Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
בס"ד. יום שמחת תורה ה'תש"מ*)
ביום השמיני עצרת תהי' לכם, וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו בזה, הרי שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב, וא"כ הול"ל בעשרים ושנים יום לחודש השביעי כמו בשאר המועדים שנאמר בהם ימי החודש (ובחודש השביעי באחד לחודש, ובעשור לחודש השביעי, ובחמשה עשר יום לחודש השביעי), ולמה אומר ביום השמיני. והגם ששמיני עצרת בא בהמשך לז' ימי הסוכות, וידוע שבשמיני עצרת נעצרים ונקלטים הענינים דז' ימי הסוכות, הרי בשמיני עצרת נעצרים ונקלטים גם הענינים דראש השנה ויום הכפורים, ואעפ"כ אינו נקרא בשם כזה שיורה על שייכותו (ושבא בהמשך) לראש השנה ויום הכפורים, ולמה נקרא השם שמיני (עצרת). ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט דזה שמו אשר יקראו לו בלה"ק מורה על תוכן הדבר, ועד שמורה על חיותו וקיומו, שמזה מובן, שעיקר ענינו דשמיני עצרת (שנקרא בשם שמיני עצרת) הוא מה שבא בהמשך לז' ימי הסוכות. גם צריך להבין מ"ש עצרת תהי' לכם, ואיתא במדרש הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, שיש בזה ב' ענינים. ענין דלך לבדך, ישראל ומלכא בלחודוהי, אבל אעפ"כ מזה גופא שצריך לשלול שאין לזרים אתך מובן שיש מקום לקס"ד ששמיני עצרת הוא גם לזרים ולכן צריך לשלול ולומר שהוא רק לכם. גם צריך להבין מה ששמיני עצרת כולל גם שמחת תורה, ועד שבארץ ישראל, ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שמיני עצרת ושמחת תורה הם ביום אחד, וגם בחו"ל שהם ב' ימים הרי שמחת תורה הוא ביו"ט שני דשמיני עצרת, וידוע הדיוק בזה מה שקבעו שמחת תורה בשמיני עצרת, דלכאורה הוצרכו לעשות שמחת תורה בחג השבועות זמן מתן תורתנו.
ב) והנה בכ"מ מבואר דזה שעושים שמחת תורה בשמיני עצרת הוא על לוחות האחרונות שניתנו ביום הכפורים, אבל זה גופא (מה שהשמחה דשמחת תורה היא על לוחות האחרונות דוקא ולא על לוחות הראשונות) צריך ביאור, הרי עיקר הגילוי והשלימות דמ"ת הי' בנתינת לוחות הראשונות דוקא, הן בנוגע לישראל שהיו אז בתכלית השלימות, דבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן, והן בנוגע להעולם שהי' אז גילוי אוא"ס ממש למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני ותרגם ואתגלי, וגילוי זה פעל בכל העולם כמרז"ל צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה, ועד שהקול דעשרת הדברות הי' נשמע מכל ד' הרוחות ומלמעלה ומלמטה, אַז די וועלט (וכל הו"ק שבה) האָט אויסגעשריען אנכי ה' אלקיך גו', לא יהי' לך גו'. דכל זה הי' בלוחות הראשונות דוקא, ולמה קבעו שמחת תורה בשמיני עצרת על לוחות האחרונות דוקא. ומה שמבואר בכ"מ דזה שעושים שמחת תורה על לוחות האחרונות דוקא הוא מפני שבלוחות האחרונות כתיב ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי', צריך ביאור, דמכיון שענין הגילוי (דמ"ת) בישראל ובעולם הי' בלוחות הראשונות דוקא כנ"ל, לכאורה צ"ל השמחה דשמחת תורה שהיא בניגונים וריקודים (ענין הגילוי) בחג השבועות שבו ניתנו לוחות הראשונות בגילוי ובפרסום. ובפרט לפי המבואר בענין הריקודים (דשמחת תורה) שענין הריקודים הוא בעיקר בהרגלים, ובהם גופא בהעקב שבהם, חלק הכי תחתון שבאדם (אלא שעי"ז מתנשא ורוקד גם הראש). שמזה מובן שהשמחה דשמחת תורה היא בעיקר לא מצד פעולת התורה בישראל לי ראש, כי אם, מצד פעולת התורה בעולם שהוא טפל לישראל, בדוגמת הרגלים שטפלים להראש, ובעולם גופא בענינים התחתונים שבו (בחי' עקב). ועפ"ז אינו מובן יותר מה שקבעו שמחת תורה על לוחות האחרונות דוקא, שהעילוי דכפלים לתושי' שבלוחות האחרונות הוא בישראל. גם אינו מובן, דלפי זה (שהשמחה דשמחת תורה היא על לוחות האחרונות שניתנו ביום הכפורים) היו צריכים לעשות שמחת תורה למחרת יום הכפורים. דמה שלא קבעו שמחת תורה ביום הכפורים גופא י"ל דזהו לפי שאין שמחה בלא אכילה ושתי', אבל הי' צ"ל מיד אחרי יום הכפורים. ואולי י"ל יתירה מזו, הרי מצינו שבאותה שנה (דחנוכת ביהמ"ק) לא עשו ישראל את יום הכפורים, ויצתה ב"ק ואמרה להם כולכם מוזמנים לחיי העוה"ב, כי השמחה דחנוכת ביהמ"ק היא נעלית יותר מהעינוי דיום הכפורים. ומכיון שהשמחה דשמחת תורה היא שמחה גדולה ביותר, ועד שהיא גדולה יותר גם מהשמחה דשמחת בית השואבה, דמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימי, א"כ הי' ראוי לקבוע שמחת תורה ביום הכפורים גופא.
Part 2
ג) ויובן זה בהקדים תחלה ענין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות בעבודת האדם. דהנה עיקר הכוונה דמ"ת הוא שתהי' קבלת התורה, עבודת האדם. דלוחות הראשונות הוא ענין עבודת הצדיקים ולוחות האחרונות הוא ענין עבודת הבע"ת. והמעלה דלוחות האחרונות על לוחות הראשונות הוא מפני שעבודת התשובה נעלית יותר מעבודת הצדיקים. והענין הוא, דהנה כללות החילוק בין לוחות הראשונות ללוחות האחרונות הוא דנתינת לוחות הראשונות היתה מצד למעלה, וירד הוי' על הר סיני. דהגם שהגילוי דמ"ת פעל גם בעולם וגם בהדומם שבו, ועד שהעולם (גם הדומם שבו) איז געוואָרן דורכגענומען מהגילוי דמ"ת, אעפ"כ אין זה שנעשה זיכוך תמידי ועלי' בהעולם, ורק שהאיר בו הגילוי שלמעלה. ועד"ז גם בישראל, דמה שהגילוי דמ"ת פעל גם בהגוף (שפסקה זוהמתן) הי' זה מצד הנשמה. דבעת מ"ת הי' אצלם גילוי עצם הנשמה, בחי' יחידה [שאינה מציאות לעצמה וכל מציאותה הוא זה שהיא כלי ומקבלת מבחי' יחיד], ומכיון שגם בחי' יחידה היא קשורה עם הגוף, לכן, הגילוי דבחי' יחידה האיר גם בהגוף, עד בבחי' עקב שבו, וע"ד מ"ש גבי אברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי גו'. והטעם לזה הוא לפי שהגילוי דמ"ת הי' בדרך אתערותא דלעילא שלא ע"י אתערותא דלתתא, דהגם שהיתה העבודה דספירת העומר במשך הז' שבועות שבין יצי"מ למ"ת, הרי מובן, שע"י עבודה זו (שבמשך המ"ט יום ונ' יום) לא היו בערך להיות בבחי' כלי להגילוי דמ"ת, כי אם, שהגילוי דמ"ת הי' בדרך אתעדל"ע מצ"ע, ואני המתחיל, ומה שהוצרך להיות העבודה לפני מ"ת הוא רק בדרך הכנה בלבד. ובדוגמת המבואר בכ"מ בענין ההפרש שבין האתעדל"ע שלפי ערך האתעדל"ת להאתעדל"ע הבאה בדרך מתנה שאין אתעדל"ת מגעת לשם כלל, דהגם שגם האתעדל"ע שבדרך מתנה נמשכת דוקא אחרי קדימת האתעדל"ת (והאתעדל"ע שלפ"ע האתעדל"ת), מ"מ אין זה שהאתעדל"ת ממשיכה אותה, כי המשכת אתעדל"ע זו היא מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת לשם, ומה שנמשכת אחרי קדימת האתעדל"ת (והאתעדל"ע שלפ"ע האתעדל"ת) הוא לפי דקוב"ה לא שריא אלא באתר שלים. שעד"ז הוא גם בנוגע להעבודה במשך הז' שבועות לפני מ"ת שהעבודה לא היתה כלי להגילוי דמ"ת (ואין שייך לומר שהעבודה המשיכה את הגילוי דמ"ת), ורק בדרך הכנה בלבד, שע"י עבודתם נעשו מעין כלי (אבל לא כלי ממש) להגילוי דמ"ת. וזה גופא (מה שהיו מעין כלי להגילוי דמ"ת) הוא מצד שרשם ומקורם, מצד האבות והאמהות עד לאחד הי' אברהם, שלכן יש (קס"ד) בכתבי האריז"ל שענין מ"ת הותחל בימי האבות. דכ"ז הי' בלוחות הראשונות. משא"כ נתינת לוחות האחרונות היתה ע"י אתעדל"ת. דעבודת התשובה דבנ"י (על חטא העגל) היתה אתעדל"ת שעוררה והמשיכה הגילוי דלוחות האחרונות. וזהו מה שנתינת לוחות האחרונות היתה בחודש תשרי, כי עניני חודש תשרי באים ע"י העבודה דאלול שהיא כלי ואתעדל"ת שמעוררת וממשכת את הענינים דתשרי. ולכן עי"ז נעשה זיכוך ועלי' גם בהמטה מצד עצמו (דלא כבלוחות הראשונות). וזהו דלוחות הראשונות ולוחות האחרונות בעבודת האדם הם עבודת הצדיקים ועבודת התשובה, כי עבודת הצדיקים (כולל גם המשכה שע"י העבודה) היא בבחי' אור ישר, מלמעלה למטה, משא"כ ע"י עבודת התשובה נפעל ענין חדש, שגם המטה גופא מזדכך ומתעלה.
Part 3
ד) והענין הוא, דעבודת הצדיקים היא כשהאדם הוא באופן דהאלקים עשה את האדם ישר, דכל אחד מישראל באיזה מצב שהוא רוצה הוא בטבעו למלאות רצון קונו (כפס"ד הידוע) בלימוד התורה ובקיום המצוות ובעבודת התפלה, ולכן ע"י עבודת הצדיקים לא נעשה התחדשות אמיתית, מכיון שהעבודה היא כטבע תולדותם. וכמו שעבודת הצדיקים אינה חידוש אמיתי בהאדם מכיון שהעבודה היא כטבע תולדתו, עד"ז הוא גם בנוגע להענינים שלמעלה, מכיון שכוונת הבריאה (מלכתחלה) היא בכדי להטיב לברואיו כו' (ע"י עבודתם בתומ"צ) מצד טבע הטוב להטיב. וכן הוא גם למעלה יותר בבחי' שרש הנשמות כמו שמושרשים בעצמותו ית', כתורת הרב המגיד בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, די"ל שענין זה הוא בעצמותו ית' (למעלה מבחי' טבע הטוב להטיב), דמכיון שגם בתחלה כבר עלה לפניו ית' התענוג שיתענג בעבודת הצדיקים, הרי ע"י עבודת הצדיקים (בפועל) אין זה התחדשות אמיתית.
דכ"ז הוא בנוגע לעבודת הצדיקים, וכדיוק לשון רז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים. אמנם הכוונה האמיתית (שלמעלה גם מבחי' במי נמלך) היא כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות, לעשות לתקן, שהאדם ע"י עבודתו יעשה חידוש בהבריאה, שיהי' (לא רק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא, עולם על מילואו נברא, אלא גם) אלה תולדות פרץ, תולדות מלא, למעלה מאלה תולדות השמים והארץ, פרץ זה משיח שנאמר בו עלה הפורץ לפניהם, שאז יהי' העולם למעלה מכמו שהי' בתחלת הבריאה דעולם על מילואו נברא (כ"א שמים חדשים וארץ חדשה). וכן הוא גם בנוגע לנשמות ישראל שהנשמות דלע"ל יהיו גבוהות יותר גם מאדה"ר כמו שהי' קודם החטא, וכמבואר בלקו"ת בסיומו וחותמו בענין נשמות החדשות שיהיו לע"ל שהם יותר גבוהות מכל הנשמות שנכללו באדה"ר. דחידוש זה נעשה ע"י עבודת התשובה דוקא, דזהו מה שמשיח (דוקא) אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. ועי"ז נשלמה הכוונה האמיתית, שלמעלה מענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים.
ה) ועד"ז הוא גם בתשובה כפשוטה, דכאשר האדם חטא ופגם והעביר את הדרך (שזהו היפך טבע האדם וטבע דלמעלה) ואח"כ מתקן זה ע"י התשובה, ובפרט כשהתשובה היא באופן דזדונות נעשו לו כזכיות, הנה עי"ז נעשה ענין חדש שלמעלה מטבע האדם ומהטבע שלמעלה (דטבע הטוב להטיב), וגם למעלה משרש הנשמות כמו שהן בבחי' במי נמלך. והענין הוא, כי עבודת התשובה היא בדרך דילוג מה שהאדם משתנה ונהפך (שלא בסדר והדרגה) ונעשה מציאות חדשה. דזהו מה שתשובה היא למעלה מהזמן שלכן גם כמו שהיא נמשכת בבחי' הזמן היא בשעתא חדא וברגעא חדא, לפי שעבודת התשובה היא שלא בהדרגה. וזהו גם מה שבבע"ת נאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, דענין זה (מענה טרם הקריאה) הוא היפך הטבע וההשתלשלות, כי ע"י הדילוג (דתשובה) שלא בסדר ההשתלשלות שבאדם, עי"ז נעשה גם למעלה שלא בסדר ההשתלשלות, וע"ד מ"ש ממעמקים קראתיך הוי', ממעמקים (לשון רבים) הוא מעומק לעומק, דע"י עבודת התשובה מעומק פנימיות נקודת הלב, עי"ז הוא קורא וממשיך מבחי' עומק ופנימיות א"ס ב"ה [ועד שענין התשובה מגיע בעצמותו ית', כידוע בענין שאלו להקב"ה כו' אמר יעשה תשובה ויתכפר לו]. וע"י המשכה זו, זדונות נעשו לו כזכיות. דכמו שע"י התשובה נעשה ענין חדש באדם שנעשה מציאות חדשה כנ"ל, כמו"כ נעשה עי"ז ענין חדש בעולם שזדונות נהפכים לזכיות. וזכיות אלו (שמהפכים מהזדונות), מכיון שנעשים ע"י הדילוג דתשובה, הם נעלים יותר מהזכיות דצדיקים.
ו) וזהו מה שבלוחות האחרונות (שבעבודת האדם הו"ע עבודת התשובה כנ"ל) כתיב כפלים לתושי', שהכוונה בכפלים היא לא רק כפלים במספר כי אם לריבוי גדול יותר ועד באין ערוך [כמובן גם מזה שבלוחות האחרונות נתוספו ריבוי ענינים, הלכות מדרש ואגדות], כי נוסף על זה שבבע"ת יש ב' סוגי זכיות (כפלים במספר) הזכיות דתומ"צ (כמו בצדיקים) והזכיות שנעשו מהפיכת הזדונות, הרי הזכיות שנעשו מהפיכת הזדונות הם נעלים יותר ועד באין ערוך מזכיות הצדיקים. ויתירה מזו, שגם התומ"צ שלאחרי התשובה הם נעלים יותר, בחילא יתיר. וזהו גם מהביאורים בזה שגאולה העתידה היא ע"י הקדמת עבודת התשובה דוקא, כי גם השגת התורה דלע"ל תהי' כפלים לתושי'. ולא רק כפלים במספר, ההשגה בכל מה שלמדו עכשיו בנגלה דתורה ובפנימיות התורה (ותלמודו בידו) וההשגה בתורתו של משיח, אלא גם לריבוי ביותר ועד לאין ערוך, שהרי בביאת המשיח יהי' ישקני מנשיקות פיהו שיתגלה סוד טעמי' ומסתר צפונותי' (תעלומות חכמה). ויתירה מזו, שעי"ז גם השגת הנגלה דתורה תהי' באופן נעלה יותר. ועד"ז ע"י העבודה דתומ"צ בזמן הגלות, דכללות העבודה שבזמן הגלות (גם העבודה דתומ"צ) היא עבודת התשובה וע"י התשובה כפלים לתושי'.
Part 4
ז) ויובן זה על פי הידוע שהחילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא בדוגמת החילוק בין לוחות הראשונות ללוחות האחרונות. דתלמוד ירושלמי הוא בדרך אור ישר (דוגמת עבודת הצדיקים, לוחות הראשונות), ותלמוד בבלי הוא הפלפול בריבוי קושיות והעלמות, במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, ואעפ"כ הלכה כבבלי דוקא, כי ע"י היגיעה בבירור הקושיות וכו' מגיעים לאמיתית הכוונה, לבחי' העלם העצמי שבתורה, בחי' תעלומות חכמה (דוגמת מעלת הזכיות דבע"ת שנעשים מהזדונות, על הזכיות דצדיקים). וזהו מה שבלוחות האחרונות דוקא כתיב ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי', תעלומות חכמה הוא (עד ל)פנימיות ח"ס, ובשרשה היא פנימיות ועצמות א"ס, וזה מתגלה ע"י הפלפול וכו' דתלמוד בבלי דוקא. וגילוי זה יהי' בעיקר לע"ל, וכדאיתא בזהר עה"פ עין לא ראתה גו' יעשה למחכה לו מאי למחכה לו כו' אינון דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי' ומחכאן לי' למנדע ברירא דמלה כו', שע"י ריבוי העיון והיגיעה בריבוי קושיות וכו', יהי' (לע"ל) הגילוי דבחי' עדן שעליו נאמר עין לא ראתה, בחי' העלם העצמי. ועי"ז נעשה עילוי ושלימות גם בהתורה שהיא מתקשרת עם העצמות (בדוגמת דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה), דהתורה מצ"ע (כמו שניתנה במ"ת, בלוחות הראשונות) היא בחי' חכמה, דאורייתא מחכמה נפקת, והגם שבמ"ת ניתנה גם התורה שתתגלה לע"ל (שהרי מ"ת הי' רק פעם אחת), הנה בעת מ"ת ניתן זה בבחי' העלם, תעלומות חכמה, ובכדי להמשיך זה בגילוי (באופן דתורה אור), הנה כח זה ניתן בלוחות האחרונות דוקא. וזהו מה שע"י עסק התורה בזמן הגלות דוקא (תלמוד בבלי) יהי' הגילוי דלע"ל שאז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, כי בדירה בתחתונים ב' ענינים, דירה לו לעצמותו ודירה בתחתונים, וב' ענינים אלו נעשים ע"י העסק והיגיעה בתלמוד בבלי דוקא. דע"י היגיעה בבירור הקושיות מגיעים לבחי' העלם העצמי כנ"ל, לו לעצמותו, ועי"ז מגיעים גם לאמיתית הכוונה לפסוק הלכה למעשה כנ"ל, וע"י העשי' בפועל (כפי פסק ההלכה) נעשה דירה לו ית' בתחתונים. וזהו במחשכים הושיבני (זה תלמוד בבלי), דע"י במחשכים (היגיעה בריבוי הקושיות וכו') נעשה הושיבני, דירה לו ית' בתחתונים.
ח) ועד"ז הוא בקיום המצוות בזמן הגלות דוקא, דהגם שהמצוות בזמן הגלות אינם בתכלית השלימות [דנוסף לזה שעיקר השלימות דמעשה המצוות יהי' בימות המשיח כמ"ש ושם (דוקא) נעשה לפניך כו' כמצות רצונך, דשלימות זו לא היתה גם בזמן הבית, הנה בהמצוות דזמן הגלות לא יש גם השלימות שהיתה בזמן הבית], מ"מ ע"י ההתבוננות בזה גופא שבזמן הגלות חסר השלימות, עי"ז עשיית המצוות היא בחילא יתיר. וע"ד המבואר בתניא בענין מעלת הבע"ת על צדיקים, שעי"ז שהי' מרוחק מאלקות לכן הצמאון שלו הוא ביתר עז, באהבה רבה מעומקא דלבא. ועי"ז גופא (מה שעשיית המצוות בזמן הגלות היא בחילא יתיר) מבררים את חושך הגלות ומהפכים אותו לקדושה, ע"ד המבואר בתניא, שע"י התשובה מאהבה רבה והצמאון מתהפכים הזדונות לזכיות (שבתחלה נעשים זדונות כזכיות בכ"ף הדמיון, ועד שנעשה זכיות ממש). וזהו מה שתכלית השלימות דלע"ל נעשה (בעיקר) ע"י קיום המצוות שבזמן הגלות דוקא, ובפרט ע"י עבודת התשובה, כי ב' הענינים שבדירה בתחתונים (שזהו השלימות דלע"ל), דירה לו לעצמותו ודירה בתחתונים, נעשים (בעיקר) ע"י קיום המצוות שבזמן הגלות דוקא, ובפרט ע"י עבודת התשובה. דע"י הצמאון והחילא יתיר שבזמן הגלות, ובפרט ע"י הצעקה דתשובה מעומקא דלבא, ממשיכים מבחי' עומק ופנימיות דלמעלה, לו לעצמותו, וע"י בירור והפיכת חושך הגלות, ובפרט הפיכת הזדונות לזכיות (ע"י התשובה), מבררים ומזככים גם ענינים הכי תחתונים ונעשים דירה לו ית'.
ט) וזהו מה שתכלית השלימות דעולם יהי' לע"ל דוקא, אלה תולדות פרץ, דשלימות זו היא למעלה יותר מהשלימות שהיתה בתחלת הבריאה עולם על מילואו נברא, ולמעלה יותר גם מהשלימות דעולם שהיתה במ"ת, הגם שגם במ"ת האָט די וועלט אויסגעשריען אנכי, לא יהי' לך (שהם כללות כל התורה כולה), כי במ"ת הי' זה בעיקר מצד הגילוי שמלמעלה (שהדברות אנכי ולא יהי' לך הם היו יוצאים ונשמעים מכל ו"ק העולם), כנ"ל, משא"כ לע"ל יהי' זה בהעולם מצ"ע, כמרז"ל לע"ל אם אדם הולך ללקט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום כו' האבן זועקת ואומרת כו' (שזה יהי' מצד התאנה והאבן). ויתירה מזו, שע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות בעסק התורה ובקיום המצוות שעי"ז מבררים גם את חושך הגלות, ובפרט ע"י תשובה דזדונות נעשו לו כזכיות, עי"ז יהי' זיכוך העולם לע"ל גם בענינים הכי תחתונים, ועד שגם החושך יהפך לאור. וזהו אלה תולדות פרץ זה משיח שנאמר בו עלה הפורץ לפניהם, שיפרוץ כל הגדרים, היינו שגם הגדרים (מצד הקדושה) יופרצו.
יו"ד) והנה מכיון שבעבודת האדם צריך להיות סדר, לכן, גם עבודת התשובה, עם היותה למעלה מסדר והדרגה, יש לה זמן מיוחד, בהארבעים יום שבין ראש חודש אלול ליום הכפורים, שהם הד' יודי"ן דס"ת אני לדודי ודודי לי. דעבודת התשובה היא מלמטה למעלה, בתחלה אני לדודי ואח"כ ודודי לי. והגם שיו"ד ימים האחרונים דמ' ימים אלו (עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים) הם בדרך המשכה וגילוי מלמעלה למטה כמרז"ל עה"פ דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים (דבהמצאו ובהיותו קרוב הוא גילוי מלמעלה למטה), וכידוע שבימים אלו הוא קירוב המאור אל הניצוץ, מ"מ שייכים גם ימים אלו לעבודת התשובה שמצד המטה, כי ההמשכה והגילוי מלמעלה שבימים אלו נעשית ע"י העבודה והאתעדל"ת שבחודש אלול, שע"י העבודה בג' יודי"ן הראשונים (אני לדודי ודודי) נעשה היו"ד דתיבת לי, קירוב המאור אל הניצוץ. ובעשרה ימים אלו יש כו"כ עליות, עד לתכלית העלי' דיום הכפורים, וביום הכפורים עצמו תכלית העלי' הוא בתפלת נעילה (בסיומו וחותמו של היום), וי"ל דבנעילה גופא – באמירת שמע ישראל (שהוא בסיומה וחותמה), וכדאיתא בשל"ה שצריך לכוין אז למסור נפשו על קידוש השם ונחשב לו הכוונה כאילו עשה בפועל [ואולי י"ל שהוא ע"ד מאמר הבעש"ט במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא]. דכל זה הוא עליות מלמטה למעלה. ולאח"ז מתחיל ענין ההמשכה מלמעלה למטה (שעי"ז נשלמת הכוונה דלשבת יצרה), דתחלת ההמשכה היא בד' הימים שבין יום הכפורים לסוכות שאז כל ישראל עסוקין במצוות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו, ולאח"ז בימי הסוכות עצמם ע"י קיום מצות ישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים בפועל, דע"י קיום מצות סוכה ההמשכה היא בבחי' מקיף, וע"י נטילת ד' מינים נמשך בפנימיות ולקחתם לכם. וצ"ל כ"ז בבחי' קליטה, שזה (הקליטה) נעשה בשמיני עצרת, עצרת מלשון קליטה. [דזהו גם מ"ש תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, וידוע הפירוש בזה, דמה שבראש השנה ויום הכפורים הוא באופן דבכסה (מכוסה ונעלם) מתגלה ליום חגינו בחג הסוכות, ואעפ"כ נאמר ליום חגינו לשון יחיד (ולא לימי חגינו לשון רבים), כי עיקר הגילוי (של הענינים דראש השנה ויום הכפורים) באופן דקליטה הוא בשמיני עצרת, ליום חגינו לשון יחיד]. וכידוע שבשמיני עצרת הוא הזיווג, ועד לאופן דוהיו לבשר אחד, שמזה נעשה ההולדה דתומ"צ (תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים) במשך כל השנה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וזהו ג"כ שעצרת הוא מלשון מלוכה (כמו זה יעצור בעמי), דבשמיני עצרת ווערט אַ איד אַ מלך און אַ בעה"ב על כל סדר ההשתלשלות, לעשות ממנו דירה לו ית'.
Part 5
יא) וזהו ביום השמיני עצרת תהי' לכם, דזה שנקרא בשם שמיני עצרת שמורה ע"ז שבא בהמשך לז' ימי הסוכות דוקא, אף שבשמיני עצרת נעצרים ונקלטים גם הענינים דראש השנה ויום הכפורים, כי בראש השנה ויום הכפורים הוא ענין העלי' מלמטה למעלה, ומכיון שהכוונה היא לשבת יצרה, המשכה מלמעלה למטה, לכן נקרא בשם שמיני עצרת, שבו נעצרים ונקלטים כל הענינים שנמשכו מלמעלה למטה בז' ימי הסוכות, שלכן נקרא בשם שמיני דוקא [נוסף לזה ששמיני הוא מלשון שומן ודשן]. אלא שאעפ"כ שמיני עצרת הוא רגל בפ"ע, כי עי"ז גופא מה שבשמיני עצרת נעצרים ונקלטים הענינים דז' ימי הסוכות, נעשה בו ענין חדש, רגל בפ"ע. כי בז' ימי הסוכות נמשכים (בבחי' מקיף) הענינים דראש השנה ויום הכפורים ודכללות עשי"ת עד לשלימות התשובה דיום הכפורים, וע"י המשכת ענין זה בפנימיות ובקליטה בשמיני עצרת, ליום חגינו לשון יחיד, מתגלה (ובאופן דקליטה) ההתקשרות והתאחדות דבחי' יחידה שבנפש עם בחי' יחיד, שלשם מגיע ענין התשובה, פר אחד איל אחד. וזהו ג"כ עצרת תהי' לכם ואיתא במדרש הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, דזה שצריך לשלול ולומר אין לזרים אתך הוא לפי שבע"ת שסורו רע צריך לזהירות יתירה, ולכן צריך לשלול הענין דזרים (ענינים הבלתי רצויים). אבל עי"ז גופא (הזהירות יתירה דהבע"ת) נעשה יהיו לך לבדך, כי עי"ז שהתשובה מגעת בעצמותו ית', הרי לא שייך שם שום נתינת מקום לזרים, ישראל ומלכא בלחודוהי. ואדרבה, מצד המשכת העצמות (ע"י עבודת התשובה) מתגלה פנימית ואמיתית הכוונה דעשיית הענינים הבלתי רצויים, שזה הי' בכוונה תחלה (כידוע בענין נורא עלילה על בני אדם) בכדי שיהי' אתהפכא חשוכא לנהורא, הפיכת הזדונות לזכיות.
יב) וזהו ג"כ מה שקבעו שמחת תורה בשמיני עצרת על לוחות האחרונות דוקא [שהגלוי דלוחות האחרונות (ענין התשובה דיום הכפורים) בפנימיות ובקליטה הוא בשמיני עצרת, כנ"ל], כי השמחה דשמחת תורה היא (בעיקר) מצד זה שהתורה פועלת גם בענינים התחתונים שבעולם, דזהו מה שהשמחה דשמחת תורה היא בריקודים ברגלים ובהם גופא בהעקב שבהם, ולכן השמחה היא על לוחות האחרונות דוקא, ענין התשובה, כי עי"ז מתברר גם הכי תחתון שבעולם, עד שגם הזדונות נהפכים לזכיות. וכמו שבריקוד (בגשמיות), ע"י שהרגלים והעקביים מתנשאים (הויבן זיך) ומרקדים, הם מנשאים גם את הראש (וכח השכל שבו) שגם הוא מרקד בשמחה גדולה למעלה ממדידה והגבלה, עד"ז הוא גם ברוחניות הענינים, שע"י השמחה והריקודים דשמחת תורה נעשה עלי' והתנשאות גם בבחי' הראש דנשמה. ומכיון שאדם הוא אדמה לעליון הנה עי"ז נעשה עלי' והתנשאות כביכול גם בחכמתו ית' שהיא התורה [וכמובן גם מזה שבהריקודים דהקפות גם התורה היא שמחה ורוקדת, כמאמר הידוע דרבינו נשיאינו], ושמחה פורצת גדר, שהשמחה דשמחת תורה פורצת גם הגדר דתורה כביכול, דהתורה מצ"ע היא במדידה והגבלה וע"י השמחה והריקודים דשמחת תורה ממשיכים בה מעצמותו ית', וכנ"ל ע"ד מרז"ל דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה. וכמו שהוא בתורה עד"ז הוא בנשמות ישראל, שע"י השמחה והריקודים דשמחת תורה נעשה עלי' והתנשאות בבחי' הראש דנשמה (כנ"ל), שמתקשרת ונעשית חד ממש עם העצמות, שאו את ראש גו' לגולגלותם, שעיקר ענין זה יהי' במנין העשירי עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה. וכל זה נעשה (כנ"ל) ע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, ובמיוחד לאחר גילוי תורת הרשב"י ובאופן דיתפרנסון ע"י תורת הבעש"ט וע"י תורת חסידות חב"ד, ויפקון בי' מן גלותא ברחמי, ושמחת עולם על ראשם, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא.
**********
*) יצא לאור בקונטרס שמע"צ ושמח"ת – תשמ"ז, "לקראת שמע"צ ושמח"ת . . ערחה"ס, ה' תהא זו שנת משיח".