Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
ביאור ע"פ יונתי בחגוי הסלע וגו'
הנה כתיב: כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ומבואר במ"א שאינו מובן לפי פשוטו, כי מלתא דפשיטא היא, שאין ערוך מחשבותינו המלובשות בגוף לגבי מחשבתו של הקב"ה, שאין לו דמות הגוף, ואינו גוף ח"ו?
והענין הוא, כי הנה באדם: הרהור, דהיינו מחשבה, לא עביד מידי. כי הנה המחשבה נק': נהר - כנודע בפי': ונהר יוצא מעדן. והיינו, דכמו הנהר שנובע מן מקורו והולך בתמידות לא ינוח ולא יעמוד. כך המחשבה היא נובעת בתמידות ממקורה מהשכל, ולא תנוח אפי' רגע, שתמיד תשוטט מחשבת האדם באיזו דבר. ואעפ"כ לא תפעול שום פעולה מורגשת ולא תעשה רושם כלל, ולא כמו הדבור והמעשה שעושין רושם.
כמו עד"מ כאשר ידמה אדם במחשבתו להוות ולעשות איזו מציאות שיהיה, הנה מחשבתו לא תפעיל, ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצנוו להוות - עכ"ז והיה כלא היה עד יפעל ויצא לפועל ע"י כח המעשה דוקא, או ע"י הדבור שמצוה לאחרים לעשות. ונמצא המחשבה אין לה כח לפעול ולעשות כמו הדבור והמעשה, שעיקר הפעולה אינה אלא ע"י המעשה דייקא או הדבור.
(וזהו: דהרהור לא עביד מידי - שהמחשבה היא בחינת: אין - לגבי הדבור והמעשה, שהם היש והעיקר, וכדלקמן).
ואין כן למעלה במחשבתו ית', שהמחשבה דייקא היא תפעיל (והיא היש). כי כאשר עלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל האצילות - הנה אז נאצל ונתהווה ממש על ידי מחשבה זו כו'. וכמ"ש כ"ז בפרדס (שער הצחצחות פ"ג). ועמ"ש מזה גם כן בד"ה: תקעו בחדש. ואדרבה שם נהפוך הוא, שהתהוות המציאות שע"י מחשבה, הוא הרבה גבוה במעלה ומדרגה, מהמציאות שנתהווה על ידי הדבור.
שהרי ידוע מענין: צופה ומביט עד סוף כל הדורות במחשבה אחת. ששם הוא למעלה מבחי' גדר זמן. וכמ"ש בזהר: שבמחשבה אחת נבראו כל העולמות אבי"ע, וגם תח"ה, ואלף השביעי, וכל העליות - הכל נכלל במחשבה זו שממנה התהוותם. אך כשבא השפע בבחי' הדבור הוא שנתצמצם האור בבחינת מיעוט אחר מיעוט, ובבחי' התחלקות, עד ששם נעשה ונתהווה בחינת זמן, להיות שנים וחדשים וימים כו'.
וכמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ז: שהתהוות הזמן הוא רק מבחי' מלכות שהוא דבור העליון, אבל בבחי' המדות דאצילות שלמעלה מהדבור, כתיב: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. שכולל אלף שנים ביום א', עד שבמחשבה עילאה הוא למעלה מהזמן הנ"ל גם כן, שהרי צופה ומביט עד סוף כל הדורות במחשבה וסקירה אחת. (ועמ"ש מזה בפ' בראשית בד"ה: צאינה וראינה כו' לבבתני כו', ע"ש)
נמצא מובן מזה, שלמעלה עיקר ההתהוות הוא מבחי' המחשבה דייקא, עד שגם כל מציאות כשעלה במחשבה ונתהווה שם עי"ז, הנה יש בו חיות ואור יותר הרבה מכמו שהוא מהותו ועצמותו כשנמשך אח"כ למטה ע"י הדבור כו' להתהוות בבי"ע. שהרי מה שנמשך ונתהוה על ידי הדבור ירד ונמשך תחת הזמן ממש, משא"כ מה שהוא בבחינת מחשבה הוא למעלה מזה כו'.
ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה: נר חנוכה כו' כדי שתהא מזוזה - דלשם נתבאר ג"כ ענין זה, איך שעיקר ההתהוות הוא ע"י: כל אשר חפץ ה' עשה. ומה שהיה צ"ל מאמר ודבור - כדי שיהיה בחינת יש כו', ע"ש.
וזהו: כי לא מחשבותי מחשבותיכם - שבאדם גשמי נראה מחשבתו נחשבת לאין, שלא יומשך ממנה שום התהוות מחמת דקותה. ומה שהולך ומתעבה לבחינת הדבור ומעשה - נחשב יותר ליש, שמהם יומשך התהוות דבר. אבל מדת הקב"ה אינו כן שהוא ית' הסוכ"ע הוא היש ואין בלתו, ומה שהולך ומתפשט יותר בעולמות עליונים ותחתונים הוא נחשב יותר לאין, כי הכל בטל נגדו, וכולא קמיה כלא חשיב. לכן כמ"כ בענין מחשבה ודבור שלו ית', שהם הארות והתפשטות אלקותו ית', הנה המחשבה הוא בחינת יש.
וע"ז נאמר: להנחיל אוהבי יש, וממנה עיקר ההתהוות, עד שהדבור נחשב לבחי' אין, וכלא חשיב לגבי מחשבה זו כו'. ועיין מ"ש מזה במ"א ע"פ: ויהי קול מעל לרקיע.
(ועמ"ש עוד במ"א בענין מ"ש: כל אשר חפץ ה' עשה, וכתיב: בדבר ה' שמים נעשו, ושם נת' ג"כ: דעיקר ההתהוות הוא מבחינת חפץ ורצונו העליון, והוא בחי' מחשבה הנ"ל. בביאור ע"פ: יביאו לבוש מלכות בד"ה להבין ההפרש כו'):
ב והנה: ישראל עלו במחשבה הנ"ל, והוא הנק': מחשבה הקדומה. וכמארז"ל בבראשית רבה פ"א: מחשבתן של ישראל קדמה לכולן. והענין כי תכלית הבריאה והתורה והמצות הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים, דהיינו שיהי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה דייקא. ולא בשביל הגילוי באצילות, כי הרי באצילות בלאו הכי נמי: איהו וגרמוהי חד - בחי' ביטול כו'. אמנם בי"ע שהם יש ודבר נפרד, וע"י תורה ומצות ממשיכים בהם ג"כ בחי' דירה והשראת אור א"ס כמו באצילות - זהו תכלית הבריאה.
(וכענין: צחוק עשה לי אלקים כו'. ועמ"ש בד"ה: ששים המה מלכות בענין: אור זרוע כו'. ועמ"ש: בביאור ע"פ: כי כאשר השמים החדשים, ובד"ה: לא הביט און ביעקב).
ואיך נעשה זה על ידי התורה ומצות - הענין, כי: רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא. פי': אברים - היינו כמו עד"מ על ידי האבר נמשך ומתגלה אור וחיות מהנפש, כח הראיה בעין כו'. כך למעלה, ע"י ע"ס דאצילות נמשך ומתגלה אור א"ס ב"ה ממש. וזהו ענין: איהו וחיוהי וגרמוהי חד, ולכן הם הנקראים רמ"ח אברים דמלכא.
והן הן ג"כ המצות, כי תפילין הם המשכות אור א"ס בחכמה בינה דעת כו', צדקה וגמ"ח - בחי' חסד כו'. וחשבון: רמ"ח אברים ורמ"ח מ"ע - היינו לפי שז"א הוא בעל ט"ס, (כמ"ש במ"א בד"ה: אלפי שנאן בפ' יתרו. ועיין בזהר נח דס"ה א', ובע"ח שער א"א פ"ב) חב"ד חג"ת נה"י, וכל א' כלולה מט', הרי ט' פעמים ט' עולה פ"א, וכל בחינה, יש בה ג' כלים - ראש תוך סוף - הרי רמ"ג, וה"ח המגדילים - הרי רמ"ח.
והנה ענין מתן תורה, שהוא התלבשות המצות עליונים רמ"ח אברין דמלכא מה שהקב"ה מניח תפילין כו', במצות גשמיות: תפילין בקלף ודיו, וציצית בצמר, וכן סוכה ולולב כו', ושאר כל המצות - היינו שעל ידי קיום המצוה בגשמיות ממשיכים אור א"ס ב"ה המתגלה ברמ"ח אברים דמלכא שיתגלה למטה ממש בעשיה. היינו על ידי תפילין - ממשיכים בחינת חכמה, ועל ידי צדקה - בחינת חסד כו', עד שיד האדם הנותן צדקה תהיה בחי' כלי לגילוי אלקותו ית', כמו שחסד דרועא ימינא שבאצילות הוא כלי לגילוי אור א"ס דאיהו וגרמוהי חד, כך יהיה גילוי זה ממש בבי"ע.
וזהו ענין: דירה בתחתונים שנעשה על ידי קיום התורה ומצות, שהן רמ"ח אברין דמלכא הנקרא ז"א דאצילות, שעי"ז יומשך גילוי זה שבאצילות גם בעשייה ממש. (וכמ"ש מזה בד"ה: משה ידבר בפ' יתרו. ועמ"ש בד"ה: והיה לכם לציצית בפ' שלח, בפי': וזכרתם את כל מצות כו' ע"ש).
אך איך יהיה התקשרות האצילות עם העשיה גשמיות, והרי אין ערוך זה לזה, ואיך יומשך על ידי המצות מעשיות גילוי האצילות עליון כו'?
אך הענין הוא מפני שישראל עלו במחשבה הקדומה, ומפני זה כשישראל עושין המצות הם ממשיכים ומקשרין האצילות הרוחני בעשייה הגשמיות. לפי שבחינת מחשבה הקדומה הוא מבחינת סוכ"ע, דאצילות ועשייה שוין נגד בחי' זו, כי היא כוללת כולן יחד, שהוא בחינת א"ק, שהוא כתר הכללי דאבי"ע, ולכן אצילות ועשיה שוין לגבי בחינה זו. ועמ"ש מזה בד"ה: למנצח על השמינית כו'. ולכן יכול לקשר ולחבר האצי' עם העשייה, אע"פ שהם רחוקים זה מזה בתכלית.
ויובן זה ג"כ עד"מ באדם, דהנה אנו רואים באור וחיות הנפש המלובש באברי הגוף שבכל אבר מלובש כח פרטי, כמו ראיה, שמיעה, ריח, טעם, ודבור - שכח הראיה מלובש בעין, וכח השמיעה באזן כו', כל א' הוא בחינה ומדרגה בפ"ע. אבל המחשבה הנה מקושרים ואחוזים בה כל האברים והכחות שבהן מהראש עד צפורן הרגל - שהרי ירגיש במחשבתו כל הנפעל ברמ"ח אברים, וגם כל האיברים בטלים למחשבתו והיא מושלת על כולן, וגם היא שורה בכולן ומקפת אותן. שהרי מיד כשעולה במחשבתו לנענע רגלו, תומ"י תתנענע הרגל בלי שום שהיית זמן כו'. (ועמ"ש מזה במ"א בד"ה: להבין מפני מה יו"ט דפסח הוא ביום שנעשה בו נס. ובביאור ע"פ: ויקח קרח כו').
והנמשל מזה למעלה, דהשתלשלות העולמות אבי"ע - כל בחינה הוא פרט בפ"ע, וע"כ בין אצילות לבריאה יש פרסא כו'. והוא כמשל כח הראיה בעין שהוא מובדל מכח ההילוך שברגל. וגם יש פרסא מפסקת בין אברי הנשימה לאברי המזון, דהיינו חצר הכבד כו'. אבל בחינת מחשבה הקדומה, היא כוללת כולן יחד. ולכן רגלי א"ק נמשכים גם בעשייה ואין הפרסא חוצצת בפניו כו'.
וע"כ נש"י שעלו במחשבה זו - יש להם הכח לקשר ולחבר האצילות עם העשייה ע"י התורה ומצות, להמשיך בחינת רמ"ח אברים דמלכא בעשייה ממש כנ"ל. ועמ"ש ע"פ: ויהי קול מעל לרקיע. ולכן נאמר בכל התורה: דבר אל בנ"י כו' צו את בנ"י כו'.
(ומזה יובן שרש ענין המבואר במ"א בד"ה: זכור את יום השבת לקדשו, בענין: זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כו', ע"ש. והיינו על ידי גילוי בחינת כתר שהוא בחינת א"ק, שכולל אפילו אצילות ועשייה יחד ממש, כנ"ל. ועמ"ש בד"ה: צאינה וראינה הנ"ל, שבפרשה בראשית, בענין: אשר לשלמה כו'. גם בד"ה: שיר השירים אשר לשלמה, ובד"ה: שחורה כו' בענין כיריעות שלמה. עוד נתבאר כהאי גוונא גבי קריעת ים סוף, שלהיות הפך ים שהוא עלמא דאתכסיא ליבשה עלמא דאתגליא, הוא על ידי המשכה מבחינה הגבוה משניהם, דים ויבשה שוין שם כו'. ועד"ז הוא כאן):
וזהו: ותורה שם בישראל - שמהם נמשכת התורה. כי התורה היא ח"ע דאצילות, וח"ע היא ראשית הגילוי שבאצילות, חח"ן[1] קו ימין כו', והיא מקור רמ"ח אברים דז"א כו', והיא מקבלת ונמשכת מבחי' א"ק כו'.
וזהו: בראשית - בשביל ישראל שנקראו: ראשית - היינו בחינת ראשית שבישראל, שהוא שרשן במחשבה הקדומה, שבחינה זו נקרא: ראשית. שע"ז אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל - שכדי להיות גילוי זה בנשמה המלובשת בגוף הוא ע"י התורה.
כי הנה בישראל יש ב' בחי': הא' - מציאותן ושרשן במחשבה הקדומה, ונקרא ישראל דלעילא, והוא חלק הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף אלא בחינת מקיף כו'. והב' - הוא הנק': ישראל זוטא, וכנסת ישראל - היינו מקור הנשמה המתפשטת ומתלבשת בגוף. ומקור זה הוא בחי' מלכות דאצילות, ונק' ג"כ: אימא תתאה ומטרוניתא.
והנה בחינת מלכות דאצילות היא סופא דכל דרגין, וכדי שיומשך בה האור מבחינת כתר שהוא בחי' א"ק, מחשבה הקדומה - הוא ע"י ח"ע שהיא התורה כו'. וע"ז אמרו: ישראל מתקשראן באורייתא כו'.
וזהו: אל תקרי בניך אלא בוניך - שנש"י שהם: בניך, דבחינת מלכות דאצילות, שהרי ממנה לוקחה חלק הנשמה המתפשטת בגוף, הם ג"כ: בוניך - דבחינת מלכות דאצילות, והארה שממנה המלובשת בגוף.
והיינו מצד שרשן במחשבה הקדומה שעי"ז: ותורה שם בישראל. והם העושים התורה וממשיכים הגילוי בבחי' ח"ע, ומח"ע במל' דאצילות כו'. ולכן בחי': בוניך - היינו דוקא ע"י עסק התורה. וכדכתיב: בחכמה יבנה בית[2]. והיינו שכדי להיות ההמשכה מבחי' מחשבה הקדומה הנ"ל במל' דאצילות, הוא ע"י התורה דייקא שהיא בחי' חכמה עילאה כו'.
(ועמ"ש בד"ה: באתי לגני, ובד"ה: וידבר כו' אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועמ"ש בד"ה: ויאכילך את המן גבי ברכת הארץ שצריך שיזכיר בה ברית ותורה. וכדברים האלה מבואר ג"כ בזהר בפ' ויחי: (דרמ"ה סע"א) תלת נשמתין אינון כו' ע"ש. ועיין מ"ש עוד מענין ב' בחי' הנ"ל שיש בהנשמה ע"פ: כי תצא כו' גבי: ויברא אלקים את האדם בצלמו כו'):
ג וזהו ענין: רעיתי יפתי. רעיתי - הוא ע"י עסק התורה: לכו לחמו בלחמי, כמו מזון עד"מ, הוא מקשר ומחבר חיות הנשמה להתפשט בתוך הגוף כו', כך ע"י התורה נמשך התלבשות אור א"ס ב"ה בחכמה עילאה כו'.
וביאור ענין: יפתי - שהם המצות שנקראו לבושים, כענין: יביאו לבוש מלכות כו'. וזהו: יפתי - שעושה בחי' לבושים יפים כו'. משא"כ בחינת: אלביש שמים קדרות כו'.
והענין הוא כי מבחי': כתר שהוא: ארך אפים, מאריך אף כו' - כי קמיה כחשכה כאורה כו', א"כ גם החיצונים יוכלו לקבל יניקה, כי: שממית בידים תתפש כו', וכענין שאמר אברהם: לו ישמעאל כו'.
(ועמ"ש סד"ה: מצה זו, ובד"ה: ויאבק. וע' בלק"ת ס"פ וישלח, כי א"ק הוא ראשון המקבל שפע מא"ס. והנה דע כי נשתלשל ממנו ניצוץ א' נחלק לב' מוח וקליפה כו' ע"ש).
ולכן כדי שיומשך השפע רק לסטרא דקדושה ולא לחיצונים - זהו ע"י מעשה המצות, שמהם נמשך בחינת לבוש מלכות, שהוא הלבוש היפה - שכשנמשך ע"י לבוש זה שממעשה המצות נמשך רק בסטרא דקדושה כו' המקבלים עליהם עול מלכות שמים כו'. וכמו הלבוש שמגין על האדם להצילו מהשרב והגשמים כך לבוש הנ"ל הוא המגין מיניקת החיצונים כו'.
ולכן ארז"ל: כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, אלא תורה וגמ"ח. לפי שעל ידי המצות דוקא נמשך לבוש הנ"ל, משא"כ בתורה לבד, הרי לפעמים נאמר: אלביש שמים קדרות - שמים, אש ומים, רצוא ושוב - הוא בחינת תורה מימינו אש דת כו' ב"ש וב"ה כו', ולפעמים ח"ו יוכל להיות מלובשים בקדרות, יניקת החיצונים מהמדות אש ומים חו"ג, כענין: אברהם שיצא ממנו כו'. אבל על ידי מעשה המצות נעשה בחי' יפתי לבוש מלכות כו'.
(וע' בזהר פ' בלק (דף ר"ד ב') ע"פ: בקר אערך לך ואצפה כו' - אתא דוד ואתקין האי בוצינא חופאה להאי בקר דיוסף לאתחפאה ביה כו', כד"א: ויצפהו זהב טהור. והיינו שדוד תיקן בחי' מלכות דאצילות לבוש וכיסוי להאי בקר דיוסף כו' ע"ש, ונתבאר במ"א.
וזהו ג"כ מ"ש: ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני. - פי' בי יומשך השפע מבחינת יוסף, כי יהודה הוא ג"כ בחינת מלכות, והרי זהו דייקא הכלי והלבוש כו'. ועמ"ש מזה ע"פ: ויגש. ועיין עוד בזהר פ' אחרי (דנ"ח ע"ב) גבי בגין כך לא יטעי לחברא עת אחרא לגבי מלכא כו' בזאת יבא כו', (ודף ע"ד ב') גבי וכדין לבשו שמים קדרות ובמק"מ שם, ועיין בפרדס שכ"ה פרק ו' ע"ש.
וזהו: ואתחנן אל ה' בעת ההיא, ואתחנן הוא המשכה שע"י התורה כמ"ש במ"א. והמשכה זו צ"ל: בעת ההיא - שהיא בחינת מלכות כו'. והוא בחי' המצות שעליהם נאמר ועת לכל חפץ כו', כמ"ש במ"א בד"ה: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. ושם נתבאר ג"כ איך המשכה זו להיות מלך העולם נמשך על ידי המצות וכמשנ"ת גם כן בד"ה: תקעו בחדש שופר כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה: כי תשמע בקול גבי: לשמור את כל מצותיו.
ויובן עוד ענין לבוש, שעם היות הלבוש מעלים ומסתיר להיות בחי' עולם מלשון העלם כו', הנה שרשו ממקום גבוה מאד. וכענין שנתבאר במ"א בפ' לך לך בד"ה: והבדילה הפרוכת גבי: ולהבין ענין חשמל זה כו', וגם בד"ה: ענין לך לך גבי: וידבר שלשת אלפים משל כו'. ועוד נת' זה במ"א בפי': השמים כסאי - כי בחי' יחידה שאין לה כלי, היינו כתר שסובב ומקיף מראשו ועד רגלו, ומבדיל בין אצי' לבריאה ונעשה פרגוד ומסך. ור"ל ששרש הפרגוד והמסך שהוא הלבוש הנ"ל שרשו מבחי' יחידה וכתר.
וזהו: השמים כסאי - כי שמים פי' גם כן מקיפים, ומהם נמשך הכסא - כס א' לבוש ומסך הנ"ל. ועמ"ש ע"פ: ואברהם זקן בא בימים. ועד"ז יובן ענין: יפתי כו'.
וזהו: יפיפית מבני אדם כו' - שעל ידי קיום המצות עושה לבושים יפים למלך מלכי המלכים הקב"ה. א"כ כביכול מה שיפיפית הוא מבני אדם. כן פי' הגאון החסיד ר' לוי יצחק ז"ל מבאדיטשוב. והיינו מ"ש יפתי.
ועמ"ש סד"ה: ועשית בגדי קדש - שבלבושים אלו שממעשה המצות יש ג' בחינות ומדרגות. והנה מבואר במ"א שיניקת החיצונים הוא בב' אופנים: הא' - מלמטה מחמת ריבוי הצמצומים וההסתר כו'. והב' - ע"י: אם תגביה כנשר כו' - שרוצים לקבל מבחי' דקמיה כחשכה כאורה, כנז' לעיל.
והנה התיקון לב' יניקות אלו הוא ע"י לבושים דמעשה המצות. והנה התיקון לבחי' הא' - פשוט הוא, שכשנמשך ע"י לבוש מל' דאצילות אין להם יניקה יתירה מלמטה. אך התיקון לבחינה הב' - היינו כמש"ש שיש מדרגה עליונה בלבושים דמעשה המצות. וע"ז נאמר: ועשית בגדי קדש לאהרן - שמשה הוא העושה אותם כו'.
וענין לבוש זה מבואר בפע"ח שער י"ב פרק ח' - כי ממדה ו' ואילך כו' מתלבש בשמנה בגדים כו'. ונמצא כי התיקון ו' מתלבש כו' ע"ש, הביאו הרמ"ז בפ' אמור (דפ"ח). וע' מזה בזהר הרקיע בפרשה משפטים (בדף צ"ה). ותיקון ו' היינו: כי חפץ חסד הוא, ולכן על ידי לבושים אלו שמלבישים לבחי' כי חפץ חסד הוא - גורם שיומשך בחי' חסדו הגדול הזה רק לסטרא דקדושה ולא להיכלות דנוגה. ונמצא שע"י לבושים דמעשה המצות נעשה תיקון גם לבחי' יניקה הב'. ועמ"ש בד"ה: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו הוי' אלקינו):
ד אך להיות המשכת אור א"ס בחכמה עילאה ע"י התורה, ולהמשיך ע"י מעשה המצות בחי' לבוש הנ"ל, צריך להקדים בחי': קומי לך - לעצמך, דהיינו לבחי' הנשמה שלמעלה כו'. והיינו ע"י ק"ש ותפלה.
והנה הכתיב: לכי - בכף יו"ד[3] כו'. והענין, כי הנה בחי': מחשבה הקדומה - הוא בחי' ממוצע בין עצמות אור א"ס לנאצלים, להיות כי מחשבה הקדומה היא בחינת מקיף וסובב כל ההשתלשלות וכוללם יחד, שע"י מחשבה זו הוא התהוותם כו'. נמצא מחשבה זו היא בחינת אור כללי הכולל כל פרטי ההשתלשלות.
ובעצמות אור אין סוף לא שייך כל זה, שאין שייך ח"ו לומר בו שהוא מקור וכלל שכולל חיות העולמות - שהוא מרומם ונשגב מגדר העלמין לגמרי. והיה יכול להיות רבוא רבבות השתלשלות באופנים אחרים כו', ורבוא רבבות ספירות שלא ממהות הספירות הנאצלים, כמ"ש בביאור ע"פ: יביאו לבוש מלכות, ע"ש בד"ה: להבין ההפרש כו'. ועמ"ש בפ' בשלח סד"ה: להבין ענין לחם משנה. וגם אין שייך לומר באור א"ס שהוא מקיף וסוכ"ע כו', כנודע.
ולכן כדי שיתהוו פרטי העולמות מעצמות אור א"ס הוא ע"י בחי': מחשבה הקדומה, שהוא בחי' התהוות אור כללי הכולל כל ההשתלשלות יחד כו', והרי הוא כלל של הפרטים כו'. והיינו כי מחשבה הקדומה היינו בחי' א"ק והוא בחי' כתר דאבי"ע, כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ד. ומבואר יותר בשערי קדושה להרח"ו ח"ג שער א' וז"ל: א"ק קוצו של יו"ד, והיא הספירה העליונה מכולן, ונקרא כתר עכ"ל. ולכן נק' מחשבה הקדומה בחינת הממוצע ע"ד שנת' באריכות בע"ח שמ"א פ"ג, שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, ע"ש.
והנה הממוצע יש בו מבחינה היותר תחתונה שבמאציל ומבחי' היותר עליונה שבנאצלים, ועי"ז מתחבר אור המאציל בנאצלים. וזהו ענין אות כ"ף, והיינו כי הכ"ף הוא מספר עשרים, דהיינו שיש בו ב"פ ע"ס. א' - בבחי' תחתונה שבמאציל, שנמשכה להיות בחי' כתר לנאצלים, שכיון שנמשכה להיות נשמה לשרש האצילות, ע"כ מעתה שייך לומר בה בחי' ע"ס, וזהו הנקרא: ע"ס הגנוזות. והב' - ע"ס, שרש הנאצלים. וכמ"ש בע"ח: שא"ס שהוא שרש הנאצלים, כולל כולם כו', וכמ"כ בבחינת עתיק שהוא בחינה תחתונה שבמאציל -יש ע"ס כו', וכללות שניהם הוא בחי' כתר, ולכן נק': כ"ף.
וגם עוד יש טעם למה שנק' כ"ף, שהוא מלשון: כף היד - שנק' כן ע"ש שכופף אותה ונעשית כמו חלל באמצעו והיד מקפת וסובבת את הדבר שבתוכה, וכמ"ש: (שמות ד') ויהי למטה בכפו, ובעודה בכפו יבלענה (בישעי' סי' כ"ח). וכך בחי' מחשבה הקדומה, מפני שמקפת כל ההשתלשלות דאבי"ע והם מוקפים ממנה - לכן נק' כ"ף.
וזהו שנאמר: ומתחת זרועות עולם. דלכאורה אינו מובן, איך שייך ענין זרועות מתחת העולם? אלא הענין שהוא בחי' סוכ"ע, שהוא עד"מ זרוע וידו הכפופה שמקפת הדבר מכל צד כו'. והו ג"כ פי': כתר - לשון כותרת, ולשון: כתרו את בנימין[4] שהוא ענין היקף וסיבוב כו', זהו ענין: הכ"ף. ועיין ברבות נשא פי"ג גבי: כף אחת עשרה זהב - כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקב"ה כו'. ועמ"ש מענין הלוחות בד"ה: אם בחקתי.
וענין: היו"ד - הוא בחי' חכמה דאצילות, ראשית הגילוי מבחי' כתר כו'. וזהו: קומי לכי - היינו שאומר לבחי' כנ"י, מל' דאצילות: קומי לך - לשרשך העצמי, והכתיב: לכי - היינו לבחי' כ"ף ויו"ד הנ"ל, שהן שרשך כי: ישראל עלו במחשבה כו'.
(וזהו: מראש מקדם נסוכה. מראש - היינו חכמה עילאה, כי: ראשית חכמה, ומקדם - היינו מחשבה הקדומה. וי"ל שהן ב' מקיפים: חי' יחידה כו'. ועפ"ז י"ל פי': זה יתנו כו' מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל. כי שקל הקדש, היינו מה שקדש העליון נמשך בבחינת משקל עד"מ, שהוא ע"י צמצום ומקום פנוי, ואח"כ נמשך רק קו והארה כו', והיינו כדי שיהי' מקור להתהוות העולמות, סוכ"ע וממכ"ע, וכללות שקל הקדש הזה הוא עשרים, היינו בחי' כ"ף ב"פ ע"ס כנ"ל.
והנה כתיב: אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. ואיתא בזהר הרקיע בפי' הספ"ד[5] פ"ה: כפכה - כ"ף שלך, ור"ל בחי' כ"ף הנ"ל, שהוא בחי' מחשבה הקדומה, שמשם שרש הנשמה כו'. ואפשר לומר שזהו ג"כ ענין ב' יודין שבתיבת: וייצר ה' אלקים את האדם - היינו שהם רומזים לב' בחינות ע"ס הנ"ל. וקרוב לזה איתא בפ' נשא (קמ"א ב'): אך הנשמה יש בה אחור וקדם, שהרצון נק' אחור לגבי בחי' התענוג אהבה בתענוגים. וכמ"ש בד"ה: ואהיה אצלו אמון כו'. ושרש דשרש ב' בחי' האלו - הם מב' בחי' ע"ס שבכ"ף הנ"ל, שהן ג"כ רצה"ע ומקור התענוגים כו'.
והנה בחינת אהבה בתענוגים לא כל אדם זוכה לזה, וכמ"ש בסש"ב פי"ד כו'. אבל בחי' האהבה והרצון לה' - זהו חובה על הכל. וכמ"ש בפ' כי תשא בד"ה: זה יתנו כו', ובאגה"ק ע"פ: מה יפית ומה נעמת כו'.
וזהו: זה יתנו כו' מחצית השקל, וברע"מ ר"פ תשא, דמחצית השקל הוא י', והיינו כמ"ש בסש"ב פי"ח. שזהו בחי' החכמה שבנפש כו' ע"ש)
והנה ענין: קומי לכי - היינו ע"י התפלה שנקרא: סולם כו' וראשו מגיע השמימה - לבחי' כ"ף הנ"ל, סוכ"ע. והענין, כי התפלה יש בה מהארת בחינת שבת. והנה בשבת יש באדם נשמה יתירה.
וענין הנשמה יתירה, היינו כי בשבת הוא עליית המל', עד שבמנחה דשבת היא במקום אבא ממש, ונמשך לה שם מבחינת כתר כו', והיינו בחי' סוכ"ע ומחשבה הקדומה. ומשם נמשך נשמה יתירה לכל נשמות ישראל שבגוף, היינו שמאיר בהן בחי' שרשן שבמחשבה הקדומה. ועמ"ש מענין זה בד"ה: ויקהל משה את כל עדת בנ"י כו'. ע"ש.
וזהו ענין: קומי לכי - לבחי' כ"ף יו"ד, חכמה עילאה וכתר כו'. וז"ש בפע"ח שער השבת פכ"ג בפי': כי מאתך היא מנוחתם - מאת כ', שהיא הכתר, משם: מנוחתם - עתה כו'.
והנה הארה מבחינת גילוי זה שבשבת נמשך ג"כ בכל יום בשעת התפלה כו', כנ"ל. וזהו שעל התפלה נאמר: קומי לכי. ועי"ז אח"כ תהי': רעיתי יפתי - להמשיך האור מלמעלה למטה ע"י תורה ומצות כו', וכמשנ"ת למעלה.
ועמ"ש סד"ה: ויקהל משה הנ"ל - שזהו ענין שאמר מרבע"ה לישראל תחלה שמירת שבת ואח"כ מעשה המשכן, שזהו כמ"ש בענין: קומי לכי, ואז אח"כ בחינת: רעיתי יפתי כו'.
והנה זה הפסוק נאמר על יצ"מ, לפי שאז היה גילוי אור א"ס ב"ה בכנ"י, כמ"ש: וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ובעמוד אש לילה, וכמ"ש בזהר פ' בלק (דקצ"א ע"ב): וה' זקיף טעמא לעילא כו', ועי"ז היו יכולים להיות בבחינת: קומי לך. ועמ"ש מענין זה ג"כ בפ' בשלח סד"ה: וה' הולך לפניהם. וזהו: כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף כו'[6].
אבל בגלות אין כח לכנס"י לעלות בבחינת: קומי לך - לשרשה העצמי, מחמת שירדה בסתר המדרגה כו'. ונקרא: סוכת דוד הנופלת. (ועמ"ש בד"ה: כי ההרים ימושו, מענין זה) הנה לזה הוא אומר עצה לאופן עלייתה גם בהיותה בסתר המדרגה, והוא ע"י: הראיני את מראיך.
שישים אל לבו איך שההסתר, הוא כדי להיות בחינת אור חוזר, שנמשך דוקא מחמת ההסתר כו'. שבחינת אור חוזר הוא תוקף האהבה יותר מבחי': קומי לך. וע"ד בעלי תשובה: שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים כו'. וכענין מ"ש ע"פ: ואני אראה בשונאי, ע"ש היטב, בענין שהתפלל דוד: כן בקדש כו'.
ומזה נמשך: כי קולך ערב. קולך - היא התורה, שהיא המשכת אור א"ס מלמעלה למטה כנ"ל בענין: רעיתי. אך מחמת הירידה בסתר המדרגה שעי"ז נעשה בחינת או"ח הנ"ל - יומשך שיהיה ההמשכה על ידי התורה מבחי' עליונה יותר מבחי' ההמשכה שע"י קומי לך רעיתי כו'. ועמ"ש לעיל כה"ג סד"ה: לסוסתי ברכבי - שלפי שבגלות הירידה היא יותר למטה ביומין דחול, ע"י מרכבה דסוסים שנז' בזכרי', עי"ז העלי' יותר - שהסוס רץ למעלה מעלה כו' ע"ש.
וזהו ענין: כי קולך ערב. דהנה: רעייתי - היינו ישראל מפרנסין, שהתורה נק' מזון: לכו לחמו בלחמי. אך פי': קולך ערב - היינו עד"מ המזון שיש בו עריבות, שע"ז אמרו: רווחא לבסומי שכיח. (במגלה ד"ז ע"ב, ובעירובין פרק ח' דפ"ב ע"ב) נמצא המאכל שיש בו עריבות ומתיקות יש בו מעלה יתירה כו', ע"ש.
ועד"ז ענין התורה שנקרא לחם, אך כשנמשך בה גילוי תענוג עליון ממקור התענוגים, וכמ"ש: אני תורתך שעשעתי - אז נק': קולך ערב, שהמזון הזה עד"מ הוא במעלה עליונה יותר כו'.
וכן: ומראך נאוה - הם המצות. שע"י התשובה נעשו המעשים טובים ומאירים יותר כו'.
(ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה: וכל העם רואים כו'. ועמ"ש סד"ה: ועשית בגדי קדש - שיש כמה מדריגות בענין הלבושים שממעשה המצות וכנז"ל. ולכן ע"י: הראיני את מראיך - נמשך שיהי' הלבושים הנעשים ממעשה המצות שהוא בחי': יפתי - מבחינות היותר עליונות כו'):