Video part 1 Video part 2 Video part 3
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו[1].
(פסוק זה הובא בירושלמי פ"ב דחגיגה. זח"ב יתרו פ' ב', בהעלותך קנ"ד ב'. פנחס רל"ג א' רל"ח ב'. האזינו דרצ"ח ב')
הנה מה כתיב לעיל מיניה: ימצאהו בארץ מדבר[2] וקאי אדלעיל: כי חלק הוי' עמו[3] - שנש"י הם חלק אלוה ממעל, והחלק ההוא: ימצאהו בארץ מדבר.
כי הנה החלק הוא מבחי': הוי' - שהוא מהווה כל העולמות והויות והיה הוה ויהיה, ויורד להתלבש בגוף שהוא הוה ונפסד. וכשנמשך אחר הגוף ההוה ונפסד, הרי שנמצא בארץ מדבר ושממה ההיפך מבחי' הוי'. ולכן: כנשר יעיר קנו - במדרגות הנשר שהוא מדת הרחמנות.
והענין, כי הנה במרכבת יחזקאל כתיב: פני אריה אל הימין, ופני שור מהשמאל, ופני נשר לארבעתן[4].
וביאור הענין, שיחזקאל ראה המרכבה בזמן הגלות, וגלו לבבל שכינה עמהם,[5] וכמ"ש: ואני בתוך הגולה[6] - לפיכך ראה התלבשות בבחינת פני אריה פני שור כו'. כי בזמן שהי' בית המקדש קיים היה גילוי שכינה במדריגה יותר עליונה.
וכמו שהי' ראשית הגילוי לכל ישראל במתן תורה, דכתיב: פנים בפנים דבר ה' עמכם[7] - פי': פנים בפנים - בלי שום אמצעות והתלבשות כלל. ולכן כתיב: וכל העם רואים את הקולות,[8] רואים את הנשמע ושומעין את הנראה[9] - שהיה גילוי אלקות בלי שום התחלקות ריבוי המדרגות רק היו רואים גילוי כללות החיות ושפע אלקי ואין שום פירוד ח"ו בין ראיה לשמיעה. משא"כ בגלות הנה גילוי השכינה הי' ליחזקאל ע"י ריבוי התחלקות המדרגות בהתלבשות פני אריה פני שור כו'.
וכמו עד"מ תינוק שיכול להבין ביותר מלמדין אותו דף א' או יותר בפעם א' כפי שיכול שכלו להשכיל ביחד משא"כ מי שאין כח בשכלו להכיל כ"כ בפעם אחת מלמדין אותו מעט מעט פרקי פרקי.
כך עד"מ במ"ת וכן כל זמן שהי' בית המקדש קיים, היו נש"י במעלה עליונה והיה כח השגתם בגילוי אלקות בכללות החיות שלא על ידי ממוצעים. (ועמ"ש בד"ה אז ישיר ישראל)
אבל בגלות שגלו ונתל,בשו בע"ש הנה גם גילוי השכינה הוא ע"י ירידה בבחי' התחלקות ריבוי המדרגות והתלבשותן בבחי' פני אריה פני שור.
פני אריה - מחנה מיכאל, שהם כנגד: מחנה ראובן תימנה[10] וכל הפונה למחנה ראובן וכו'. כך יש כמה רבוי רבבות במחנה מיכאל שהם כמה מדרגות חלוקות זו מזו שבהם ועל ידם [שפע, שפע האלקית לנשמה, מדרגת אהבה שהנשמה מקבלת ע"י המלאכים.
כדכתיב: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך כו'[11] - פי' כי מלאכיו יצוה להיות משפיע לך והם ישאונך - שעל ידיהם מתנשאת ומתעלת הנשמה. ע"י פני אריה - במדרגת האהבה, וע"י פני שור - במדרגת היראה.
(וע' ע"פ כי מלאכיו יצוה, חגיגה ט"ז א', תענית י"א א', סנהדרין ק"ג א'. רבות וישלח ר"פ ע"ח וס"פ משפטים. זח"א י"ב א', קס"ה ב'. ח"ב מ"א ב', ח"ג רצ"ז ב, ופסוק: על כפים ח"א כ"ז ב').
ועד"ז תקנו חז"ל ברכות שלפני קריאת שמע: יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים כו' והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים כו' - שמזה מקבל האדם מדת היראה.
(משא"כ מדאורייתא סגי בק"ש לבד, היינו כמו שהיה בימי משה שנמשך האור והשפע לישראל על ידי השכינה בעצמה שלא ע"י המלאכים, שהרי משה לא רצה בשליחות מלאך, כמ"ש: אם אין פניך הולכים כו'. ולכן גם בבחי' עבודה לא היו צריכים לקבל אהוי"ר על ידי המלאכים.
אבל אח"כ כיון שהוצרכו לקבל ע"י פני אריה פני שור, ואפי' ביהושע אמר לו המלאך: עתה באתי[12] - ע"כ גם בעבודה לבא לבחי' אחד ואהבת בק"ש הוא ע"י שתים לפניה ששם נאמר מענין המלאכים איך שעומדים ביראה. ועי"ז נמשך להאדם ג"כ אהוי"ר. ועמ"ש בד"ה כי תצא וסד"ה ואריה כבקר יאכל תבן):
ב וזהו ענין הסולם שראה יעקב: [13] - דקאי על כנס"י (וע' זח"ג י"ז א' קכ"ג ב') כללות נש"י שמוצב ארצה בגוף הגשמי וראשו מגיע השמימה - כי ישראל עלו במחשבה כו'. שבשרש נשמותיהם הם למעלה יותר מהמלאכים אף על פי שלמטה מקבלים מהם. כי חיות המלאכים הם מרוח פיו ית'' משא"כ ישראל עלו כו'.
וכמו שמצינו שבזמן ישעי' כתי': קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו (שם סי' ו'[14]) - פי' שלהיות קדושתו ית' נמשך מקדש העליון למטה להיות: מלא כל הארץ כבודו, והוא ע"י בחי' ירידת השתשללות ג' פעמים קדוש להיות: הוי' צבאות מכה"כ. דהיינו ע"י התלבשות המלאכים שהם נק' צבאות, (ועמ"ש בפ' בא בד"ה: בעצם היום הזה כו') ואזי: מלא כל הארץ כבודו - שמקבלים מהם ישראל למטה.
אבל למעלה בשרש נשמותיהם כתיב: קדש ישראל לה'[15] - שהם מבחי' קדש העליון עצמו. (ועמ"ש בד"ה: יונתי בחגוי הסלע, ובד"ה: קדש ישראל כו' בפ' פנחס) ולא מבחינת קדוש שהוא בחי' המשכת קדושתו למטה בירידת המדריגות. וזהו: וראשו מגיע השמימה.
ועי"ז: והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. עולים - פי' שהם מתעלים ע"י ישראל. כמ"ש: אכלתי יערי עם דבשי[16]. יערי - הם המלאכים. כמ"ש במ"א: שע"י מסירת נפש בק"ש: באחד, ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך - דהיינו בבחי': אליך ה' נפשי אשא[17] - הנה הנשמה עולה למקור חוצבה. וכמאמר: ואתה נפחתה בי כו' ואתה עתיד ליטלה ממני כו'. דהיינו למקורה למקום שנפחת בי. והרי בשרשה הגבה למעלה יותר מהמלאכים.
והמלאכי' מתעלים ג"כ עי"ז - כי מאחר שמהם קבלה אהבתם ויראתם להעלות לה' אחד, לאהבה בכל נפשך - יהי' גם הם עולים ונכללים בבחי' יחוד העליון ב"ה ולאשתאבא בגופא דמלכא.
(ועמ"ש בפ' וישב בד"ה: ונתתי לך מהלכים בין העומדים, וממש"ש. ונמצא שהשפעת המלאכים מישראל היא בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה כו', ע"ש. מזה יובן פי': עולים ויורדים כו' - שהם ב' בחי' הילוך הנזכר שם).
והנה כתיב: עולים ויורדים. עולים - תרי. והיינו פני ארי' ופני שור. ויורדים - הוא בחי' נשר - כי נשר הוא מלשון נושר, דהיינו דבר שנפל למטה. והוא הוא בחי' הרחמנות על ניצוץ אלקות. שהרחמנות אינה על גופו ונפשו הבהמית אלא כמ"ש: וישוב אל ה' וירחמהו[18] - דהיינו על ניצוץ אלקות שנפל מאיגרא רמה כו' בהתלבשו' בגוף הגשמי בעוה"ז שמחמת זה נמשך אחר חומריות הגוף.
ולכן אומרים: מחל לנו כי פשענו - כי הנה כתיב: ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה[19] - שצריך שמירה לג"ע הוא בחי' גילוי אלקות שמתגלה בנפשו. (עמ"ש בד"ה: כי תשמע בקול בפ' ראה)
וע"ז ארז"ל: צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. ושכר מצוה הוא המצוה בעצמה - כי המצות הן הן המשכות גילוי אלקות על נפשו במצות שמקבל עליו עול מלכות שמים כך יהיה שכרו בג"ע להיות נהנה ומתענג על גילוי ה'.
משא"כ מי שעושה מצות אנשים מלומדה, אע"פ שהוא סור מרע ועשה טוב ובודאי יהיה שכרו בג"ע. אך אין זה גילוי אלקות ממש, שדייקא: צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ממש. (עמ"ש מענין זיו השכינה בעוה"ב בד"ה: להבין ענין משארז"ל, בפ' חיי שרה. ועמ"ש ע"פ: במדבר סיני כו') דהיינו הממשיכים גילוי אלקות על נפשם שכוונתם שישרה ויתגלה אור א"ס בהמשכת מצותיו, שכל המצות הן מצות המלך וע"י קיום המצות ממשיכים מ"ש[20] שיתגלה בנפשם, והם שנעשים בחי' מרכבה להשראת קדושתו ית' כמאמר: אשר קדשנו במצותיו.
והנה זלעו"ז עשה אלקים - כדכתיב: כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי - פי', כי כשאין דרכיכם דרכי גם מחשבותי לא מחשבותיכם - כי הנה כשדרכיכם דרכי הם ממשיכים להיות מחשבותי מחשבותיכם. משא"כ בהיפך בהמשכת מחשבות אחרים שמצד הקליפה וסט"א.
והנה כל איש ישראל יש בו ניצוץ אלקות שלפעמים ועתים מזומנים מעורר את האהבה כל חד לפום שיעורא דילי', ואח"כ נופל כו' - הנה בנפילה זו נאבד ונשקע גם ניצוץ שבנפשו וממנו יונקים הקליפות וסט"א.
וזהו: כי פשענו - כי פשיעה נזכר בתורה בענין שומרים, שהשומר חנם חייב על הפשיעה. שניצוץ אלקות צריך שמירה שלא יאבד ואחר ימצאנה. והשמירה הוא כדאיתא בספרים: שמור זה משנה. דהיינו כמאמר רז"ל: וירא אלקים כי טוב - לגנוז, והיכן גנזו - בתורה.
דהיינו כשמתגלה אור האהבה בנפש האדם צריך לשמור שלא יפול הנופל ממנו. והשמירה הוא ע"י עסק התורה, שע"י עסק התורה היא מתקיימת כו' כמ"ש במ"א. (וע' מזה בד"ה: צו את בנ"י כו' תשמרו להקריב כו' בפ' פנחס)
משא"כ כשאינו שומר הרי הוא פושע בניצוץ אלקות אשר יאבד ממנו וימצאנו אחר. וזהו: בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. פירוש שאני גדלתי ורוממתי מקור חוצבם של נשמתם, שישראל עלו במחשבה: והם פשעו בי - ממש, דהיינו הניצוץ אלקות שבהם.
והתיקון לזה הוא: מחל לנו - מחילה הוא ענין גילוי רצון שכשהאדם ברוגז על חבירו מסלק רצונו ממנו וכשחוזר ונתפייס הרי חוזר להיות גילוי רצון אליו.
והנה הגילוי רצון זה הוא ע"י אתעדל"ע מבחי': מי אל כמוך נושע עון ועובר על פשע - שאין הפשע והפשיעה תופס מקום. (וע' בזח"ג קל"ג א'. ח"א ר"ו ב'. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה: להבין פי' הפסוק מי אל כמוך) כי אם צדקת מה תתן לו[21].
והמשכת גילוי רצון זה, הוא ע"י אתערותא דלתתא בחי' תשובה מעומקא דליבא, כמ"ש: ממעמקים קראתיך ה'[22]. וע"י בחי' עומק זה מעוררים למעלה בחי' עומק העליון, עומקא דכולא שהוא למעלה מעלה מן ההשתלשלות. שע"י שחוזר ומתגלה הרצון העליון שלמעלה מן ההשתלשלות, הרי שם אין הפשע תופס מקום כלל, ואם צדקת כו'.
וע"י בחי' תשובה הנ"ל הוא חוזר ומוציא את הניצוץ אלקות מהקליפה וסט"א, שינקו וקבלו חיות ממנו, שיעלה למקורו ושרשו ע"י עקירת הרצון בעומקא דליבא.
ואזי נתקיים מ"ש: חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל[23]. (באיוב סי' כ')
(פי', שע"י הגילוי מבחי' יג"מ הרחמים, שע"ז נאמ': מי אל כמוך, וכן ביג"מ שבתורה כתיב: אל רחום וחנון כו' - עי"ז נמשך להיות: ומבטנו יורישנו אל. ועמ"ש בד"ה: כי תצא גבי: ושבית שביו, ובביאור ע"פ: כי המצוה הזאת)
והנה בחי' גילוי רצון זה הוא מתגלה בעשרת ימי תשובה ע"י בחינת ממעמקים. ולכן כתיב: דרשו ה' בהמצאו. וארז"ל: בהמצאו - אלו עשי"ת. פי' שבחי' ניצוץ אלקות הנאבד בפשיעת השמירה, חוזר ונמצא להיות עולה למקורו.
(וזהו ג"כ ענין: ימצאהו בארץ מדבר כו' - ימצאהו דייקא, שימצא האבידה. ועמ"ש בד"ה: אני לדודי בענין: ובקשתם משם כו' ומצאת כו')
ואזי: קראוהו - להמשיך שיתגלה בנפשו: בהיותו קרוב, שעתה קרוב הדבר מאד, בהיותו: חיל בלע ויקיאנו (וע"ד מ"ש: ויאמר ה' לדג ויקא את יונה[24]):
ג וזהו: כנשר יעיר - שע"י בחי' רחמנות מן הנשר ונפל, הנה ע"ז כתיב: דרך הנשר בשמים[25] - שמגביה למעלה עד רום המעלות ומתעלה בעילוי אחר עילוי.
(ועמ"ש בפי' וענין שמים בד"ה: כי המצוה הזאת גבי: לא בשמים היא כו', ע"ש איך דבחי' שמים שייך למצות תשובה. ועד"ז י"ל פי': דרך הנשר בשמים.
ובזהר (פ' יתרו ד"פ ע"ב) פי': דשמים היינו תפארת דאצילות, ועמ"ש לקמן)
ומתחלה: יעיר קנו - שאינו אלא שמעורר בלבד נוגע ואינו נוגע, בבחי': מטי ולא מטי - דהיינו שיתגלה על נפשו אלקות ונגעה עד הנפש, אך אינו נוגע לגמרי להיות נכנס תוך תוכו. (עמ"ש בד"ה: עיני כל בפ' מטות) ולהיות: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.
ואח"כ: על גוזליו ירחף - שמלביש את הנפש ומקיפו מכל צד, רק שאינו אלא בבחי' גוזליו שהם קטנים שאין להם גדפין, דהיינו ענין גילוי בחינה זו בכל פסוקי דזמרה עד ק"ש.
וזהו ענין התעוררות רחמים שבברכות שלפני ק"ש: ברחמיך הרבים רחם עלינו כו', אבינו אב הרחמן כו' - שהוא ענין: כנשר כו' על גוזליו ירחף כו'.
משא"כ בק"ש, ע"י מס"נ: באחד ואהבת בכל נפשך - הוא ענין התגלות בחי' תשובה ממעמקים, שעי"ז: ישאהו על אברתו - על דייקא. כי אברתו הוא בחי' אברין דמלכא שהם המצות, שהם המשכות רצון העליון המלובש בעוה"ז הגשמי, כמו ציצית של צמר.
אבל ע"י תשובה עילאה מעורר רצון העליון שלמעלה מעלה מהשתלשלות העולמות, שעל זה ארז"ל: במקום שבעלי תשובה כו'.
(ועמ"ש מענין ק"ש סד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית. ולשון על גוזליו א"ש על בעלי תשובה דוקא. כי הנה גוזל פי' בב"ר (פ' לך פמ"ד) ג"כ לשון גזלן, והחוטא נקרא גוזל אביו ואמו, כמארז"ל (רפ"ו דברכות).
אך ע"י התשובה אתהפכא חשוכא לנהורא וזדונות נעשו כזכיות. לכן מבחי' גוזל אביו ואמו, נעשה בחי': כנשר כו' על גוזליו ירחף כו' והיינו להיות: ישאהו על אברתו.
ועמ"ש בד"ה: תקעו בחדש שופר, בענין כי רצון העליון יש לו שני בחינות כו' ע"ש, דמשם יובן יותר פי' על אברתו.
וברע"מ פ' פנחס (דרל"ח ע"ב) פי': ישאהו ע"ד: ישא ה' פניו כו'. ועמ"ש בפי' ישא בפ' נשא סד"ה כה תברכו)
לפיכך נאמר: מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע כו'. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כו' - שהוא הוא הנותן אמת וחסד שלו כו'
ואזי: ה' בדד ינחנו כו' - בחי' הוי' - הוא בחי' צמצום והתפשטות המשכה כו', שהיא בחי' סדר המשכות והשתלשלות העולמות משא"כ: בדד - הוא בחי' לבדו כמו קודם שנברא העולם, דהיינו בחי': לפני הוי' תטהרו - שביום הכפורים.
(ועוי"ל בפי': כנשר יעיר כו'. דהנה מבואר למעלה שבמ"ת וכן כל זמן שהיה בהמ"ק קיים היה גילוי אלקות מבחי' כללות החיות, שלמעלה מבחי' המלאכים פני ארי' כו' ופני נשר כו'.
וא"כ מובן דבחי' גילוי יג"מ הרחמים זהו ודאי בחי' רחמים גדולים שלמעלה מעלה הרבה מבחי' ומדרגת דבחי' פני נשר.
ועמ"ש בד"ה ש"ה ממעמקים בענין שיש ב' בחי' רחמנות: אב הרחמן ואב הרחמים כו' ע"ש.
וא"כ יש לומר הפי' כך: כנשר יעיר קנו כו' - שזהו משל דכמו שנמשך בחי' רחמים ע"י בחי' פני נשר שבמרכבה על ירידת הנשמה בגוף הגשמי ונה"ב, וכמ"ש ביצ"מ: ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'.
כמו כן ויתר מכן לאין קץ מה שעי"ז אח"כ: הוי' בדד ינחנו - היינו גילוי רחמים גדולים י"ג מדה"ר המתגלים ביוהכ"פ שעי"ז: בדד ינחנו - דהיינו בעצמות אור א"ס ממש וכמאמר: והחזירנו בתשובה שלימה לפניך.
ולפ"ז פי': ישאהו על אברתו - דגבי: נשר יעיר - קאי על מצות עשה דייקא, כי גבי מ"ע ארז"ל: עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו, וא"צ ע"ז ליוהכ"פ דייקא. וזהו: על אברתו - דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא. וזהו ע"י: כנשר יעיר כו'.
אכן ע"י יג"מ הרחמים המתגלים ביוהכ"פ עם התשובה נתקן ונמחל אפילו הפשעים דל"ת. שהל"ת הן למעלה ממ"ע, דמ"ע תלויין בו"ה דשם הוי' ול"ת תלויין בי"ה.
אך ע"י שביוהכ"פ הוא בחי': לפני הוי' תטהרו - למעלה גם מבחי' י"ה. וזהו: בדד ינחנו כו'. לכן נתקן גם הפגמים והעוונות והפשעים דל"ת. ועמ"ש בד"ה כי ההרים ימושו.
גם י"ל: דכנשר יעיר - זהו ענין יג"מ הרחמים שמתגלים בחדש אלול, לפמ"ש בזהר הרקיע ר"פ בראשית: דתליסר עלין דשושנה הם י"ב בקר דבריאה והים עליהם כו', ע"ש. והוי' בדד ינחנו זהו ענין יג"מ הרחמים המתגלים ביוהכ"פ.
ועיין מענין בדד ינחנו ברבות פ' בלק גבי: הן עם לבדד ישכון (זח"א כ"ו א'. ח"ג קכ"ד ב'. ר"י ב', רצ"ח ב'. ובלק"ת ס"פ האזינו). ובעה"מ[26] סוף שער ג', ובשער ששי ס"פ מ"ו פי' שזהו ענין: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא)
והארה מעין זה מתגלה בכל יום בק"ש, כי בכל יום צריך להיות המשכה מעט, כדי שיתגלה בעשי"ת וביוהכ"פ בכלל. כי כך הוא מדת התורה כלל ופרט וחזר וכלל להיות חוזר ונכלל מה שנפרט לפרטי פרטיות בכל יום. שעי"ז יהיה גילוי כללות. לפי שהפרט נמשך מגילוי כללות כו'. ועיין בפרש"י (באיוב סי' ל"ט כ"ז) גבי יגביה נשר.
והנה ע"י תשובה מעומקא דליבא הנ"ל, נאמר: יצרנהו כאישון עינו - כי אישון בת עין הוא החושך שבעין, ובו דוקא הוא המאיר ומתגלה עיקר ראיית האדם שבו האדם רואה, כך ע"י בחי' החושך שמחשיך האדם א"ע במרירות נפשו בעומק הלב הוא מאיר גילוי רצון העליון.
וזהו: ימצאהו בארץ מדבר - דהיינו לפי שהיה במדבר בארץ ציה כו'. וזהו: מי זאת עולה מן המדבר - עילוי' מן המדבר וסילוק' מן המדבר כו':