שיר השירים אשר לשלמה.
להבין ענין: קבלת פני שכינה.
דהנה ארז"ל: (רפ"ב דברכות) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. פי', כנסת ישראל נק': אתה - כמ"ש בזח"ב (ק"ד א'), ור"פ ויגש, ור"פ ואתה תצוה. ואמרו שאין חיוב לאדם בתפלה רק שישמע ויתבונן, מה שאתה הוא כנסת ישראל, מוצא מפיו - פי' חיותו ונשמתו.
יעקב חבל נחלתו - וכל ישראל אחד מעורב בחבירו, מה שחסר לזה נמצא בחבירו, וכשיצטרפו כולם כאחד - הם קומה שלימה, כידוע. ולכן כאשר יתפרד אחד מחבירו, באיזו פירוד שמנתקת לבבו ורצונו ממנו, מאחד הדברי' והענינים והמדות שלו או משכלו ועבודתו במילי דשמיא בתורה ובתפלה, וכאשר כן בלבבו אז הוא מחסר במזימות לבו אבר אחד. ונמצא שאין שמו שלם.
וע"כ החרד לדבר ה' מאד מאד יזהר בזה. ולכן, כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף, פי' נפש הבהמית המתהוה היא המתפלל, רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפלל, והיא מדבר בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמר בה. והוא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת.
וכאשר יגמר בלבו כן, ויעשה כן - זאת העבודה נק': קבלת פני שכינה. פירוש שעבודת כנס"י המתחננת ומתנפלת לפני ה', נקרא: פני השכינה, וענין שמיעת האדם רנתה ותפלה, נק': קבלת פני השכינה - ככלי המקבל מה שבתוכה, פי' שאינה אלא לבוש לה.
ויש כלי רע אשר לא יוכל לקבל הטוב שבה, ותפלטמו. דהיינו שלא יוכל לכפוף אזניו ולבבו להבין דברי התפלה והעבודה - זה נקרא: אין זוכין להקביל פני השכינה. שהוא מעשה היצר ותחבולותיו לדחותו ולהסירו מאחרי ה' לבלתי ישמע באזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.
וזהו: שיר השירים - פי': השירים - הוא פרטית ישראל, כל אחד מובדל מחבירו. ושיר השירים - הוא כנס"י, והמ"י[1].
וזהו: התהללו בשם קדשו - דלכאורה אינו מובן לשון: התהללו - שהוא לשון נפעל, כמו: נשבע ונאכל, דמשמע שבהן נמשך בחי' תהלה, והרי אדרבה הם מהללים את ה'. והל"ל: הללו את שם קדשו, ומהו לשון: התהללו.
אך הענין הוא עפמ"ש: אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. וביאור פסוק זה יובן עד"מ, הנה כשאדם מתפלל ברוב העתים צריך ליגיעה רבה בהתבוננות עד שיתפעל בלב, ולפעמים א"צ ליגיעה כלל רק מיד שתעלה במחשבתו אחדות ה' וגדולתו, תמשך הלב מאליה בהתפעלות מבלי שידע מי הוא המושכה בעבותות אה"ר, וכפלא יחשב בעיניו מהיכן באה לו הכוונה ברעותא דלבא מאליו וממילא כו'.
אך הענין הוא דכתיב: למען יזמרך כבוד ולא ידום. וכתיב: אלקים אל דמי לך. ופי' בזוהר: דקאי על בחי' מל' שמזמרת תמיד: נהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו'. וזהו: ואני תפלה - אני - היא בחי' מל', היא בחי' תפלה כו'.
ובחי' מל' כלולה מע"ס חב"ד ומדות ודבור, ובחי' הדבור ממנו נמשכו עשרה מאמרות המלובשים בעולמות, ובפרט בנשמות ומלאכים כו', שמקבלים שלא ע"י העלם כ"כ כו'.
והנה כשיש גילוי אור א"ס בתהלה זו של מדת מל', היינו שהגילוי בחב"ד ומדות עד גם בבחי' הדבור שבמל', כמ"ש למען יזמרך כו', אל דמי לך כו'.
והנה עד"מ באדם התחתון כשמתפלל ברעותא דלבא וגילוי תשוקת הלב שאז הדבורים יוצאים מעומקא דלבא ורשפי אש, ודבר היוצא מן הלב נכנס ללב השומע עד שהוא ג"כ מתפעל מזה, משא"כ אם הדבור בקרירות כו'.
וכמ"כ יובן עד"מ למעלה בענין: ואני תפלה - דבחי' מל', שהוא בחי' חב"ד ומדות שבמל' עד גם בחי' הדבור, שהוא בחי' האותיות כח הפועל שבנפעלים נשמות ומלאכים, מאירים בבחי' גילוי אלקות דברים היוצאי' מן הלב כו', עד שמאיר בחי' זו גם בנשמות שלמטה שנמשכי' מאליהן להתפעל ולהתלהב לבו לה' בלי יגיעה. וזהו בחי' אהוי"ר הנמשכים מלמעלה: עבודת מתנה אתן כו'.
משא"כ לפעמים כשאין נמשך בחי' דבור העליון בבחי' גילוי למטה, כמ"ש: נאלמתי דומיה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, וגם מחמת גשמיות וחומריות האדם שאין לו כלי לקבל גילוי זה. דהיינו כי כדי לקבל דו"ר הבאים מלמעלה הוא ע"י שמעורר תחלה אהוי"ר בנפשו.
וזהו ענין: אד' שפתי תפתח. בחי' שם אד' שהוא בחי' מל', הוא הפותח שפתי האדם המתפלל. ופי יגיד תהלתך - לשון: יגיד - הוא המשכה כמשל המושך מים מגבוה לנמוך, שהמים הולכים מאליהם ורק שהאדם גרם בהטותו כלי המים העליונים.
כמ"כ התהלה והשבח שהנשמה משבחת אינה מצד השגת הנשמה עצמה, שהיא המשיכה דבר מה רק התהלה היא: תהלתך - העצמי ממדת מל'. ופי אינו אלא המגיד וממשיך בבחי' גרם בעלמא. והיינו שהפה שבאדם היא כלי להשראת דבור העליון כו'.
וזהו ענין: התהללו בשם קדשו - לשון נפעל ולא נאמר: הללו - דהיינו כשיש בחי' גילוי מלמעלה אז אומר לנשמות ומלאכים עליונים, שתהלתם ושבחם בהשגות שלהם באלקים חיים, שאין התהלה שלהם לשיאמר: הללו, רק שנמשך להם בחי' תהלה זו מלמעלה, ופיהם יגיד תהלתו ית' הנמשך בהם מלמעלה.
(ולכן נאמר זה הפסוק: התהללו - כשהביאו את הארון לירושלים, שאז ע"י גילוי אלקות שבארון שהיא בחי': נורא תהלות - נורא אותיות ארון, כמ"ש בסה"מ סי' ע"ז, עי"ז נמשך בהם גילוי בחי' תהלה להיות: התהללו כו'). (ועיין בזח"א דקנ"ג סע"א ע"פ: וישרנה הפרות ח"ב דקל"ח ע"א). ומכ"ז יובן ענין שיר השירים וכנ"ל: