ביום השמיני עצרת תהיה לכם

'

Video Part 1  Video Part 2  Video part 3  Video part 4

ביום השמיני עצרת תהיה לכם[1].

הנה כתיב: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני[2]. להבין מהו: תחת לראשי.

הנה ארז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב[3]. וכבר נתבאר פעמים רבות במ"א. וכעת יובן בהקדים מארז"ל: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה[4]. והקושיא מפורסמת מאחר שעיקר מה שתלמוד גדול הוא מחמת שמביא לידי מעשה א"כ אדרבה מזה הטעם עצמו הרי המעשה גדול?

אך הנה צריך להבין מהות ענין המעשה: כי רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא, וצריך להבין מהו ענין ולשון אברים, הלא אין לו דמות הגוף כו', וכתיב: כי לא מחשבותי וכו' ולא דרכיכם וכו'. כן גבהו מחשבותי וכו'.

אבל הענין הוא דכתיב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם[5]. ולהבין מהו האמת שהנביא משבח שניתן ליעקב מדת אמת. (ועמ"ש מזה באגה"ק בד"ה: וזורע צדקה שכר אמת).

הנה כתיב: כי אל דעות ה'[6] פי' שכולל ב' דיעות. כי ממטה למעלה, לפי מה שנראה לעיני בשר - העולם הגשמי נראה ליש ודבר והרוחניות שלמעלה הוא בחי' אין. ומה שלמעלה מעלה הוא בחי' אין יותר לפי שאינו מושג יותר. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא[7]. וכל זה הוא בערכנו אנחנו שוכני מטה.

אבל לגבי קוב"ה דכולא קמיה כלא חשיב הוא היפך, שמלמעלה למטה הוא בחי'אין, וכל מה שמשתלשל ויורד מטה מטה הוא יותר בחי' אין וכלא חשיב ממש כו'.

וזהו שתקנו בתחלת פסוקי דזמרה לומר: הודו לה' כו', וכן בסיום שמו"ע לומר: מודי' אנחנו לך - כי לשון הודא' הוא כמו למשל האדם המודה לחבירו, שמתחלה הי' נחלק עליו והיה לו סברא אחרת ואח"כ מודה שהאמת עם חבירו. וכך ע"י שיתבונן האדם שהאמת הוא דכולא קמיה כלא חשיב ומה שנראה העולם ליש ודבר הוא בערכנו מלובשים בגוף גשמי ורואים בעיני בשר גשמיים אבל האמת הוא להפך ממה שנראה לעיני בשר, אזי יודה על האמת.

וז"ש בהלל: ואמת ה' לעולם[8] - עולם הוא מלשון העלם וצמצום שיהיה נראה לעיני בשר מזרח ומערב כו'. ובכל זמן שתקנו לומר הלל הוא זמן התגלות אמת ה' שמלמעלה למטה שהוא להיות מה שלמטה נקרא אין ולמעלה נקרא בחי' יש. וכמ"ש: להנחיל אוהבי יש[9].

(כי הרי ב' בחי' דעות הנ"ל הן בחי' יחודא עילאה שהוא שם הוי' ויחודא תתאה שמבחי' שם אלקים ואדנות המצמצם ומפריד להוות בחי' יש, וכמ"ש סד"ה: כי תשמע בקול. והנה ההלל הוא להמשיך ולהאיר במל' שהוא שם אדנות. כמ"ש הרמ"ז פ' אמור. (תחלת דצ"ו) והארה זו היינו המשכה וגילוי שם הוי' בחי' יחודא עילאה. וכמ"ש מזה סד"ה: בכ"ה בכסלו. גם הוא כענין ועתה יגדל נא כח אדני. ועיין בפע"ח ש ער ר"ח פ"ב ולכן עי"ז נמשך גילוי ואמת ה' לעולם)

ולכן אומרים אח"כ: הודו לה' בחי' הודאה אליו ית', שלא כאשר נראה לעיני בשר שלנו. וזהו: תתן אמת ליעקב - כי יעקב הוא בחי' יוד עקב דהיינו יו"ד הוא בחי' צמצום שירד ונתפשט בעקב וסוף המדרגות שנתגשמו ואעפ"כ הקב"ה נותן אמת שיתגלה גם שם אמת ה' וכו' כנ"ל.

(ועמ"ש מענין תתן אמת ליעקב בביאור ע"פ אלה מסעי גבי ויכתוב משה)

ומזה נמשך להיות: חסד לאברהם כו'[10] - פי' חסד הוא המשכת המצות, שכללותן הוא הצדקה וחסד. ונמשך ונתלבש בחי' אמת ה' במעשה המצות, שיהיה להם כח ועוז להיות באתערותא דלתתא תלוי אתעדל"ע, שע"י מעשה הצדקה וחסד תחתון יתעורר כח חסד עליון. וכן עד"ז בכל המצות.

(כי אמת היינו תורה. וזהו: כי באור פניך נתת לנו תורת חיים - אשר בחי' הארת פנים זהו אמת. כמ"ש באד"ר (דל"ג ב') והתורה היא הנותן כח להיו' באתעדל"ת שע"י המצות אתעדל"ע כמ"ש לקמן, א"כ מבחי': תתן אמת ליעקב נמשך בחי' וחסד לאברהם. וזהו ענין: חסד של אמת - חסד דקשוט, ע"ש באד"ר.

וזהו: כל ארחות ה' חסד ואמת[11] וע' שם (דקכ"ט א'). ועמ"ש בד"ה: ואתחנן גבי: אתה החלות, ובענין ברכת המצות עיין שם):

ב אך להבין מאין הכח הזה להיות אתערותא דלעילא תלוי באתעדל"ת. ואיך יש יחוס ושייכות לנברא שהוא מחודש מאין ליש לעורר חסד עליון של הבורא ית' שמו הלא אין ערוך אליו ולית מחשבה תפיסא ביה כלל.

הנה זה ביאר הכתוב אח"כ דכתיב: אשר נשבעת לאבותינו - פי' לאבותינו הוא אהב' הטבעית המסותרת בלב כל אחד ואחד מישראל בכח וגם בפועל ממש במס"נ על קדה"ש שאהבה זו נקרא בשם אב שממנה התולדה לעשות מצות ומעשים טובים כי כל המצות הם בשביל לדבקה בו ית' וגם אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. ובאהבה זו נמשך לנו הכח והעוז להיות תלוי אתערותא דלעילא באתעדל"ת ועי"ז ניתן הכח להמשיך ע"י מעשה המצות שע"י מצות מעשיות כמו ציצית של צמר תחתון מעורר ציצית עליונים וכן ע"י תפילין תחתונים מעורר תפילין עליונים. משא"כ אחד מעו"ג אע"פ שיתלבש בציצית ויניח תפילין לא ימשיך ולא יעורר כלום (ועמ"ש מזה בד"ה הבאים ישרש) לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו בנפשו אהבה הטבעית הזאת.

ואפילו חייבי כריתות דכתיב בהם: ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' כו' - שנכרתה הנפש ההיא משרשה ואין אהבה טבעית זו מתגלה בנפשו - מ"מ בשרשה למעלה נשאר בה בחי' אההבה טבעית אלא שאינה שורה ומתגלה בנפשם למטה כי הכרת תכרת וגו'[12].

רק הוא בהעלם אצלו ויש לו בחי': לאבותינו - וזכות אבות לא תמה. כי אע"ג: דאיהו לא חזי מזליה חזי[13] - פי' מזליה הוא שרש נשמתו למעלה, בחינת אין שהוא מזל לישראל כו'. כמ"ש במ"א ע"פ: האזינו השמים.

וע"ז אמר הפסוק: כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני[14] - ר"ל אפי' מי שאבד ממנו בחי' אב ואם שבו, דהיינו שנתחייב כרת, ונאבד בחי' אהבה טבעית שבו מלהיות שורה ומתגלה בנפשו, מ"מ: וה' יאספני - הוא ע"י בחי' שרשו למעלה, שיפול גם עליו בחי': לאבותינו.

אך כיצד נמשך כח ועוז לאהבה טבעית זו לעורר את האהבה העליונה - מפרש הכתוב: אשר נשבעת לאבותינו - נשבעת לשון נפעל. וכן כל לשון שבועה מדבר בלשון נפעל, כלומר שהתקשר א"ע בשבועה, כמ"ש: או השבע שבועה כו'[15].

והענין, כי צריך להבין ענין שבועה זו מה טבעה, ולמה היה צריך הקב"ה לישבע? ואיך שייך אצלו ית' לשון שבועה?

אלא הענין הוא, עד"מ כאדם הנשבע לחבירו, שהוא כדי שלא ישנה אפילו אם יגרום איזה דבר שיצטרך לשנות. שאם היה גלוי וידוע לפניו שאין שום ענין הגורם השינוי לא היה צריך לשבועתו. כך הוא עד"מ בשבועתו של הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: לזרעך נתתי את הארץ כו'[16] - דהיינו אפי' אם יגרום החטא שלא יעכב. מה שע"פ הדעת והחכמה לא יושג שיותן להם את הארץ - אעפ"כ מחמת השבועה הוא עושה נגד חכמתו ורצונו כביכול. (ועמ"ש מזה ע"פ: אתם נצבים כו' לעברך בברית כו')

וזהו עצמו ענין: השבועה - דהיינו מה שהבטיח נגד חכמתו ורצונו. והיינו שלא יהיה כסדר השתלשלות המדרגות וירידה ממדרגה למדרגה ע"פ בחי' רצון וחכמה אלא שיהיה אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו מתפשט ומאיר בגילוי רב למעלה מן הרצון והחכמה.

והארה והמשכה זו נמשכה: מימי קדם - קדמונו של עולם, דהיינו מבחי' סובב כל עלמין למעלה מבחי' ממכ"ע שהוא בחי' השתלשלות וירידת המדרגות. והוא בחי': כשעלה ברצונו וכו'[17] שתוק כך עלה במחשבה כו'[18] - שהוא בחי' מחשבה הקדומה כו'.

ומאחר שהארה והמשכה זו נמשכה לאבותינו מאור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו לכן יש להם כח ועוז להיות באתעדל"ת תלוי אתעדל"ע.

(וע' בזח"ג (דקל"ד ע"ב) בענין: אשר נשבעת כו', (ודק"ל ע"א) בענין: בי נשבעתי, ובפ' אחרי (דס"ו ב') ובהרמ"ז ר"פ שמיני. וברבות: (פ' אמור פכ"ט) ד"א בחודש השביעי רבי ברכיה היה קרי ליה ירחא דשבועתיה שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו, הה"ד ויאמר: בי נשבעתי נאום ה' מה היה צריך לשבועה כו'. - יעו"ש התירוץ, והוא כדרך שנתבאר.

והנה חודש השביעי תשרי מאיר בו תיקון השביעי מי"ג ת"ד שהוא תיקון: ואמת - שמשם שבועות אמת. ועיין בזח"א (מקץ דר"ד ב', וירא קי"ב ב'). וברע"מ (פ' יתרו דצ"א ב') 

ובפי': אשר נשבעת - י"ל ע"ד מ"ש לקמן בפי': אשר קדשנו כו'.

והנה: מימי קדם - י"ל ג"כ ז' תיקונין דגלגלתא. ועמ"ש בענין: אם יהיו חטאכים כשנים כשלג ילבינו כו' כצמר יהיו, ומ"ש ע"פ: הנותן שלג כצמר. ועמ"ש סד"ה: ציון במשפט תפדה):

ג וזהו: אשר קדשנו במצותיו כו' - פי': אשר - מלשון: באשרי כי אשרוני בנות כו', אשרי יושבי וגו' - שהוא לשון שבח והלל. כלומר שיש דבר טוב ויפה מאד עד להלל ולשבח על הטוב ההוא שאין לו קץ ותכלית. והוא בחי' עונג העליון בגילוי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו על ידי מצותיו שהם בחי' רצון העליון.

כמו: מבשרי אחזה - שהנפש היא ז' מדות וג' שכליים ולמעלה מהם הוא הרצון העליון המנהיג את החכמה והבינה והדעת שלו. כך המצות נקרא רצון העליון שלמעלה מן החכמה והוא בחי': כתר - תר"ך עמודי אור, כי תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך. והם עד"מ כמו העמודים שראשם האחד הוא על הגג והב' הוא על הקרקע ובהם וע"י מתחבר הגג עם הקרקע והיו לאחדים.

כך עד"מ המצות הם פנימיות רצון העליון שהוא למעלה מבחינת חכמה, ובחי' חכמה ג"כ חכים ולא בחכמה ידיעא, ורצון העליון הוא יותר נעלה, שהוא נמשך מבחינת: אשר - שהוא תענוג העליון (ועמ"ש מזה בד"ה והנה מנורת זהב) ומתפשט ויורר בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה עד שמתלבש במעשה המצות הגשמיים במעשה התחתונים מצות ומע"ט.

וזהו: וצונו - לשון התקשרות וצוותא: להתעטף בציצית - כלומר בציצית העליונים. וכן עד"ז כל המצות להיות תלוי אתעדל"ע באתעדל"ת שלנו, משא"כ בעובדי כוכבים כו' כנ"ל. והיינו מפני גילוי עונג העליון ושמחה העליונה כמשל המלך שביום שמחתו הוא מתגלה לעין כל. כך כביכול ע"י עונג העליון ושמחה העליונה מתגלה אור א"ס ב"ה ומתפשט עד למטה ליתן כח זה בתחתונים מה שלא היה יכולת באדם בלאו הכי.

(ועמ"ש מזה בד"ה: לסוסתי ברכבי - גבי: כי על כל כבוד חופה, כחתן יוצא מחופתו. ועמ"ש בד"ה: שוש אשיש מענין זה, איך שע"י גילוי עונג העליון והשמחה הנמשך ממנו הוא גורם שיהיה נמשך מבחינת סוכ"ע אל בחי' ממכ"ע. ושם נתבאר הטעם כי השמחה הוא הגורם ענוה ושפלות שהוא ענין המשכה זו כו' ע"ש)

וזהו: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא - כי ענין עוה"ב ידוע שיש: ג"ע עליון וג"ע תחתון. בחי' ג"ע תחתון הוא שנהנין הנשמות מזיו והתפשטות ההארה ב"ה. והגם שהוא תענוג עד אין קץ ונפלא מאד, לכן אמרו רז"ל בגמרא על אלישע, אחר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי - שכדאי כל יסורי גיהנם להצילו בנפשו שתתענג מזיו כבוד ה', לפי שהתענוג הוא נפלא עד אין קץ כו'. ואח"כ ע"י נהר דינור מתעלים בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כו'.

אך כ"ז הוא על ידי בחינת צמצום: ביו"ד נברא עוה"ב כו' - לפי ערך השגת הנבראים כו'. משא"כ על ידי מע"ט שהם המצות, נמשך עונג העליון שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו שאינו לפי ערך השגת הנבראים, ואין הנבראים יכולים לקבל העונג הגדול הזה אלא העונג הוא לפניו ית' כביכול שעשועי המלך בעצמותו. (עמ"ש סד"ה לסוסתי ברכבי הנ"ל ובד"ה מנורת זהב) וזהו: יותר מכל חיי העולם הבא שהעונג ניתן להנות בו בני אדם נשמות הנבראים.

ובזה יובן ענין שבת, דכתיב: וקראת לשבת עונג - כלומר שתמשיך בחי' עונג העליון להיות שורה ומתגלה ביום השבת בחי': אז תתענג על ה' - למעלה מבחי' הוי'. שהיו"ד הוא הצמצום שבו נברא עוה"ב תענוג הנשמות כנ"ל. והנה כל זה הוא ענין מצות ומעשים טובים שהם יותר טובים מכל חיי עוה"ב:

ד וכדי להבין ענין תשובה, שיפה מכל חיי עוה"ב, שהרי על שניהם[19] אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו'. הנה עד"מ יש שני מיני תענוגים לפני המלך: האחד - בעשיית המצות. והב' - כשרואה את בנו שבא מארץ מרחק שיש זמן רב אשר לא ראהו, וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג.

וכן בנמשל, אע"פ שנתרחק האדם בחטאיו - אעפ"כ מ"מ ע"י תשובה נתקרב למקורו ושרשו. ואפילו בחייבי כריתות כתיב: כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני - שהוא ע"י בחי' שרש נשמתו למעלה בחי' מזל כו' כנ"ל, וע"י תשובה במס"נ הוא משיג עד בחינת המזל: אין - כנ"ל, כמ"ש במ"א.

וזהו: שלום שלום לרחוק ולקרוב[20] - שיש ב' בחי' בשלום: אחד - הוא גילוי תענוג העליון לרחוק, הוא בעל תשובה כאשר בא מארץ מרחק: כי מרחוק ה' נראה לי כו'[21]. והב' - הוא: לקרוב - ע"י מצות המלך כו', כנ"ל.

(וע' מענין: לרחוק - בזח"א: (ד"ו ע"א) לרחוק - כד"א[22]: מרחוק ה' נראה לי כו'. וע"ש במק"מ ובהרמ"ז. ועמ"ש בד"ה: החלצו מאתכם בענין: שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, והיינו ענין ב' בחי' שלום דלרחוק ולקרוב. וזהו ג"כ ענין ב' בחינות שלום שבפסוק: או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (בישעיה סי' כ"ז ה'[23]). ועיין מזה ברבות נשא פי"ג גבי: ולזבח השלמים, שבקרבן נתנאל בן צוער: שני שלומות שלום למעלה ושלום למטה. ובזח"ג (במדבר קי"ח א'). ובפ' ויקרא (ד"כ סע"ב) ע"פ: כי הנני מושיעך מרחוק. (ודכ"א א', נ"ד א', ע"ו ב', ק"ט א').

והענין, דהנה כתיב: אחכמה והיא רחוקה ממני[24]. וע' ברבות פ' חקת מזה. וע"י התשובה נמשך גילוי בחינה זו. וזהו ענין: שלום לרחוק - שיהיה קרוב. ועמ"ש סד"ה: כי המצוה הזאת בענין: ולא רחוקה היא. ועמ"ש לקמן סד"ה: ביום השמע"צ גבי: מאת הוי' היתה זאת.

וזהו ענין: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד - כי יש ב' בחינות מקום, דהיינו בחי': פמליא של מעלה ופמליא של מטה הנ"ל - הן ב' בחינות מקום. והוא מ"ש בזח"ב (ויקהל דר"ז ע"א) בענין: ברוך כבוד ה' ממקומו. וכתיב: הנה מקום אתי - אתר דלא אתגליא. ובחינה זו הוא ע"י התשובה. שהרי גבי: הנה מקום אתי - נאמר י"ג מדות הרחמים שהוא בחינת תשובה כו')

וזהו בחינת: יום כפור - שבכל עשרת ימי תשובה הוא כמתקרב לפני המלך, ופורש מארץ מרחק, דהיינו ממחשבותיו שבכל השנה שהיה נמשך אחר עוה"ז ותענוגיו. ובעשי"ת אומרים: אבינו מלכנו - שרוצים להתקרב אליו ית'. עד שביוכ"פ: לפני ה' תטהרו - למעלה מבחי' הוי', והיו"ד שבו נברא עוה"ב. מחמת התענוג הגדול כביכול, שעשועי המלך שראה את בנו שבא אליו מארץ מרחק. וכך כתיב: ובמרחקים יזכרוני כו' (זכריה יו"ד ט').

וזהו: שמאלו תחת לראשי - פי' שע"י שמאל דוחה שבכל עשרת ימי תשובה, דהיינו שהיה דוחה את עצמו להיותו בעיניו בבחינת רחוק מה' מאד. וע"ז תיקנו כל הוידוים: חטאנו אשמנו כו'. וכל מה שהפה יכול לדבר ולספר בגנותו אומרים על עצמם - הוא הגורם להיות קירוב בתשובה מחמת מרירות נפשו, כדכתיב: ויצעקו אל ה' בצר להם כו'.

וזהו: מכל חטאתיכם לפני הוי' תטהרו - שעל ידי התשובה מתגלה עונג העליון שהוא בחינת: ראשי. ולכן יוכ"פ אין בו לא אכילה ושתיה כו'.

(והנה ב' בחי' תענוג הנ"ל הן כענין או"י ואו"ח,[25] בחי': אברהם ויצחק, היינו חסד וגבורה שבתענוג. ועמ"ש ע"פ: עלי באר, בענין: מעין גנים, וענין: באר מים חיים.

ויובן יותר ע"ד שנתבאר בד"ה: שוש אשיש הנ"ל, בענין השופר שהוא גילוי פנימיות עונג העליון, שלמעלה מבחי' עונג העליון שממשיכים בכל השנה ע"י התורה והמצות שאמר ונעשה רצוני. וגילוי פנימיות עונג העליון ההוא נמשך דוקא ע"י בכייה והתעוררות רחמים, שזהו ענין התקיעות: גנוחי גנח ילולי יליל כו'. ע"ש באריכות שנתבאר הטעם, לפי שע"י הבכיה ממשיכים י"ג מדה"ר שהן הן פנימיות עונג העליון.

ולפמש"כ יובן הטעם יותר. כי הנה הבכייה והתעורורת רחמים זהו בחי' תשובה: ממעמקים קראתיך - והתשובה הוא ענין: לרחוק שנעשה קרוב. והעונג מזה למעלה הוא עד"מ תענוג המלך כשבא אליו בנו מארץ מרחק מאד. שהוא בחי' פנימיות התענוג יותר מהעונג שבמצות המלך מה שאמר ונעשה רצונו. ועמ"ש בד"ה: אתם נצבים בענין: ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים.

וענין תענוג זה י"ל שזהו בחי': אשר נשבעת לאבותינו - כי אשר בחי' תענוג כנ"ל בענין: אשר קדשנו במצותיו, אלא: כי אשר קב"ו[26] - זהו התענוג הנמשך ע"י המצות, ובחי': אשר נשבעת - הוא בי"ג מדות הרחמים דמיכה, שהוא הנמשך ע"י התשובה והוא הפנימיות התענוג כנ"ל.

וזהו: שמאלו תחת לראשי. ראשי - היינו פנימיות התענוג, וכענין: בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה מנענע בראשו - שזהו המשכה מבחי': שמיה רבא, שמו הגדול. ועמ"ש מזה בד"ה: אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

גם: לראשי - אותיות ישראל לי ראש. ועמ"ש ע"פ מאמר הזח"ג קרח (קע"ח ב') בענין: ועבד הלוי הוא - אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא כו' ע"ש מענין שמאלו)

(וע' עוד מענין שמאלו תחת לראשי - בזח"ב קל"ח ב', קנ"ד ב'. ח"ג קמ"ח ב', ועוד בח"א קי"ב א', קל"ו א'. ח"ב ד"ל ע"ב, קי"ד א', רל"ח ב', ח"ג נ"ד ב', נ"ה א', קי"ח ב', קי"ט ב', ק"כ ע"ב)

והנה בחי' גילוי עונג זה הוא בחי' שמחה: ישמח ה' במעשיו[27], וישמח ישראל בעושיו[28] - כי שמחה היא התגלות העונג, והוא בחי': סוכות זמן שמחתנו. ואזי מתגלה עונג העליון גילוי אור א"ס ב"ה, להיות חופף עלינו כל ימי הסוכות והוא בחי': וימינו תחבקני - כמשל החובק את חבירו מאחוריו. כך: וימינו תחבקני - שאפילו בחי' אחוריים שהוא בחי' חיצוניות האדם שנמשך אחר עוה"ז שנקרא: אחוריים ובחי' עורף, וכמ"ש: כי פנו אלי עורף כו' - עכ"ז הוא מקיפו וסובבו להיות מהפך חשוכא לנהורא כו' ולבטל רצונו נגד רצון ה'. והיינו מפני כי ימינו של הקב"ה הוא גילוי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו הוא הנותן כח ועוז להיות באתערותא דלתתא שעי"ז יהיה אתעדל"ע. וכמ"ש: וירא ישראל את היד הגדולה וגו'.

(ועמ"ש מענין: את היד הגדולה כו' - בד"ה: בפ' נסכים. ועמ"ש ע"פ: ידך בעורף אויביך. וזהו ג"כ: ואני נתתי לך שכם אחד - לעשות מבחינת שכם, שהוא לשון כתף ואחוריים, כמו: על שכם שניהם - להיות נהפך לבחי' אחד, כמו: לעבדו שכם אחד, וכמ"ש במ"א)

אך גילוי זה עלינו הוא בבחי' מקיף למעלה מעלה מבחינת השגת הנבראים. וזהו: ה' צלך על יד ימינך[29] - בבחי' צל ומקיף, והוא למעלה מעלה: מעל יד ימינך. פי': יד ימינך - היינו האההבה הטבעית שבאדם. ואהבה העליונה שורה על האהבה הטבעית זו בבחי' מקיף, שאינה יכולה להתלבש בבחינת אהבה טבעית זו של האדם שאין אהבה הטבעית יכולה להגבילה. אך מ"מ פעולת המקיף ליתן כח ועוז באהבה טבעית שבנפש האדם. (ועמ"ש מזה בד"ה ביום השמיני שילח) שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא בכל השנה. וזהו פעולת חג הסוכות על כל השנה בכללה:

ה ודרך פרט בכל יום - הוא ענין תלמוד תורה. ועל זה אמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והענין, דכתיב: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך[30] - שמן התורה נעשה בחינת סוכה, בחינת צל. שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה, והוא בחי': מוצא פי הוי'. כי לא על הלחם לבדו - שהוא בחי' תורה בעצמה: יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי' - שהוא ע"י מוצאיהם בהבל הפה שמזה נעשה מקיף לנשמה. (ועמ"ש סד"ה: וארשתיך לי, ובזח"א (בראשית דף ד' ע"ב) ע"פ: ואשים דברי בפיך, ובפי' הרמ"ז שם) והוא הנותן כח ועוז לאתערותא דלתתא במעשה המצות שיהי' תלוי בזה אתערותא דלעילא.

וזהו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה - פי', שהתלמוד שלומד בהבל הפה, שאפילו לומד בענין שאינו צריך למעשה, כגון סדר קדשים וזבחים ומנחות. ואפילו בענינים הנוגעים למעשה יש כמה דברים שאין צריך ללמדם בתוך הגמרא. ובפרט כי כעת יש קיצור דינים בשולחן ערוך, והוא ג"כ גילוי רצון העליון הנוגע למעשה - אף על פי כן צריך ללמוד הגמרא.

כי אין הענין בשביל שנוגע למעשה אלא בשביל שמוציא בפה דברי תורה שמזה נעשה מקיף לנשמה להיות נמשך עונג העליון. והוא בבחינת התורה, כמ"ש: ואהיה שעשועים יום יום - פי': יום יום - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הם בחי' שעשועים אצלו ית', שהוא בחינת עונג העליון, ותענוג הזה נמשך למטה, כמ"ש: ושעשועי את בני האדם.

(וזהו ענין: שמביא לידי מעשה - דר"ל שנותן כח ועוז במעשה המצות, ואתעדל"ת שיהי' נמשך עי"ז אתערותא דלעילא. שהכח לזה נמשך מבחי' עונג העליון כנ"ל, והוא בחינת התורה שנאמר בה: ואהיה שעשועים כו'.

וגם כי ב' בחינות שלום הנ"ל, דלרחוק ולקרוב - הם נמשכים גם כן על ידי עסק התורה, כמאמר רז"ל: (סנהדרין דצ"ט ע"ב) כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר: או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי - וכנ"ל ג"כ בשם מדרש רבה נשא פי"ג. וכבר נתבאר ששני בחינות שלום דפמליא של מעלה ושל מטה היינו ענין: שלום שלום לרחוק ולקרוב.

ויובן זה יותר עם מ"ש ע"פ: זאת חקת התורה - שהוא ענין אותיות החקיקה שלמעלה עדיין מבחינת תורה שבכתב. ועל זה נאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני - כי היא בבחינת חכמה סתימאה. ומשם ממשיכים האור בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, הרי זהו ג"כ בבחי' שלום לרחוק, שממשיך מבחינת: והיא רחוקה. והיינו שהיא עונג עליון בחינת: ואהיה שעשועים - ומשם ממשיכים שיהי': ושעשועי את בני אדם. והיינו ע"י שלום ולקרוב.

והנה בגמרא ספ"ק דקדושין: איכא מ"ד מעשה גדול - והיינו משום שהמעשה זהו אתעדל"ת של האדם שטורח את עצמו במעשה רב. משא"כ התורה הוא בחינת דיבור, והוא בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, כמ"ש בד"ה: ואתחנן. וכיון שהמעשה הוא מעשי ידי האדם ופעולתו ואתעדל"ת שלו - הרי עד"מ האדם מתפאר א"ע שלו אף בבחי' רגל שבו משא"כ בשל אחרים אינו מתפאר אפילו ביד שהיא חשובה יותר - כיון שאינו שלו. וכך לערך זה המעשה זהו אתעדל"ת ממש, משא"כ התורה עיקרה מתנה מלמעלה.

ועיין בזח"ב (תרומה קכ"ח א') שלכן על עסק התורה נאמר: לכו שברו ואכלו כו' בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב - משא"כ בעסק המצות צ"ל: באגר שלים דוקא, ע"ש, ע"כ אמר: מעשה גדול.

ואעפ"כ איכא למ"ד: לימוד גדול, היינו אפילו מצד עצמו - כיון שאדרבה הוא אתערותא דלעילא מבחינה שאין אתעדל"ת של מעשה המצות מגעת שם. ועוד כי היא ג"כ בחינת עסק במחשבה ודיבור של האדם וגם עקימת שפתיו הוי מעשה, רק שאינו מעשה רב כמעשה ממש.

עיין בגמרא פ"ז דב"מ (דף צ' סע"ב) ובחידושי הרשב"א (רפ"ג דשבועות דכ"א ע"א). ועיין בתוספות שם. ושם נמנו וגמרו: דלימוד גדול שמביא לידי מעשה - דהיינו שגם הכח שבמעשה המצות לעורר אתעדל"ע נמשך ע"י עסק התורה כנ"ל)

וזהו: ביום השמיני עצרת תהיה לכם - פי': ביום השמיני - מדרגה השמינית ממטה למעלה, בחינת בינה. דהיינו ע"י בחי' התבוננות כמו שמלמעלה למטה כל מה שהוא למטה הוא בחינת אין וכלא חשיב נגד מה שלמעלה, כך מלמטה למעלה יהיה כאין ואפס. והוא בחינת: מבין דבר מתוך דבר. (עמ"ש בד"ה השמים כסאי) וכן: בינה ליבא - היא בחי' שמחת הלב: זמן שמחתנו - שמתקרבים יחד ב' השמחות. ישמח ה' במעשיו, וישמח ישראל בעושיו, והיינו על ידי התורה, כי לכן נקרא שמחת תורה שהתורה היא עונג עליון ועונג תחתון כנ"ל.

ואזי: עצרת תהיה לכם - כתרגומו: כנישין תהי לכון - פי' שיתאסף ויתקבץ יחד בחינת המקיף המתפשט וחופף מלמעלה בבחינת אין סוף וקץ, להיות מוגבל בתוך נפשות בני ישראל ולהיות בבחינת פנימיות, כדי שאח"כ יהיה בחי' המצות באתעדל"ת אתעדל"ע כו' כנ"ל.

(ועיין מענין ביום השמיני עצרת ברבות בקהלת בפסוק: תן חלק לשבעה וגם לשמונה,[31] ובפסוק: ביום טובה היה בטוב, ובשיר השירים בפסוק: מה יפו פעמיך בנעלים, ובפרשת נשא פרשה יו"ד גבי: ויאמר מנוח כו' נעצרה נא אותך. וס"פ פנחס. ועמ"ש בד"ה: למנצח על השמינית. ומ"ש במ"א בענין: שבעתים כאור שבעת הימים. ועיין בזהר ח"ג בלק (קפ"ה ב') בענין: מי יעמוד, ובפי' הרמ"ז שם):

קיצור (א) פי': תתן אמת ליעקב היינו: כי אל דעות ה' - שכולל ב' דעות. ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה, זהו: ואמת ה' לעולם, ועז"נ: תתן אמת ליעקב. ועיין מענין אמת ברבות פ' וישלח פ' פ"א. ומזה נמשך להיות: חסד לאברהם - היינו להיות באתערותא דלתתא נמשך אתערותא דלעילא. זהו: צדקה וחסד אשר עשה ה' עמנו. ועמ"ש ע"פ: אני ה' אלקיכם דפ' ציצית, בענין פי': חסדי ה' - לשון רבים, ב' בחי' חסד. ועמ"ש בד"ה: בהעלותך את הנרות בענין בחי' אברהם ובחי' אהרן:

(ב) והכח להיות אתעדל"ע תלוי באתעדל"ת - זהו אשר: נשבעת לאבותינו - דהיינו מה שהבטיח נגד סדר ההשתלשלות. והיינו: מימי קדם - קדמונו של עולם. מה שלמעלה מבחינת: ימי עולם - שהן בסדר השתלשלות. (וע' רבות אמור פכ"ט זח"ג פ' אחרי ס"ו ב' נשא ק"ל ע"א קל"ד ב'):

(ג) וזהו אשר קב"ו אשר הוא עונג העליון - ממנו נמשך: וצונו - צוותא והתקשרות להיות נמשך אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת. ולכן יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז כו':

(ד) וענין תשובה עד"מ שיש שני מיני תענוג לפני המלך: האחד בעשיית המצות כמו: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. עמ"ש בד"ה: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני. והב', כשרואה את בנו בא מרחוק. וזהו: שלום שלום לרחוק ולקרוב. וזהו ג"כ: בחי' יעשה שלום לי שלום יעשה לי. דהיינו יחוד י"ה ויחוד ו"ה. עמ"ש ע"פ: אלה פקודי המשכן, וע"פ: והיה מספר בנ"י. וזהו ענין: שמאלו תחת לראשי - שמר"ה עד יוהכ"פ שהוא בחי' לרחוק שנעשה קרוב בחי' תשובה. ועי"ז כמ"כ למעלה נמשך הבחי' מקיף עליון שלמעלה מהשתלשלות בחי': ימי קדם שלמעלה: מימי עולם, כמאמר: המתנשא מימות עולם להיות מאיר בקירוב, ע"ד: ימיט עולם. וזהו: דרשו ה' בהמצאו בהיותו קרוב. וגילוי עונג זה הוא בחי': זמן שמחתנו - ישמח ה' במעשיו, וישמח ישראל בעושיו. ופעולת עונג זה העליון עם היותו בבחי' מקיף ליתן כח ועוז באהבה הטבעית שבנפש שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא. וזהו: אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וזהו ענין שבעת ימים דחג הסוכות להיות הוי"ה צלך:

(ה) ודרך פרט בכל יום הוא בחי' תורה, דכתיב: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. וגם נאמר בה: חצבה עמודיה שבעה, כמ"ש ברבות ר"פ שמיני. ולכן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה - כי הוא מבחי' תענוג עליון, שעשועים יום יום - ע"כ הוא המביא לידי מעשה, שנותן כח ועוז למעשה המצות שיהיה נמשך בהן ועל ידן האתעדל"ע. וזהו: או יחזיק במעוזי שנקרא עוז שהוא כח. והנה ביום השמיני מדרגה השמינית ממטה למעלה. הבחינה שיוכל להיות הגילוי למטה כמו למעלה, בחי': ואמת ה' לעולם. והוא שמחת תורה, ושם מתחברים ב' השמחות: דישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו. והיינו ע"י התורה שהיא אצלו ית' שעשועים ושעשועי את בני אדם, לכן נקרא: שמחת תורה. ואזי: עצרת תהיה לכם - שיתאסף ויתקבץ האור מקיף להיות בבחי' פנימיות, ע"ד: יקוו המים אל מקום אחד. ועד"ז נאמר: מקוה ישראל ה' (ע' ז"ח בראשית י"ח א' ל"ג א') ולכן אומרים בשמע"צ מוריד הגשם כדי שעי"ז יהיה בבחינת המצות באתעדל"ת אתעדל"ע: 

  1. 1 בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
  2. 2 שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי: (שיר השירים פרק ח פסוק ג)
  3. 3 אבות ד, יז
  4. 4 קידושין מ,ב
  5. 5 תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם: (מיכה פרק ז פסוק כ)
  6. 6 אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔ה וְלֹ֥א וְל֥וֹ נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת: (שמואל א פרק ב פסוק ג)
  7. 7 איוב כח, יב - וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.
  8. 8 כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ: פ (תהלים פרק קיז פסוק ב)
  9. 9 משלי ח, כא - לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.
  10. 10 מיכה ז, כ - תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.
  11. 11 כָּל־אָרְח֣וֹת יְ֭הוָה חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו: (תהלים פרק כה פסוק י)
  12. 12 במדבר טו, לא - כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.
  13. 13 סנהדרין צד, א
  14. 14 תהלים כז, י - כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי.
  15. 15 אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה: (במדבר פרק ל פסוק ג)
  16. 16 בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (בראשית פרק טו פסוק יח)
  17. 17 עך חיים שער הכללים א
  18. 18 מנחות כט, ב
  19. 19 על מעשים טובים ועל תשובה
  20. 20 ישעיה נז, ט - בּוֹרֵא נוב [נִיב] שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו.
  21. 21 מֵרָח֕וֹק יְהוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד: (ירמיהו פרק לא פסוק ב)
  22. 22 כצה דאת אמר
  23. 23 אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי.
  24. 24 כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי: (קהלת פרק ז פסוק כג)
  25. 25 אור ישר ואור חוזר
  26. 26 קדשנו במצותיו
  27. 27 יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו: (תהלים פרק קד פסוק לא)
  28. 28 תהלים קמט, ב - יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם.
  29. 29 יְהוָ֥ה שֹׁמְרֶ֑ךָ יְהוָ֥ה צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ: (תהלים פרק קכא פסוק ה)
  30. 30 וָאָשִׂ֤ם דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה: ס (ישעיהו פרק נא פסוק טז)
  31. 31 תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה־יִּהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ: (קהלת פרק יא פסוק ב)