' גירושין שם.
- 14 ברכות ה, ב. וש"נ.
- 15 בהבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ס"ע 747 ואילך.
- 16 להעיר מלקו"ד כרך א טו, א-ב.
- 17 סנהדרין קב, ב ובפרש"י שם ד"ה הוית.
- 18 יומא סט, ב. סנהדרין סד, א.
- 19 ראה אגה"ק סוף ס"ז. ד"ה זה היום תרפ"ח (תש"ח) ס"ב-ג (סה"מ תרפ"ח ע' קנד ואילך. ה'תש"ח ע' 240 ואילך), ובהערה שם. ובכ"מ.
- 20 שבת קיח, ב.
- 21 רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ח ה"י. טושו"ע יו"ד ר"ס רנב. – ע"פ ב"ב ח, ריש ע"ב.
- 22 ד"ה א"ר אושעיא הנ"ל ספ"ג (סה"מ קונטרסים שם לד, ריש ע"ב). וראה גם רד"ה זה באוה"ת בשלח (ע' תרע), תרכ"ז (סה"מ תרכ"ו ע' שכח) ותרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ע' נב).
- 23 ד"ה א"ר אושעיא תרפ"ט הנ"ל בסופו (סה"מ קונטרסים שם לח, א). וראה גם ד"ה הנ"ל באוה"ת שם (ע' תרפא), תרכ"ז (סה"מ שם ע' של) ותרכ"ט (סה"מ שם ע' נד).
- 24 זכרי' ב, ח.
- 25 אדר"נ ס"פ לא. וראה גם קה"ר פ"א, ד (קרוב לסופו). מדרש תהלים יט, א. תנחומא באָבער וארא יח.
- 26 תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, ב. קא, א). וראה גם לקו"ת במדבר ה, סע"א. סה"מ תרנ"ט ע' נט. ד"ה כי עמך הסליחה תרפ"ג (תש"ט) פ"ה (סה"מ תרפ"ג ע' רמז. ה'תש"ט ע' 218). ועוד.
- 27 סנהדרין לז, סע"א במשנה.
- 28 יבמות סא, רע"א.
- 29 בתפלת מוסף דיו"ט.
- 30 כדמוכח גם מזה שלשון זה בתפלת מוסף דיו"ט "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" הוא גם באה"ק תובב"א.
- 31 ראה בארוכה ד"ה א"ר אושעיא תרפ"ט הנ"ל פ"ו (סה"מ קונטרסים שם לו, א ואילך). וראה גם ד"ה הנ"ל תרכ"ז (סה"מ שם ע' של) ותרכ"ט (סה"מ שם ע' נז).
- 32 ד"ה הר – תענית טז, א. הובא במקומות שבהערה הקודמת.
- 33 ב"ר פנ"ו, י.
- 34 לקו"ת בשלח ד, א. ראה לא, א.
- 35 תענית ה, א. וראה בהנסמן בשערי זהר (להר"ר ראובן מרגליות) לתענית שם.
- 36 ראה גם תו"א קיד, ד. לקו"ת ראה כט, ד. ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי אמור פא, א-ב. דרך חיים שער התפלה נז, ג. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ב ריש ע' תרנט. ביאוה"ז להצ"צ שם כרך א ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).
- 37 ראה ביאוה"ז ודרך חיים שם.
- 38 לקו"ת ראה שם לא, א.
- 39 ראה שם פ"ו (סה"מ קונטרסים שם לו, א ואילך) השייכות דנצח (והנצח זו בנין ירושלים – ברכות נח, סע"א) לאוצר, ובהמשך לזה בספ"ז (סה"מ שם לז, ב) שאוצר של יראת שמים (ראה שבת לא, ב. ברכות לג, ב) הוא נקודת היראת שמים.
- 40 ראה ד"ה ועתה ישראל גו' דכ"ף מנחם-אב ה'תשל"ז סעיף ד, ובהערה 29 שם (לקמן ח"ד ע' רי).
- 41 הובא בסד"ה א"ר אושעיא תרפ"ט הנ"ל (סה"מ קונטרסים שם לח, סע"א).
- 42 פ"ו ואילך (סה"מ שם לו, א ואילך).
- 43 ראה תו"ח בשלח ד"ה צדקת פרזונו (שמ, סע"ב ואילך [בהוצאה החדשה – בשלח ח"א רלד, א]) ש"פרזות תשב ירושלים" הו"ע עתידה ירושלים שתתפשט כו'.
- 44 וע"ד המבואר בכ"מ (המשך תרס"ו ע' תצד. ועוד) בענין האהבה דבכל נפשך, שהאהבה היא לא רק בלב אלא מתפשטת בכל הכחות והאיברים.
- 45 ראה משנה יומא נג, ב ובגמרא שם נד, ב. וראה בהנסמן בשערי זהר ליומא שם נד, ב. ר"ה כג, א. תנחומא קדושים י.
- 46 ראה פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. וראה גם ספרי דברים בתחלתו. שהש"ר פ"ז, ד (ג). וראה גם בהנסמן ב"מראי מקומות" ללקו"ת מסעי פט, ב (עג, א).
- 47 ויצא כח, יד.
- 48 ראה נזיר סא, ריש ע"ב ש"קהל" (צבור) הוא דוקא בישראל. ובצפע"נ מהדו"ת (יג, ב. צ, ב) שזהו לפי שישראל הם מציאות אחת משא"כ ב"נ.
- 49 ככר לאדן (להחיד"א) סי' ז בפירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הצבור. דברים אחדים (להנ"ל) דרוש כב (שבת הגדול) קטו, ג. [קהלת יעקב ערך שליח צבור (השני)].
- 50 ישעי' ס, כא.
- 51 להעיר מתניא פמ"א (נז, ב).
- 52 קדושים יט, יח. וראה מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה כרך ב ע' תקצב, ובהנסמן במ"מ לשם (תתקמא, ב).
- 53 הוריות ו, א. וראה מכתבי תורה (להרוגוצ'ובי) מכתב קמז. קמט.
- 54 הוריות שם, ובפרש"י שם ד"ה ראוי' כפרה זו.
- 55 סנהדרין צח, סע"א.
- 56 תניא רפמ"א.
- 57 תניא פ"ד. וראה קונטרס העבודה פ"ב (ע' 15). וראה גם תניא פל"ט (נג, ב).
- 58 וי"ל דהאהבה היא בכדי שתהי' לו חיות בעבודתו וכיו"ב. משא"כ בלי יראה, חסר בעצם העבודה – ראה תניא פמ"א (נו, סע"ב ואילך). וראה לקמן ח"ד ע' רכד הערה 13.
- 59 ראה תו"א מקץ לו, ב. ובכ"מ.
- 60 תניא רפל"ז.
- 61 ח, א.
- 62 תהלים נה, יט. וראה אוה"ת (יהל אור) להצ"צ עה"פ. שייכות פסוק זה לגאולת אדה"ז בי"ט כסלו – ראה אגרות-קודש אדה"ז (ח"א) סי' לח. וש"נ. וראה ד"ה פדה בשלום ה'תשל"ח בתחלתו (לקמן ע' קמב).
- 63 נדפסה גם בכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) בתחלתו.
- 64 ע"פ מחז"ל (ב"ב ט, ב) בנוגע לצדקה: כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
- 65 ב"ב שם י, א.
אמר ר' אושעיא מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל גו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה [שנאמר בי"ט כסלו תרפ"ט בסעודה, ונדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט], דע"י שישראל מפוזרים בכמה מדינות, הנה גם כשבמדינה אחת דוחקים ולוחצים את בנ"י ואין נותנים להם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ועד שבכמה מצוות הם אנוסים ממש שאין להם אפשרות כלל לקיים אותם אפילו ע"י מס"נ [ולדוגמא, כשיש גזירת המלכות שלא להכניס להמדינה ד' מינים, שאז גם ע"י מס"נ א"א לקיים המצוה], הנה ע"י שישראל הנמצאים בשאר המדינות עוסקים בתומ"צ, הם נותנים כח ועוז גם לאלו הנמצאים בהמקום שיש שם גזירות, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות.
Amar Rabbi Oshaya: What is the meaning of the verse,1 "The righteous acts of His open towns (pirzono) in Israel…"? The Holy One, blessed be He, did a kindness (tzedakah) to Israel by scattering them among the nations.2 My father-in-law, the Rebbe, explains in his maamar with this opening [said on Yud-Tes Kislev3 5689 at the meal, and printed in the Kuntres Derushei Chasunah of 56894] that because the Jewish people are scattered over many countries, even when in one country the Jews are pressed and oppressed and are not allowed to study Torah and keep mitzvos — to the point that for some mitzvos they are under actual compulsion,5 with no possibility at all of keeping them even through self-sacrifice6 [for example, when there is a government decree forbidding the four kinds to be brought into the country, so that even with self-sacrifice the mitzvah cannot be kept] — the Jews in the other countries, by engaging in Torah and mitzvos, give strength and power also to those in the place of the decrees, so that they will be able to study Torah and keep mitzvos.
ומן הקל אל הכבד, בתחלה שיוכלו לקיים את המצוות ע"י מס"נ עכ"פ [וכידוע שיש דעה בפוסקים שגם בהמצוות שעליהם אמרו יעבור ואל יהרג רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו], ועד שאח"כ לא יצטרכו למס"נ כלל, ועד שלא יהי' להם נסיונות ואפילו לא מניעות ועיכובים, כי יצאו לחירות ויוכלו לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, כמארז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
And step by step: first, that they will at least be able to keep the mitzvos through self-sacrifice [as is known, there is an opinion among the poskim7 that even regarding the mitzvos of which it was said "let him transgress and not be killed," one is permitted to sanctify G‑d's Name and give up his life], and then until they will not need self-sacrifice at all,8 and until they will have no trials, and not even obstacles and hindrances, for they will go out to freedom and be able to engage in Torah and mitzvos in comfort — as our Sages said,9 "Whoever fulfills the Torah in poverty will in the end fulfill it in wealth."
ב) והנה כיון שהתורה היא נצחית בכל עת וזמן ובכל מקום (כמבואר בהמאמר), מובן שצדקה זו היא גם בהמקומות שאין שם גזירות על תומ"צ.
2) Now, since the Torah is eternal, in every time and every place (as explained in the maamar10), it is understood that this kindness applies also in places where there are no decrees against Torah and mitzvos.
ויובן זה ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בדרושי חתונה הנ"ל) בענין מצות פדיון שבויים שישנה גם ברוחניות. דכמו שהשבוי בגשמיות (היושב במאסר) אינו יכול לצאת משם, עד"ז הוא גם ברוחניות, שלפעמים האדם שבוי רח"ל בידי יצרו [וע"ד בעלי עסקים הטרודים ומוטרדים ביותר בטרדות עסקיהם, שהם קשורים (שבויים) בהמחשבות המבלבלות ואינם יכולים לצאת מהם], ועד שלפעמים הוא כמו אנוס, ובלשון הרמב"ם (בנוגע להלכה) יצרו הוא שתקפו.
This will be understood from what my father-in-law, the Rebbe, wrote (in the Derushei Chasunah mentioned above11) on the mitzvah of redeeming captives, which applies also spiritually. Just as one held captive physically (sitting in prison) cannot get out, so it is spiritually: sometimes a person is held captive, G‑d forbid, by his evil inclination [like businessmen who are troubled and preoccupied in the extreme with the worries of their business, who are bound (held captive) by confusing thoughts and cannot get free of them], to the point that sometimes he is as if under compulsion12 — in the Rambam's words13 (regarding halachah), "it is his inclination that has overpowered him."
וזהו"ע הצדקה ע"י שפיזרן לבין האומות גם בנוגע למקומות הרווחה, דכאשר מי שהוא מישראל שבוי בידי יצרו רח"ל (בנוגע לענין פרטי), יציאתו מהשבי' היא [לא בכח עצמו, כיון שאין חבוש מתיר עצמו, כ"א] ע"י יהודי שאינו נתון בשבי' בנוגע לענין זה.
And this is the kindness of scattering them among the nations, also with regard to places of comfort: when a Jew is held captive by his evil inclination, G‑d forbid (in some particular matter), his release from captivity comes [not by his own power, since "a prisoner cannot free himself,"14 but] through a Jew who is not held captive in that matter.
והיינו, דגם כאשר גם הפודה אותו מהשבי' הוא שבוי בידי יצרו, ועד שהוא כמו אנוס (יצרו הוא שתקפו) בנוגע למצוה אחרת, מ"מ, כיון שבנוגע לכו"כ מצוות אינו שבוי בידי יצרו, כי התנגדות היצה"ר אצל כ"א היא (בעיקר) בענין אחר [דכמו שבכל זמן יש עבודה מיוחדת השייכת ביותר לזמן זה, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר הם למנוע עבודה זו, שלכן הנסיונות שבדור אחד שונים מהנסיונות בדורות אחרים [וכמו בזמנו של מנשה שאז הי' שולט היצר דע"ז משא"כ בהדורות שלאחריו, עאכו"כ לאחר שקטלוהו ליצרא דע"ז], עד"ז הוא גם בזמן אחד גופא, שלכל אחד מישראל יש ענין מיוחד (מצוה או מנהג וכיו"ב) שנוגע אליו ביותר, כידוע בביאור מארז"ל אבוך במאי הוה זהיר טפי, ועיקר הפיתויים וההתנגדות של היצה"ר שלו הם בנוגע לענין זה], וע"י שמקיים את המצוות שאין יצרו לוחם כנגדם (כ"כ), הוא פודה מהשבי' את זה שיצרו תקפו במצוות אלו.
That is, even when the one redeeming him from captivity is himself held captive by his inclination, to the point of being as if under compulsion ("his inclination has overpowered him") with regard to another mitzvah — nevertheless, since with regard to many mitzvos he is not held captive by his inclination, for the evil inclination's opposition in each person is (mainly) in a different matter [just as15 in every time there is a special avodah that belongs most of all to that time, and the evil inclination's main enticements and opposition are aimed at preventing that avodah,16 which is why the trials of one generation differ from the trials of other generations [as in the time of Menashe, when the inclination to idolatry ruled,17 unlike the generations after him, and all the more so after the inclination to idolatry was slain18], so too within one time itself every Jew has a special matter (a mitzvah, a custom and the like) that concerns him most, as is known19 in the explanation of the saying of our Sages,20 "In what was your father most careful?" — and his evil inclination's main enticements and opposition concern that matter]; and by keeping the mitzvos against which his inclination does not fight (as much), he redeems from captivity the one whose inclination has overpowered him in those mitzvos.
וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דפדיון שבויים הוא צדקה הכי נעלית, וכמבואר במאמר הנ"ל שבמצות צדקה פדיון שבויים הוא קודם לכל דבר ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים, וע"י שפיזרן לבין האומות, שיצרו של אחד שונה מיצרו של השני, עי"ז מתקיימת הצדקה דפדיון שבויים, כנ"ל.
This is "The Holy One, blessed be He, did a kindness to Israel by scattering them among the nations": redeeming captives is the loftiest form of tzedakah, as explained in the maamar mentioned above that in the mitzvah of tzedakah the redemption of captives comes before everything, and "there is no mitzvah as great as redeeming captives";21 and by scattering them among the nations, so that one person's inclination differs from another's, the tzedakah of redeeming captives is fulfilled, as explained above.
ג) ומדייק בהמאמר, דלפי פירוש זה בצדקת פרזונו (צדקה כו' שפיזרן כו') הול"ל צדקת פזרונו ולמה נאמר פרזונו. ומבאר, שפרזונו הוא ע"ד מ"ש פרזות תשב ירושלים.
3) The maamar points out22 that according to this interpretation of tzidkos pirzono ("a kindness… that He scattered them…") the verse should have said pizrono ("His scattering"); why does it say pirzono? And it explains23 that pirzono is like the verse,24 "Jerusalem will be inhabited as open towns (perazos)."
והיינו, שהצדקה שעשה הקב"ה בישראל בזה שפיזרן לבין האומות הוא בכדי שעי"ז יגיעו למדריגה נעלית יותר מכמו שהיו לפני הירידה דפיזרן, ועד לבחי' פרזות תשב ירושלים (פרזונו).
That is, the kindness the Holy One, blessed be He, did to Israel in scattering them among the nations is so that through this they will reach a loftier level than they were at before the descent of being scattered — up to the level of "Jerusalem will be inhabited as open towns" (pirzono).
ד) ויובן זה ע"פ מארז"ל שכל מה שיש בעולם יש באדם [שלכן נקרא האדם עולם קטן, וכאו"א חייב לומר בשבילי נברא העולם]. ומזה מובן, שבאדם, אתם קרויין אדם, יש בחי' ירושלים.
4) This will be understood from the saying of our Sages25 that everything in the world exists in man [which is why man is called a small world,26 and every person is obligated to say, "For my sake the world was created"27]. From this it is understood that in man — "you are called man"28 — there is the aspect of Jerusalem.
והיינו, שגם בזמן הגלות כשמפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו [שענין זה (גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו) הוא גם בבנ"י הנמצאים בארץ הקודש תובב"א], מ"מ, ענין ירושלים ברוחניות הוא נצחי גם עכשיו, בכאו"א מישראל.
That is, even in the time of exile, when "because of our sins we were exiled from our land and sent far from our soil"29 [and this (being exiled from our land and sent far from our soil) applies also to the Jews in the Holy Land, may it be rebuilt and established speedily in our days30], nevertheless the spiritual Jerusalem is eternal even now, in every Jew.
והענין הוא, דהנה ידוע שירושלים פירושו הוא יראה שלם [וענין זה הוא גם בנוגע לעיר ירושלים כפשוטה, כדאיתא בתוספות בשם המדרש ששם ירושלים הוא על שם שלם שקראה מלכי צדק מלך שלם ועל שם יראה שקראה אברהם], שהוא שלימות היראה.
The explanation: it is known31 that Yerushalayim means yirah shalem, "complete awe" [and this applies also to the city of Jerusalem in the plain sense, as Tosafos32 cite from the Midrash33 that the name Yerushalayim is from Shalem, which Malki-Tzedek king of Shalem called it, and from Yireh, which Avraham called it], which is the perfection of awe.
וזהו שירושלים הרוחנית היא נצחית גם עכשיו בזמן הגלות, כי בכאו"א מישראל גם בזמן הגלות יש (בהעלם עכ"פ) שלימות היראה, כדלקמן.
This is why the spiritual Jerusalem is eternal even now in the time of exile: for in every Jew, even in the time of exile, there is (at least hidden) the perfection of awe, as will be explained.
ויובן זה בהקדים, דבענינה של ירושלים (שלימות היראה) בעבודת האדם, שני פירושים. דבכ"מ מבואר שירושלים היא היראה כמו שבאה בציור דיראה, וזהו"ע ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, כי ביראה יש בכללות שתי מדריגות, יראה תתאה – ירושלים של מטה, ויראה עילאה – ירושלים של מעלה.
This will be understood by first noting that the matter of Jerusalem (the perfection of awe) in man's Divine service has two interpretations. In many places34 it is explained that Jerusalem is awe as it comes in the form of a defined feeling of awe; and this is the matter of the lower Jerusalem and the higher Jerusalem, for awe has, in general, two levels: lower awe (yirah tataah) — the lower Jerusalem, and higher awe (yirah ilaah) — the higher Jerusalem.
וזהו אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה, דהגם שמצד הגילויים יראה תתאה היא למטה מטה לגבי יראה עילאה, מ"מ, כיון שיראה תתאה שרשה מיראה עילאה, ועד ששניהם חד הוא, לכן, ע"י יראה תתאה (ירושלים של מטה) מגיעים ליראה עילאה (ירושלים של מעלה).
This is why the Holy One, blessed be He, said, "I will not enter the higher Jerusalem until I enter the lower Jerusalem":35 although in terms of revelation lower awe is far below higher awe, nevertheless, since lower awe is rooted in higher awe,36 to the point that both are one,37 therefore through lower awe (the lower Jerusalem) one reaches higher awe (the higher Jerusalem).38
ומהמשך הענינים שבמאמר זה מובן, דירושלים הוא נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל, נקודה שלמעלה מציור, שישנה בכאו"א מישראל, מצד עצם הנשמה שבו שלמעלה מגילויים.
And from the continuation of this maamar it is understood39 that Jerusalem is the point of fear of Heaven that is above intellect, a point beyond any defined form, which exists in every Jew by virtue of the essence of his soul, which is above revelations.40
ויש לומר, דמהטעמים על זה שנקודה זו נקראת בשם ירושלים, שלימות היראה, הוא, כי אמיתית ענין השלימות הוא שאין שייך שיהי' בו חסרון. ולכן, היראה כמו שבאה בגילוי (בציור דיראה), כיון שאפשר שיהי' בה חסרון, אין בה אמיתית השלימות, ואמיתית השלימות היא בנקודת היראת שמים שלמעלה מגילוי, דנקודה זו ישנה תמיד בכאו"א מישראל.
It may be said that one of the reasons this point is called Jerusalem, the perfection of awe, is that true perfection means that no lack could possibly apply to it. Therefore awe as it comes in revelation (as a defined feeling of awe), since it can have a lack, does not have true perfection; true perfection is in the point of fear of Heaven that is above revelation, for this point is always present in every Jew.
ה) והנה אף שנקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל היא למעלה מהגבלה, מ"מ, יש בה (בהתגלותה) כו"כ מדריגות, ואמיתית הבל"ג שבה יהי' לעתיד לבוא.
5) Now, although the point of fear of Heaven that is above intellect is above limitation, it nevertheless has (in its revelation) many levels, and its true unlimitedness will be in the Time to Come.
וזהו שלע"ל (דוקא) יהי' פרזות תשב ירושלים, ופי' רש"י שלא יהא לה קצב ושיעור כו'. וגם אז יהיו בה עליות לאין קץ, כמ"ש רש"י שתגדל מיום ליום.
This is why (specifically) in the Time to Come "Jerusalem will be inhabited as open towns," which Rashi41 explains: it will have no fixed measure or size…; and even then there will be endless ascents in it, as Rashi41 writes, that it will grow from day to day.
וזהו צדקת פרזונו בישראל כו' צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דזה שנאמר בכתוב ענין זה (צדקה כו' שפיזרן כו') בלשון פרזונו הוא, כי הצדקה שעשה הקב"ה בישראל ע"י שפיזרן לבין האומות הוא שעי"ז יגיעו לפרזונו שלמעלה ממדידה והגבלה.
And this is "The righteous acts of His pirzono in Israel… The Holy One, blessed be He, did a kindness to Israel by scattering them among the nations": the verse expresses this (a kindness… that He scattered them…) with the word pirzono because the kindness the Holy One, blessed be He, did to Israel by scattering them among the nations is that through this they will reach pirzono, which is above measure and limitation.
ושני ענינים בזה. שע"י המניעות ועכובים שבזמן הגלות (פיזרן לבין האומות) מתעוררת ומתגלה נקודת היראת שמים שבכל אחד מישראל (כמבואר בארוכה בהמאמר) שהיא למעלה ממדידה והגבלה.
There are two aspects to this. First, through the obstacles and hindrances of the time of exile (scattering them among the nations), the point of fear of Heaven in every Jew is aroused and revealed (as explained at length in the maamar42), and it is above measure and limitation.
ויתירה מזו, דענין פרזונו רומז (כמובא לעיל סעיף ג מהמאמר) על פרזות תשב ירושלים, שע"י התעוררות נקודת היראת שמים בזמן הגלות, תהי' אח"כ הוספה ועלי' בנקודת היראת שמים, הבל"ג שבה כמו שיהי' לע"ל.
Moreover, pirzono alludes (as cited above in section 3 from the maamar) to "Jerusalem will be inhabited as open towns": through the arousal of the point of fear of Heaven in the time of exile, there will afterwards be an addition and ascent in the point of fear of Heaven — its unlimitedness as it will be in the Time to Come.
ו) ויש לומר, דבפרזות תשב ירושלים (נקודת היראת שמים) שני ענינים. שנקודת היראת שמים עצמה היא למעלה מהגבלה (כנ"ל סעיף ה), וגם התפשטותה היא בלי גבול. ובזה גופא שני ענינים.
6) It may be said that in "Jerusalem will be inhabited as open towns" (the point of fear of Heaven) there are two aspects: the point of fear of Heaven itself is above limitation (as above, section 5), and its spreading out43 is also without limit. And within this itself there are two aspects:
שנקודת היראת שמים פועלת בכל כחות הנפש שיהיו בהתאם להנקודה, ושגם הנקודה עצמה מתפשטת בכל כחות הנפש, עד בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה.
that the point of fear of Heaven acts on all the powers of the soul so that they accord with the point, and that the point itself also spreads into all the powers of the soul,44 down to the garments of thought, speech and action.
ובדוגמת פרזות תשב ירושלים כפשוטה, דנוסף לזה שירושלים היא נקודה דאמצעו של העולם ומאבן שתי' שבבית המקדש הושתת כל העולם, הנה גם ירושלים עצמה תתפשט בכל העולם, דעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות.
This is like "Jerusalem will be inhabited as open towns" in the plain sense: besides Jerusalem being the central point of the world, and the whole world being founded from the Foundation Stone in the Beis HaMikdash,45 Jerusalem itself will spread out over the whole world — "Jerusalem is destined to spread over the whole Land of Israel, and the Land of Israel is destined to spread over all the lands."46
ז) ולכאורה יש להוסיף, דזה שנאמר פרזונו (ולא פזרונו), ענין פרזות תשב ירושלים, שייך גם להצדקה שפיזרן שמבאר בתחלת המאמר, שעסק התומ"צ של ישראל הנמצאים במקומות הרווחה נותן כח ועוז לישראל הנמצאים במקום הגזירה שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות.
7) Seemingly one could add that the word pirzono (and not pizrono) — the matter of "Jerusalem will be inhabited as open towns" — applies also to the kindness of scattering them explained at the beginning of the maamar: that the Torah and mitzvos of the Jews in places of comfort give strength and power to the Jews in the place of the decree, so that they can study Torah and keep mitzvos.
כי זה שעסק התומ"צ של אחד נותן כח ועוז לשני הוא לפי שכל ישראל הם מציאות אחת, בפרט מצד נקודת היראת שמים והביטול שבהם, שהיא נקודה המאחדת את כל ישראל.
For the Torah and mitzvos of one giving strength and power to another is because all Jews are one entity, particularly by virtue of the point of fear of Heaven and the bittul within them, which is a point that unites all Jews.
ולכן, בכדי שהעסק דתומ"צ של אחד יתן כח ועוז לאחר (ענין הצדקה בזה שפיזרן) הוא כשעסק התומ"צ שלו הוא בהנקודה דיראת שמים, פרזות תשב ירושלים, שהיראת שמים שלו (ירושלים) היא באופן דופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, שמתפשטת וחודרת בכל כחות הנפש, עד במחשבה דיבור ומעשה שלו.
Therefore, for one person's Torah and mitzvos to give strength and power to another (the kindness in scattering them), his Torah and mitzvos must be in the point of fear of Heaven — "Jerusalem will be inhabited as open towns" — so that his fear of Heaven (Jerusalem) is in the manner of "you shall spread out47 westward and eastward, northward and southward," spreading into and permeating all the powers of the soul, down to his thought, speech and action.
ויש לומר שזהו גם הטעם על זה שהעסק בתומ"צ של אחד נותן כח ועוז (לא רק לאלה הנמצאים במקום הגזירה, אלא) גם לאלו השבויים בידי יצרם, לפדות אותם מהשבי' (כנ"ל סעיף ב), כי בכאו"א מישראל, אפילו ברשעים, יש (בהעלם עכ"פ) נקודת היראת שמים, ולכן כל הסוגים דישראל (צדיקים בינונים ורשעים) הם מציאות אחת.
It may be said that this is also the reason the Torah and mitzvos of one give strength and power (not only to those in the place of the decree, but) also to those held captive by their inclination, to redeem them from captivity (as above, section 2): in every Jew, even in the wicked, there is (at least hidden) the point of fear of Heaven, and therefore all the kinds of Jews (tzaddikim, beinonim and resha'im) are one entity.
וכמרומז גם בתיבת צבור (שישראל הם צבור), צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים, שכל ג' סוגים אלו הם מציאות אחת [והוא"ו (שבתיבת צבור) הוא וא"ו המחבר את הרשעים עם הבינונים והצדיקים, ועד שהראש של כל התיבה הוא אות צדי"ק, ועמך כולם צדיקים].
This is also alluded to in the word tzibbur, "congregation" (for the Jewish people are a congregation48): tzibbur is an acronym of tzaddikim, beinonim and resha'im,49 for all three kinds are one entity [and the vav (in the word tzibbur) is a connecting vav, joining the resha'im with the beinonim and the tzaddikim; and the head of the whole word is the letter tzaddik — "and your people are all righteous"50].
ולכן עסק התומ"צ של הצדיקים והבינונים [ובפרט כשעסק התומ"צ שלהם הוא באופן שהם כוללים עצמם עם כל ישראל, ואהבת לרעך כמוך] פועל גם על אלו השבויים בידי יצרם, שיצאו מהשבי' ויהיו צדיקים (גם בגלוי).
Therefore the Torah and mitzvos of the tzaddikim and the beinonim [especially when their Torah and mitzvos are such that they include themselves with all Israel51 — "Love your fellow as yourself"52] act also on those held captive by their inclination, so that they go free from captivity and become tzaddikim (also openly).
ח) והנה ענין הנ"ל (שהעסק דתומ"צ של אחד נותן כח ועוז גם לשני) הוא לא רק כשהאונס (בנוגע לאיזו מצוה) הוא מפני גזירת המלכות או מפני שיצרו הוא שתקפו, אלא גם כשהאונס הוא מפני שע"פ תורה א"א לקיים מצוה זו, וכמו ישראל הנמצאים בחו"ל שע"פ תורה א"א להם לקיים את המצוות התלויות בארץ, ועד"ז בכללות זמן הגלות שא"א (גם לבנ"י הנמצאים בא"י) לקיים מצוות התלויות בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הנה מצד זה שכל ישראל שבכל המקומות ושבכל הזמנים הם מציאות אחת, לכן עי"ז שבנ"י הנמצאים בא"י מקיימים את המצוות התלויות בארץ, מועיל זה גם עבור בנ"י הנמצאים בחו"ל, ועד"ז הוא בנוגע להמצוות התלויות בזמן הבית שקיימו ישראל אז, שזה מועיל גם לבנ"י שבזמן הגלות, כיון שכל ישראל שבמשך כל הדורות הם צבור אחד דאין מיתה בצבור [שלכן הקרבן שהקריבו בימי עזרא כיפר גם על ישראל שהיו בדורו של צדקיהו].
8) Now, the matter above (that one person's Torah and mitzvos give strength and power to another) applies not only when the compulsion (regarding some mitzvah) is because of a government decree or because "his inclination has overpowered him," but also when the compulsion is because according to Torah the mitzvah cannot be kept — such as the Jews in the Diaspora, who according to Torah cannot keep the mitzvos that depend on the Land; and similarly the time of exile in general, when it is impossible (even for the Jews in the Land of Israel) to keep the mitzvos that depend on the Beis HaMikdash standing. Since all Jews in all places and all times are one entity, the Jews in the Land of Israel keeping the mitzvos that depend on the Land benefits also the Jews in the Diaspora; and so too the mitzvos dependent on the time of the Beis HaMikdash, which the Jews kept then, benefit also the Jews in the time of exile, since all Jews throughout all the generations are one congregation, and "a congregation does not die"53 [which is why the offering brought in the days of Ezra atoned also for the Jews of the generation of Tzidkiyahu54].
ט) וזהו צדקת פרזונו בישראל צדקה כו' שפיזרן לבין האומות, דזה שנאמר פרזונו (ולא פזרונו) הוא, כי צדקה שעשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות הוא שעי"ז יגיעו לע"ל לפרזות תשב ירושלים (כנ"ל בארוכה).
9) And this is "The righteous acts of His pirzono in Israel — a kindness… by scattering them among the nations": it says pirzono (and not pizrono) because the kindness the Holy One, blessed be He, did to Israel by scattering them among the nations is that through this they will reach, in the Time to Come, "Jerusalem will be inhabited as open towns" (as explained above at length).
ועוד טעם על זה שנאמר פרזונו הוא, כי בכדי לבוא לפרזות תשב ירושלים הוא ע"י שגם העבודה בזמן הגלות (כשפיזרן לבין האומות) היא באופן דפרזות תשב ירושלים.
A further reason it says pirzono is that the way to reach "Jerusalem will be inhabited as open towns" is that the service in the time of exile too (when He scattered them among the nations) be in the manner of "Jerusalem will be inhabited as open towns."
דנוסף לזה שהכניסה לירושלים בגשמיות, בגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו, היא ע"י העבודה דירושלים, שלימות היראה [כי ביאת המשיח תהי' ע"י בקולו תשמעו, שזה (ענין בקולו תשמעו) הוא ע"י היראה, שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, דהגם שבכדי שקיום התומ"צ יהי' בשלימות צריך גם לאהבה, הרי עיקר העבודה היא היראה], הנה בכדי שיהי' פרזות תשב ירושלים, צריכה להיות העבודה גם עכשיו באופן של פרזות, למעלה ממדידה והגבלה, שבכללות היא העבודה דמסירת נפש, מסירת הרצון, שעבודה זו היא הכנה קרובה שיהי' פרזות תשב ירושלים גם כפשוטו, עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות.
For besides the fact that the physical entry into Jerusalem, in the true redemption through our righteous Moshiach, comes through the service of Jerusalem, the perfection of awe [for the coming of Moshiach will be through "if you will listen to His voice,"55 and this ("if you will listen to His voice") comes through awe, which is the beginning of the service, its main part and its root56 — for although for the fulfillment of Torah and mitzvos to be complete love is also needed,57 the main service is awe58] — in order that there be "Jerusalem will be inhabited as open towns," the service even now must be in the manner of "open towns," above measure and limitation, which in general is the service of self-sacrifice, the sacrifice of one's will;59 and this service is the immediate preparation for "Jerusalem will be inhabited as open towns" also in the plain sense — "Jerusalem is destined to spread over the whole Land of Israel, and the Land of Israel is destined to spread over all the lands."
שזה נעשה (ככל הענינים דלעתיד) ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שכללותם הם הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח [וכמארז"ל במסכת ברכות בתחלתה ובראשיתה עה"פ פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם], ובפרט ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה שעי"ז אתי מר דא מלכא משיחא [כמ"ש באגה"ק של הבעש"ט מה ששמע בהיכל המשיח, ממלכא משיחא].
This comes about (like all the matters of the Time to Come60) through our deeds and service throughout the time of exile, which in general are the three pillars of Torah, avodah and gemilus chassadim [as our Sages said at the very beginning of Tractate Berachos61 on the verse62 "He redeemed my soul in peace from the battle against me, for the many were with me": "Whoever engages in Torah and in gemilus chassadim and prays with the congregation, I consider it as though he redeemed Me and My children from among the nations of the world"]; and especially through the service of "your wellsprings shall spread outward," through which "the Master comes — this is the King Moshiach" [as written in the Baal Shem Tov's holy letter63 about what he heard in the chamber of Moshiach, from the King Moshiach himself].
וזהו צדקה כו' שפיזרן לבין האומות, שע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות (בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח ובפרט בהפצת המעינות חוצה) שבכל יום ויום, הנה נוסף על זה שבכל יום ויום (כשנמצאים עדיין בגלות) נעשה הפדי' ברוחניות (כאילו פדאני), הנה כל פעולה ופעולה בהנ"ל מצטרפת לחשבון גדול של הצדקה שמקרבת את הגאולה כפשוטה בגשמיות, שאז יהי' פרזות תשב ירושלים גם בגשמיות, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש. **********
And this is "a kindness… by scattering them among the nations": through our deeds and service in the time of exile (in the three pillars of Torah, avodah and gemilus chassadim, and especially in spreading the wellsprings outward) every single day — besides the fact that every day (while we are still in exile) the redemption takes place spiritually ("as though he redeemed Me"), each and every action in the above adds up to a great sum64 of tzedakah, which brings near the redemption65 in its plain sense, physically, when "Jerusalem will be inhabited as open towns" also physically, with the coming of our righteous Moshiach, very soon indeed.