Video part 1 Video part 2 Video part 3
יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. הראיני את מראיך וגו'[1].
הנה פסוק זה נאמר על זמן שאין בהמ"ק קיים, שכנס"י היא בגלות, אזי היא: בסתר המדרגה. (כן הוא ברבות בשיר השירים בשם ר' יוסי הגלילי. וע' עוד מענין: יונתי ברבות בסדר לך לך פמ"ה, בשלח פכ"א)
ועל זמן יציאת מצרים נאמר: כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף וגו'[2]. התאנה חנטה פגיה וגו' קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך - כמ"ש ברבות שיר השירים, הובא בפירש"י.
וביאור הענין, זה הוא. כי הנה ענין: רעיתי יפתי - הוא ע"י התורה והמצות. שהתורה כמו שהיא לחם ומזון לנפש, כך ע"י התורה מפרנסין ישראל לאביהם שבשמים, ועי"ז נקרא כנסת ישראל: רעיתי, ומהמצות נעשים לבושים לנפש בג"ע. וככה על ידן נקרא כנסת ישראל: יפתי - שעושה לבוש מלכות למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ולהבין זה היטב, הנה נודע שלא כל הנשמה כולה בכללה היא מלובשת בגוף האדם למטה, שהרי מלאך בשליש עולם עומד והנשמה היא יותר עליונה. ואיך תוכל להתלבש בגוף האדם למטה שהוא קטן מהכיל. אלא קצת הארה מן הנשמה היא המתלבשת בגוף, וכל הנשמה כולה היא למעלה בבחינת מקיף. ונקרא: מזל - בלשון רז"ל שאמרו: אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. ואין הכוונה על מזל ממש, שהרי: אין מזל לישראל - אלא הכוונה על הנשמה שלמעלה, שאינה מלובשת בגוף, ונקרא: מזל, מלשון: יזל מים מדליו, ונוזלים מן לבנון - שהיא מזלת ומנטפת טפת השפעה והארה מלמעלה להנשמה המלובשת בגוף לקשרה ולחברה בגוף. (ועמ"ש בד"ה: האזינו השמים, ובד"ה: ציון במשפט תפדה).
וזהו: אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו'. דלכאורה איפכא הוי ליה למימר: אתה בראתה כו' טהורה היא כו' - כי קודם שנבראת לא שייך לקרוא אותה בשם טהורה. אלא דטהורה היא קאי על חלק הנשמה שלמעלה מן הגוף בבחינת מקיף, שהיא אינה בבחינת בריאה אלא: אתה בראתה ואתה יצרתה כו' - השתלשלות המדרגה הן רק כדי להתלבש בגוף. כי בריאה הוא יש מאין, יש דייקא, דהיינו להיות בחינת יש והתחלקות שכל ומדות ושאר כחות הנפש. (עמ"ש מזה בפ' בשלח בד"ה: אז ישיר משה) והיינו כשהיא בהשתלשלות המדרגות להיות מלובשת בגוף.
אבל למעלה היא בבחי' אין, וכמו: עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד, הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד כו'. כך הנשמה היא בבחינת יחוד למעלה במאצילה ב"ה ושם היא טהורה היא. [ועמ"ש בפ' משפטים בביאור ע"פ: וכעצם השמים לטוהר. לטהירו עילאה כו' ע"ש. וגם כאן י"ל כן בפי': טהורה היא, וכמ"ש במ"א].
ועל בחינת נשמה זו אמרו: בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ולא פירש הכתוב בהדיא בישראל. כי בישראל יש ב' בחינות: הא' חלק הנשמה המלובשת בגוף האדם. ועל זה אמרו בזהר: תלת קשרין מתקשראן, ישראל באורייתא, ואורייתא בקוב"ה. שישראל הם למטה במדרגה מהתורה.
אבל הבחינה הב', היא הנשמה שלמעלה בבחי' מקיף. ועל זה אמרו: ישראל שנקרא ראשית, ישראל עלו במחשבה, קדש ישראל לה' ראשית תבואתה - שישראל הוא ראשית ומקור התורה. כי בכל התורה כולה כתיב: דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל - שכל התורה כולה נבנית ומיוסדת על בחי' ישראל. ונמצא שבחי': ישראל שעלו במחשבה היא המקור והיסוד התורה. (וכדאיתא במדרש רבה ר"פ בראשית: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. דהיינו גם קודם לתורה, ע"ש).
וזהו: ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל - פירוש ביעקב וישראל - שבהם ועל ידם הקים עדות ותורה שם שמהם נמשכה התורה.
(וע' בזח"ג בפ' נשא (קל"ד א') בפי': הכל תלוי במזל אפילו ס"ת בהיכל. פי': היכל - תשבע"פ, שהיא כלי לתשב"כ, והכל נמשכים מבחינת מזלא כו'. וכבר נתבאר דשרש נש"י הוא ג"כ מבחינת מזלא ונוזלים מן לבנון כו'. וע' בפרדס בעה"כ ערך מזל וערך זכות ובזהר ס"פ אחרי דע"ז ב'):
ב אך הנה המשכת התורה מבחינת ישראל שלמעלה למטה לבחינת הנשמה המלובשת בגוף, הוא ע"י אתערותא דלתתא בתפלה. כי תפלה הוא מלשון התחברות שהוא התקשרות והתדבקות הנפש בשרשה ומזל העליון ע"י רעותא דליבא: בכל לבבך ובכל נפשך וגו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: האזינו השמים הנ"ל) כי התפלה היא: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה - שהיא בחי' עליה ממטה למעלה.
בתחלה: פסוקי דזמרה - שהם סיפור שבחו של מקום להלהיב לבו לה'. ואח"כ: יוצר אור, והאופנים ברעש גדול כו' עד שמגיע לק"ש: שמע ישראל - הוא ישראל העליון, דהיינו הנשמה שבבחי' מקיף. ושם: הוי' אלהינו - בחי' ביטול במציאות ממש, עד: שהוי' אחד - בבחינת יחודא עילאה.
כי כל התחלקות והשתלשלות ריבוי המדרגות - אינן אלא זיו והארה בעלמא. ואפילו גן עדן העליון: צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה כו', ונקרא בשם: קבלת פרס, מלשון: פרוסה, חלק מובדל מעצמיות ב"ה. משא"כ בבחי': אין - לא שייך שום התחלקות, רק שם הוא יחוד אמיתי.
ומאחר שישים אל לבו את כל זאת, תכלה ותכסוף נפשו אליו לבדו ית', עד שיבא לקיום: ואהבת את ה' אלהיך. פי': ואהבת - מלשון: אבה - שהוא לשון חפץ ורצון. וכשבא לגילוי הלב נקרא: אהבה - בתוספת ה'. וחפץ ורצון זה יהיה: שהוי' - הוא מקור בחינת הנשמה שלמעלה, שהיא בחי': טהורה היא, בחינת: אין - שהיא מיוחדת במאצילה ב"ה ית', יהיה: אלהיך - ממש בגילוי בנפש האדם המלובש בגוף: בכל לבבך ובכל נפשך - למסור נפשו באחד. וכמ"ש: אליך ה' נפשי אשא.
ואזי: ודברת בם כו' - מלשון: ידבר עמים - שהוא לשון הנהגה והמשכה, שהוא ממשיך התורה למטה. שבהמשכות התורה בבחי' זו, נקרא: עוסק בתורה לשמה - לשם התורה, כדי שתהיה בבחי' תורה שיהיה אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה בה. כי: אורייתא מחכמה נפקת, והרי הוא יתברך: רם ונשא כו': וכולם בחכמה עשית - עשיה גשמיות, וכולא קמיה כלא וכו'.
והנה המשכה זו להיות התלבשות אור א"ס ב"ה בחכמה, הוא על ידי אתערותא דלתתא בתפלה דוקא: אם ישים אליו לבו וכו'. רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. וזהו: לעשות את כל דברי התורה הזאת - שישראל הם העושים את התורה. (ועיין מ"ש בד"ה: שיר השירים ובד"ה השמים כסאי, ובד"ה: תורה צוה לנו משה) וממשיך גילוי זה למטה על נפשו, היא ההארה המלובשת בגוף.
וזהו שאמרו רז"ל: א"ת בניך אלא בוניך - שבונים את ההארה המלובשת בגוף להיות שורה ומתגלה בה המשכת יחוד אור א"ס ב"ה על ידי עסק התורה.
וזהו: קומי לך - פי': לך - לעצמך דהיינו לבחי' הנשמה שלמעלה, דהיינו להיות דביקות הנפש שלמטה בשרשה שלמעלה. ואזי תוכל להיות: רעיתי - להמשיך מזון התורה, שאזי נקרא התורה: מזון.
כמו מזון עד"מ הוא המחבר ומקשר חיות הנשמה להתפשט בתוך הגוף, כמו הלחם אשר הוא אוכל שעליו יחיה האדם ויתקיים. וכך הנה כתיב לכו: לחמו בלחמי - שהתורה נקרא לחם ומזון שבה ועל ידה נמשך חיות מאור א"ס ב"ה והתלבשות אור א"ס ב"ה בחכמה עילאה. רק: אם ישים אליו לבו, להיות: קומי לך. (ועמ"ש ע"פ: אלה מסעי בנ"י בפי': ואלה מסעיהם למוצאיהם).
והנה הקרי: לך והכתיב: לכי - שאותיות הכתיב מרמזות על שרש ומקור הנפש, שהוא בחי' כ"ף ויו"ד, כלומר קומי לבחי': כ"ף ויו"ד שע"י זה תהיה רעיתי. (וכ"ף ויו"ד היינו ב' מקיפים יחידה וחיה, שהם מקיפים על בחי' נר"ן שמלובשים בפנימיות האדם):
ג וביאור ענין: יפתי - שהם המצות שנקראו לבושים, יובן בהקדים ביאור לשון: מצוה. שנקרא כך על שם שהיא מצות המלך וצוויו ופקודתו: אשר יצא דבר מלכות מלפניו, ומחוייבים כל עמו לשמוע אליו. והנה בחינת מלכות היא בחינת לבוש, כמ"ש: יביאו לבוש מלכות, וכתיב: ה' מלך גאות לבש וגו'. שעיקר בחינת מלוכה היא כמו לבוש עד"מ, שהיא כיסוי עשוי לכסות בו את הגוף שלא יהי' בגילוי. וכך היא בחי' מלכותו ית'.
כי הנה בגילוי אלהותו ית' לעתיד לבא, כשיקוים: ונגלה כבוד ה' וגו', כתיב: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה - שלא יהי' שמים וארץ גשמיים, רק: השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה - אני דייקא. (עמ"ש סד"ה: את שבתותי תשמרו, בפי': אני) ומה שכהיום נראו שמים וארץ גשמיים - הוא מבחינת עולם מלשון: העלם, והעלם זה הוא מבחי' מלכותו ית'. שלפי שאין מלך בלא עם כו', לכן העלים גילוי אלהותו ית' שלא יהיה בבחי' גילוי, ושיהיו נראים שמים וארץ גשמיים וכל הדרים כו', כדי שיהיה נקרא שמו ומלכותו כו'.
והגורם המשכת לבוש מלכות זה - הן המצות. שע"י מצות המלך שמקיימים למטה, נמשך מלמעלה להיות לבוש מלכותו. וזהו: יפתי - שעושה בחינת לבושים יפים, וכמ"ש: הוד והדר לבשת.
(ועמ"ש בד"ה: תקעו בחדש שופר, מענין: ה' מלך גאות לבש כו' - שבחי' מלכות נקרא לבוש, ושההמשכה להיות מלך העולם הוא על ידי המצות כו'. וע' מזה בד"ה: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי: עושי דברו כו'. ועמ"ש בד"ה: יביאו לבוש מלכות, ובפ' תצוה סד"ה: ועשית בגדי קדש. ועוד נתבאר מענין לבושי הנפש מהמצות בפסוק: ואלה המשפטים, גבי שש שנים יעבוד. וסד"ה: לא תהיה משכלה כו' את מספר ימיך אמלא, ובפ' חיי שרה בד"ה: להבין משארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים, וכמה דוכתי).
אך להיות המשכת בחי' לבוש זה, צריך להקדים גם כן בחי': קומי לך, ולכי לכ"ף ויו"ד כנ"ל, להיות בחי': אליך ה' נפשי אשא.
כי הנה כתיב: אלביש שמים קדרות[3] - שמים, אש ומים שהם המדות חסד דרועא ימינא כו', שמתלבשת במעשה המצות. ויש זה לעומת זה: קדרות וחושך. כמ"ש: ואני בתוך כו' - שמתלבשת ליתן חיות ושפע לקליפות וסטרא אחרא שהם היפוך הקדושה, שבקדושה כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, מה שאין כן בסטרא אחרא הוא פריקת עול שהחריבו בית המקדש.
(ועיין בזהר בפ' וישב (דקפ"ב סע"א) ובפ' אחרי (ע"ה א') ועוד בפ' ויגש (דר"י סע"א) שמות (י"ח א') חקת (קפ"א ב'). ואתחנן (רס"ז א'). האזינו (רצ"ג סע"ב). ועמ"ש בד"ה: כי ההרים ימושו, בענין אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו' ואגודתו על ארץ כו' מה שאין כן כו' ע"ש. וז"ש כאן שכדי להמשיך הלבוש על ידי המצות - צריך להיות בתחלה בחינת: קומי לך כו' דייקא).
והנה: רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, אם ישים אליו לבו כו'[4]. דהיינו כשיהיה קבלת עול מלכות שמים, אזי יכול להמשיך. מה שאין כן בפריקת עול אפילו אם מקיים כל המצות - אינו ממשיך כלום. (ועמ"ש על פסוק: ועתה יגדל נא, וע"פ: אסרי לגפן, בענין: כבס ביין לבושו)
וזהו: אשר קדשנו במצותיו וצונו - שקדשנו בקדש העליון: וצונו - בהתחברות והתקשרות למצוה זו: על נטילת ידים או להניח תפילין וכיוצא בהם, שנתאחד עמהם בבחינת ביטול וקבלת עול, והיינו על ידי: קומי לך.
וזהו פי' הברכה שקודם המצוה: ברוך - שנמשך בחי': הוי' אלהינו - היינו בחינת תורה, היא בחינת אברים הפנימי': ומלך העולם - היינו בחי' מעשה המצות, שהם לבושין ובחי' אברים החיצונים. שע"י המצות נמשך לבוש להיות מלך העולם. והיינו ע"י: אשר קדשנו וצונו כו':
ד והנה כל הבחי' הללו נאמרו בזמן יציאת מצרים, כשהיו ישראל בבחינת: אחרי הוי' תלכו. וכמ"ש: לכתך אחרי במדבר, שבבחינה זו נאמר: קומי לך, ולהיות: רעיתי יפתי. אך בזמן שאין בה"מ קיים כתיב: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה - שכשהיונה היא בחגוי סלע, דהיינו בין חקיקת הסלעים - אי אפשר לה לפרוש כנפים לעוף, שהכנפים נאחזים ונלכדים שם. כך בזמן הגלות, הנה הכנפים הם האהבה והיראה דבלא רחימו ודחילו לא פרחא לעילא, הן נאחזות ונלכדות בפח הגוף הגשמי שמתלבשות בו, ונמשכות אחרי דאגת הפרנסה שהיא בחי': שעבוד מלכיות וגלות כו'. עמ"ש בד"ה: מים רבים כו' מי נח כו'.
בסתר המדרגה - פירוש שאין האהבה ויראה בהתגלות לבו, רק בחינת אהבה טבעית לבד המסותרת ומלובשת בלבוש שק וכו', וכמ"ש במ"א.
והעצה היעוצה לזה היא: הראיני את מראיך וגו'. והענין כי כנס"י נקראת מראה בפסוק: מראות אלהים, במראה אליו אתודע. והוא כי הנה ענין המראה עד"מ, הוא שמראה הצורה המסתכלת בה לפי שהוא מצופה בציפוי הכסף הידוע, ולכן היא מעכבת את הראיה מן העין הרואה שלא יראה מעבר לעבר כמו בזכוכית פשוטה, רק מהפכת וחוזרת הראיה אל הרואה שרואה חזרת הראיה אליו. וזהו דוקא כשהיא מצופה ומכוסה בכיסוי וציפוי דק וקלוש, כמו הכסף. אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עב וחשך לא יראה בה כלום ומעכבת את הראיה לגמרי.
כך נקרא כנסת ישראל בחינת: מראה. כי הירידה והתלבשות הנשמה בגוף לצורך עליה היא, לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה' ולדבקה בו יתברך, על ידי ירידה זו, כמשל אור השמש כשנופל על הארץ מכה בכח וחוזר ועולה ממטה למעלה. (ולכן אויר התחתון חם ביותר) כידוע.
אך היינו כשאין הנשמה מלובשת בגוף כל כך, אלא בצרכי עולם הזה המותרים שבנוגה. אבל אם נטמאה וירדה השלשה קליפות הטמאות לגמרי הרי היא אסורה וקשורה בהם ואינה יכולה לעלות וצריכה לתשובה לעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות כו'.
וזהו: יונתי בחגוי הסלע - שהיא אחוזה וקשורה בחריצי הסלעים, ואינה יכולה לעורר את האהבה והיראה לעלות. זאת העצה: הראיני את מראיך - שיזכור וישים אל לבו איך שהוא אינו אלא בבחינת מראה, שירד רק לצורך עליה וחזרה.
ועל ידי זה יעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות שבנפשו שירדה מאיגרא רמה כו'. ויצעק אל ה' בצר לו.
ועל ידי זה נמשך מלמעלה למטה בחי': קולך ערב ומראיך נאוה. קול - הוא ענין המשכת התורה יהיה בבחינת עריבות ומתיקות יותר: כי במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד דמשכין ליה בחילא יתיר וכו'.
ומראיך נאוה - בחינת מצות שהן יפתי, תהיינה בבחינת נאוה יותר. כמאמר: תשובה ומעשים טובים - שעל ידי התשובה יהי' המעשים טובים, שיהיו מאירים כמו שכתוב: את האור כי טוב וגו'.
(ועי' מענין: יונתי בחגוי הסלע -בזהר בפרשה לך לך (דפ"ד ע"ב) ובפ' אחרי (דס"א ע"א). וההפרש שבין בחינת: הראיני את מראיך - שהוא בחי' אור חוזר, לבחי': קומי לך - שהוא גם כן העלאה ממטה למעלה, להיות דביקת הנפש בשרשה שלמעלה - אפשר דהיינו כי: קומי לך היינו כסדר המדרגות ממטה למעלה, והיא מדרגת הצדיקים ההולכים לפני ה' ממדרגה למדרגה.
אבל כשכנסת ישראל היא בסתר המדרגה - אזי ההעלאה היא בבחינת: ויצעקו אל ה' בצר להם, שהוא בחינת תשובה בחילא יתיר. וכנודע דתשובה אינו דוקא על עבירות אלא על הריחוק כו'.
ועמ"ש בד"ה שובה ישראל והנה יעקב אמר כסדר המדרגות כו', והנה סדר התשובה הוא שלא כסדר השתלשלות המדרגות כו' ע"ש.
ועמ"ש בד"ה: אלה מסעי ממשל מרוצת המים כשיש דף המונע ומעכב מרוצתם והם בכחם בוקעים ועוברים על דבר המונעם - אזי תגדל מרוצתם ביתר שאת ויתר עז כו'. ועד"ז יובן ענין הראיני את מראיך כו'. ועמ"ש בד"ה: וישב יעקב בפי': ובקשתם משם כו'. ועמ"ש עוד מענין שנק' כנס"י: מראה בפ' בראשית ע"פ:, אעשה לו עזר כנגדו ובפ' מקץ בד"ה: ת"ר מצות נר חנוכה יום ראשון כו' גבי ענין מראות הצובאות):