Enjoying this page?

תקעו

תקעו בחדש שופר כו'[1].

פי': בחדש - זמן חידוש לבנה, שמתחדשת בר"ח, הוא ר"ה. שאז הוא חידוש מעשה בראשית: זה היום תחלת מעשיך כו'.

והנה בכ"ה באלול נברא העולם ור"ה הוא יום ו' לבריאת העולם, יום בריאת אדה"ר. וצ"ל למה אין עושין ר"ה בזמן חידוש העולם ממש שהוא יום ראשון למע"ב?

אך דכתיב: בראשית ברא אלקים - אלקים מדת הצמצום. שמתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר.

פי', מתחלה היה מדת הדין מדת הצמצום לצמצם ולהעלים אור א"ס ב"ה, שכשמו כן הוא אין לו סוף כו', שיתגלה העולם ליש ודבר בפ"ע ונגלה ונראה לעיני בשר גשמי. והוא ענין: בראשית ברא - שלשון: ברא נופל על דבר שהוא נברא יש מאין.

ולכאורה אינו מובן, שהרי אדרבה, כולא קמיה כלא, וכל מה שלמטה מטה הוא יותר נחשב אצלו לאין ממש, וכל מה שלמעלה מעלה הוא יותר נחשב ליש. כמ"ש: להנחיל אוהבי יש. ולמה נק' השתלשלות העולמות בשם בריאה יש מאין?

והענין הוא, כמ"ש: כי שמש ומגן הוי' אלקים - שהוי' הוא בבחי' מאור השמש עצמה, ואלקים הוא בחי' מגן ומחסה, שהוא להעלים ולהסתיר מאור גוף השמש בל יראה כ"א בבחי' זיו והארה. שאם לא היה המגן והמחסה לא היה השמש מאיר בבחי' זיו אלא זיו השמש היה בטל למקורו בגוף מאור השמש.

והיינו ענין: חמה מנרתקה - שע"ז ארז"ל: לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה - שהוא גילוי הוי' הוא א"ס ב"ה בעצמו בלי מגן ומחסה המעלים ומסתיר. כמ"ש: ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר - שראיה זו הוא ראיה שכלית בהשגת אלקות. כי חכמים נק': עיני העדה. וכתיב: כי עין בעין יראו בשוב ה' כו' - שלא יהיה עוד העלם והסתר חומר הגשמי המכסה ומסתיר על הרוחניות אור ה' וקדושתו. והם שמים וארץ גשמיים וכל אשר בם: רק: השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה.

וזהו בריאת שמים וארץ מאין ליש ממש, דהיינו שיהיה גילוי הזיו בבחי' יש מאין ואפס ממש כשהיה במקורו שאז היה בטל ונכלל במקור המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל.

(ר"ל' שאף גם המשכת גילוי הזיו המחיה ומתלבש בשמים וארץ, הוא ג"כ בבחי' יש מאין ואפס ממש. שהרי כשהיה כלול במקורו אז היה בטל ונכלל במקורו, הוא המאור, ואין עולה בשם אור וזיו כלל. וזה שיהיה הזיו נראה בפ"ע בבחי' יש ודבר, הוא ע"י הנרתק והמגן. וא"כ הוא ענין יש מאין. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא - שגם התהוות ח"ע נק' יש מאין.

וזהו: היש הוי' בקרבנו אם אין. פי', אם שם הוי' מאיר בנו ע"י המגן ונרתק ואזי הארה זו נק' יש מאין. אם אין - היינו שמאיר בנו מלמעלה מבחי' מגן, דהיינו מעין מוציא חמה מנרתקה, שבחי' זו נק' אין.

וזהו ענין: בראשית ברא אלקים. אלקים היינו בחי' הזיו הנמשך ע"י המגן כו' נק' בריאה יש מאין, אלא שהוא ענין בריאה שבאצילות, היינו בחי': והחכמה מאין תמצא.

ובע"ח איתא: שאפילו בחי' א"ק שהוא כתר נק' בריאה: אדם דבריאה כו'. ובחינת בריאה, היינו יש מאין. וכמ"ש בד"ה ואתחנן בפי': והחכמה מאין תמצא: שהחכמה היא בחי' ראשית והיא תמצא מאין, בבחי' התחדשות שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוציאו כו'. ע"ש.

ובחכמה יש אור וכלי, אשר כח החכמה עצמה, היא הנק' כלי. ובחי' האור והחיות השופע בו מאור א"ס, נק': אור החכמה.

והנה החכמה עצמה שהיא הכלי, נק' ודאי יש מאין. דהיינו שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוצאו, כי הוא ית' רם ונשא מגדר בחי' חכמה עד שבחי' חכמה נחשבת אצלו כעשייה גשמיות. לכן להיות התהוות בחינת כח החכמה, הוא התחדשות ודבר חדש כמו חידוש העשייה גופניות.

אך גם בחי' התהוות אור החכמה נק' ג"כ יש מאין. כי האור הוא עד"מ בחי' זיו השמש הנמשך מהשמש, וע"ז נת' כאן, שבחי' המשכת הזיו הוא ג"כ בחי' יש מאין מטעם הנ"ל, שכשהיה כלול במקורו כו' כנ"ל)

וכך היו כלולים כל העולמות והברואים במאצילם ב"ה בבחי' העלם, ויציאתם מהעלם אל הגילוי להיות גילוי העולמות והברואים בבחי' יש ודבר בפ"ע הוא בבחי' זיו והארה בלבד. וכמ"ש: הודו על ארץ ושמים כו' יש מאין ממש.

(פירוש שהעולמות היו כלולים. היינו כידוע בפי': כי לא מחשבותי מחשבותיכם - דבאדם המחשבה לא תפעל מאומה, אבל למעלה כשעלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל, הנה אז נאצל ונתהווה ממש ע"י מחשבה זו. וכמ"ש בפרדס שער י"א פ"ג. וכמ"ש מזה בביאור ע"פ יונתי.

ועד"ז היו העולמות והברואים כלולים בבחי' מחשבה עילאה כשעלה ברצונו לברוא את העולם. אך ודאי לא שייך כלל לומר, שהעולם כמו שהוא היה כלול במחשבה בעת שעלה ברצונו - כ"א עד"מ הכח והרוחניות שלו. דהיינו שכמו שיש עשייה גשמיות כך יש עשייה שבאצילות, שהיא שרש ומקור העשיה גשמיות.

כמו עד"מ מתיקות התפוח ממזל המכה בו: וגבוה מעל גבוה שומר. עד"ז הוא שרש העשייה למעלה באצילות, כמו האור גשמי שרשו ברוחניות הוא החכמה שנק' אור: כי הכסיל בחשך הולך.

וזהו הענין שהיה כלולים הברואים במחשבה עילאה כשעלה ברצונו כו': כי לא מחשבותי מחשבותיכם - ובמחשבה אחת נתהוו ברוחניות יש מאין, ושיומשך העשייה גשמיות ממש אף מבחי' מה שהוא כלול במחשבה, הוא ודאי ג"כ יש מאין - שהתהוות הגשמיות מהרוחניות אין לך יש מאין גדול מזה.

וזהו: ב"ש והיה העולם - היינו מה שנתהוו במחשבה א': כי הוא אמר ויהי. והוא ג"כ יש מאין ע"ד: והחכמה מאין תמצא שגם התהוות חכמה דאצילות נק' יש מאין, רק שזהו יש מאין ברוחניות.

ואח"כ: ברוך אומר ועושה - שיומשך ההתהוות אל הפועל מרוחניות לגשמיות, זהו ג"כ יש מאין ממש - שהתהוות הגשמיות מהרוחניות כמו אור גשמי מהחכמה שהיא רוחניות הוא ודאי יש מאין, ועד"ז בכל הנבראים.

ועד"ז נתבאר במ"א בד"ה אז ישיר משה, בענין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. עלמא דאתגליא הוא שנראים המדריגות מופרדים בגילוי, ועלמא דאתכסיא היינו שהם בטלים במציאות במקורם כו'.

וע"ש בד"ה וירא ישראל את היד, ששרש ב' בחי' התהוות הנ"ל נמשך מב' שמות הוי'. ועמ"ש בד"ה יונתי גבי מ"ש: נשמה שנתת בי טהורה היא ואחר כך אומר: אתה בראתה כו'. ובד"ה האזינו השמים גבי עד יעבור עמך הוי'):

ב והנה מזה מובן ענין ירידת והשתלשלות העולמות, שהוא ירידה גדולה למאד מבחי' ביטול והתכללות ממש בא"ס ב"ה, עד שירדה פלאים להתלבש ולהשתלשל מעילה לעילה עד סוף כל המדרגות התחתונות בעשייה גשמיות וגופניות, מעשה שמים וארץ וכל אשר עשה החומריות וגשמיות.

אך להבין למה היה כזאת ירידה גדולה לפניו ית' - הנה ידוע שירידה זו צורך עלייה. היינו יתרון האור מן החושך דוקא, שיומשך במקום חשך גשמי, שהוא יש גמור ונפרד, האור והזיו שלמעלה, שהוא בחי' ביטול והתכללות בא"ס ב"ה, שיהיה ביטול היש לבחי' אין הנמשך בתוכו.

וע"ז ארז"ל: נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים - פירוש: בתחתונים - הגם שאין לפניו ית' מעלה ומטה - אלא שתחתונים נק' מקום היש, ונתאוה להיות לו שם דירה והשראה. דהיינו להיות שם המשכת האין כדי שיהיה היש בטל לאין.

ונמשך בטול זה מעולם ועד עולם, מדרגה אחר מדרגה, עד שיומשך ביטול זה גם למטה להיות ביטול היש, גם בעשייה הגשמיות. וכללות המשכה זו הוא ביום ר"ה, שבו שיר של יום ו': ה' מלך גאות לבש.

והענין, כי הנה בחי' מלכותו ית' הוא נק' רק בחי' לבוש, שנתלבש במדת גאות להיות מלך שמו נקרא. כמו דאיתא במדרש: בי' לבושים ברא הקב"ה את עולמו כו' - שבריאת העולמות, להיות גילוי יש מאין הוא במדה"ד וצמצום כנ"ל. והיינו בחי' לבוש: כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה. וצמצום האחרון הוא בחי' התגלות בחי' מלכותו ית': אין מלך בלא עם.

והנה מלכותו נק' מה שמקבלים מלכותו ברצון. כמ"ש: שום תשים עליך מלך - כי בלא רצון נק': ממשלה: וממשלתך בכל דור ודור.

ולכן שיר של יום ו': ה' מלך - שביום ברוא אדה"ר קיבל עליו ברצון עול מלכותו ית', משא"כ בששת ימי המעשה היה רק בחי' ממשלה, ולא היה גילוי מלכותו.

והנה קבלת מלכותו ית' ברצון, הוא ענין ביטול היש, כענין: וצבא השמים לך משתחוים - כי ענין בחי' השתחוואה הוא בחי' הביטול. ולכן עושים ר"ה ביום ו', ביום ברוא אדה"ר, שאז היה התחלת גילוי מלכותו ית', להיות היש בטל לאין. משא"כ חמשת ימי המעשה הראשונות היו רק סדר ההשתלשלות מאין ליש: יהי אור, יהי רקיע, תדשא הארץ וכו' - שהוא במדת הדין וצמצום: בראשית ברא אלקים.

אבל המשכת הביטול, להיות היש בטל לאין, נקרא: שיתף עמו מדה"ר. והוא יחוד הוי' אלקים.

והיינו דרך כלל על ידי תורה ומצות. (וזהו: ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז כו'. ואין עוז אלא תורה, כמ"ש: ה' עוז לעמו יתן. ועיין ברבות סדר וארא פרשה ח'. ובזח"ב ס"פ יתרו) אשר קדשנו במצותיו - שהמצות יסודתן בהררי קדש עליון, ונמשכו למטה להתלבש בענינים גשמיים: צדקה תרומות ומעשרות, להיות היש בטל לאין כו'.

כי המצות עיקרן הוא לעשותן בבחי': בטל רצונך, סור מרע ועשה טוב, לכוף את לבו הגשמי ולהכניע תחת יד הקדושה.

וכן המצות עצמם הם בענינים גשמיים, כמו ציצית של צמר כו', ונמשך בהן קדושה עליונה, כדי שיהיו עניינים גשמיים ההם עולים ונכללים בקדושה ג"כ ע"י המצוה ההיא.

ולכן אומרים בכל מצוה: לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה - קוב"ה נק': מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין, ולית מחשבה תפיסא ביה, וביטול ההשגה.

ושכינתיה: הוא שכינת עוזו ומלכותו המתלבשת בבחינת עלמין להחיותם, ולהיות מהווה אותם מאין ליש - יחוד זה נעשה ע"י המצוה שהיא בעשייה גשמיות בחי' יש, ובה נמשך קדושה עליונה להיות היש בטל לאין. והרי הם כלולים ומתייחדים ביחוד גמור ואמיתי, היינו ע"י האדם העושה אותן בבחי' ביטול רצונו, למעלה מטבעו והרגלו, להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה.

שכל מה שלבו נוטה בטבעו לעשות - לא יעשה. ומה שלבו נוטה שלא לעשות - יעשה, שבזה ממשיך בחי' ביטול העליון, יחוד הוי' ואלקים.

וזהו: מצות צריכות כוונה - שהמצות עצמן הם בחי' גוף, והכוונה הוא בחי' נשמה. והמצות עצמן הם קיום מצות המלך, והם בחי' כלים ואברין דמלכא, והכוונה, הוא מה שרוצה להמשיך יחוד העליון וביטול היש במצוה זו, להיות יחוד הוי' ואלקים. והוא בחי' נשמה המחיה את האיברים, שהעיקר הוא החיות ואור א"ס ב"ה הנמשך על ידי המצוה, להיות היש בטל לאין.

רק המשכה זו להיות בא מכח אל הפועל, מהעלם אל הגילוי, הוא על ידי עשיית המצות בפועל ממש, שהן הן הכלים שבהן נמשך האור והחיות מאוא"ס ב"ה כנודע.

ועל זה נאמר: ואהבת את הוי' אלקיך. כי מתחלה נאמר: שמע ישראל הוי' אלקינו - דרך כלל. ואחר כך דרך פרט להיות: הוי' אלקיך - לכל יחיד ויחיד לנוכח, לפום מה דמשער בליביה בבחי' גילוי. ותהיה האהבה והרצון בבחי' היה הוה ויהיה בבחי' ביטול היש הוא יהיה בבחי' אלקיך.

וגם תהיה: בכל לבבך - בשני יצריך, ביצ"ט וביצה"ר, כלומר שמחמת היצה"ר שהוא המונע ומעכב תהיה האהבה יותר מזה. כמו אם יש מונע ומעכב להילוך מרוצת המים, אזי המים מתגברין בהילוכן ומרוצתן ביתר שאת. וכל האהבה והתשוקה הזאת היינו להיות הוי' בבחי' אלקיך בגילוי, וביטול היש לאין בכל לבבך כו'.

וזהו תכלית כל התורה והמצות דרך כלל בכל ימי חיי האדם, שהוא להמשיך בעסק התורה והמצות שעושה, בבחי' ביטול הרצון למעלה ממדרגת טבעו ורצונו שבנפשו הבהמית כו':

ג אך הנה המשכה כללית נמשכה בכל ר"ה, על כל השנה להיות המשכת הביטול בפרטיות בעסק התורה והמצות של כל השנה. שלכן נק' ר"ה, שהוא כמו הראש והמוח שממנה תוצאות והמשכות חיים לכל אברי הגוף, וכך בר"ה נמשך חיות לכל ימי השנה.

והנה, כמו למשל האחד עומד למעלה וא' עומד למטה ורוצים להתייחד, צריך העליון לירד למטה ממדרגתו כמה מעלות והתחתון צריך לעלות ממדרגתו - כך כדי להמשיך המשכה עליונה מבחי' ביטול ליש כדי שיהיה היש בטל לאין - צריך גם התחתון לעלות הוא נפשו ורוחו הבהמית. כמ"ש: אם ישים אליו לבו. כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח - דהיינו להיות נפשו שוקקה בתשוקה וצמאון ליחוד וביטול זה.

והיינו בהיות האדם ממארי דחושבנא, איך שירד פלאים ממקום כבודו ית', שהרי נשמתו ונפשו היתה כלולה במאצילה ב"ה, ותרד פלאים בצמצומים רבים ועצומים עד שנתגשמה במאד. והמשכיל יבין כמה מעלות ומדרגות בענין גשמיות ורוחניות. וגם כמה מדרגות ברוחניות: גבוה מעל גבוה, עד רום המעלות ואין ערך לא"ס ב"ה, וא"כ כמה רחוק הוא מאור פניו ית', ועי"ז יעורר רחמים רבים ובכה תבכה נפשו.

ולכן איתא בכתבי האריז"ל: כל מי שאינו בוכה בר"ה אזי אין נשמתו שלימה. ולכאורה, מה ענין בכיה אל ר"ה? אך ע"פ הנ"ל יובן, שהבכיה היא לנשמתו דוקא, שירדה ממקום כבודה ונתגשמה.

וזהו: מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, כדאיתא במדרש: בשעה שהבדיל הקב"ה בין מים למים - נקראים מים התחתונים בשם מי בוכים - שבוכין על ירידתן בבחי' מים תחתונים, וצועקין: אנן בעינן למהוי קדם מלכא.

וזהו ענין תקיעת שופר: תשר"ת. תקיעה קול פשוט - הוא בחי' התשוקה ברעותא דלבא. ושברים תרועה אמרו בגמ' שהוא ענין: גנוחי גנח וילולי יליל, שהוא ענין הבכייה הנ"ל. ונק' שברים תרועה, שעל ידם מתיש ומשבר כח הקליפות וסט"א. ותרועה - הוא מלשון תרועם בשבט ברזל, וגם תרועה הוא מלשון רעותא דלבא כמ"ש: ותרועת מלך בו - שמחמת בכייה ורחמנות זו שלמטה, מעורר למעלה רצון העליון, בהתעוררות רח"ר העליונים ממקור הרחמים, והן י"ג מדות הרחמים עליונים שבהם נאמר: ויעבור ה' על פניו כו'.

פי': ויעבור - כאדם העובר ממקום למקום, כך ויעבור הוי' מבחי' עליונה מאד שיתגלה על פניו. פנים - הם בחינת לבושים שמכסים ומסתירים ומצמצמים א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו. כי פנים הן עשרה שמות שאינן נמחקים, לפי שהם בחי' שמות בחי' אותיות לכך הן לבושין שמכסין ומסתירין על א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו.

אבל בהתעוררות י"ג מדה"ר עליונים, שבהן נאמר: ויעבור ה' על פניו. וכתיב: יאר ה' פניו - שיאר הפנים שלא יעלימו ולא יסתירו כבודו. וכמו שיהיה לעתיד: ונגלה כבוד ה'. והקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה. אלא לעתיד יהיה זה בגשמיות ממש וקיבול שכר - שהוא: למחר לקבל שכרם. אבל: היום לעשותם - ברוחניות.

וסדר העבודה הקבועה בנפש האדם להיות גילוי זה ברוחניות בנפשו, בעבודה תמה על ידי התעוררות הרחמנות בבכייה גנוחי גנח וילולי יליל כו'.

וע"ז נאמר: תקעו בחדש שופר - כי התעוררות הרחמנות זה, צריך בקול שופר דוקא ולא בקול אדם עצמו - כי בבריאת האדם נאמר: אחור וקדם צרתני - אחור למעשה בראשית כו', ואינו מעורר כ"כ מדרגות עליונות של י"ג מדה"ר, כמו בקול שופר של בהמה ששרשה למעלה מעלה ממדרגות האדם, אלא שנפלה למטה מטה מדרגת האדם כנודע.

ומזה נמשך: בכסה ליום חגנו - פי', שמבחי': בכסה - שהוא לשון התכסות והתעלמות א"ס ב"ה בהתלבשות מטה מטה בבחי' עשייה גשמיות ועוה"ז הגשמי - נמשך להיות: ליום חגנו. פי': חגנו מלשון אחוי ליה במחוג, שהוא ענין גילוי, עד שמראה עליו באצבע. כמו שארז"ל: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים ומראין עליו באצבע ואומרים הנה אלקינו זה קוינו לו כו' - שיהיה גילוי אלקותו ית' בעולם ולא יהיה העולם מעלים כו':

ד כי חק לישראל הוא. חוק מלשון: ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. וכן: הטריפני לחם חוקי - שהוא לשון מזון. כלומר השפעה והמשכה לישראל. פי', כדי להיות בחי': ישראל - לי ראש, כמו שהרגל בטל להראש, וכל מה שהראש רוצה הרגל עושה בלי שום מניעה ועיכוב בעולם, שאין לה רצון אחר זולתו. כך ישראל נק': בנים למקום - ברא כרעא דאבוה בחי' ביטול.

וענין: משפט לאלהי יעקב - היינו כי ישראל נק' בחי' בן: בני בכורי. ויעקב נק' בחי' עבד. ופי', שבחי' בן, ברא כרעא דאבוה היינו בבחי' ביטול ממש, כרגל לגבי הראש. ועבדים - היינו כשיש להם רצון אחר, כמו עבד שהוא זר ונפרד, רק שאעפ"כ מקיים מצות אדונו, אלא שהוא בבחי' מלחמה. ויש מונע ומעכב עליו, רק שהוא מתגבר ומכניע א"ע בבחי' אתכפיא. משא"כ ישראל בבחי' אתהפכא ממש. ועמ"ש מזה בד"ה לא הביט און ביעקב.

והנה האדם נידון בר"ה על המשכת אלקות שבו, אם הוא ראוי להיות גילוי אלקות בנפשו. והיינו לפי מעשיו בשנה שעברה. וזהו: משפט לאלהי יעקב - שבבחי' יעקב שיש בבחי' זו מלחמה, צריך להתגבר על המונע ופעמים שהוא מנצח ולפעמים הוא מנוצח: כי לאום מלאום יאמץ. ולכן בזה יש משפט לאלהות שבו. משא"כ בבחי': ישראל לי ראש, שהוא בחי' בן ברא כרעא דאבוה, שם הוא חוק ומזון.

אך: משפט איהו רחמי, שלכן נתקנו עשי"ת ויו"כ לעורר רחמים רבים, ובקשות: סלח לנו - להיות גילוי רצון העליון בנפשו. כאדם שמבקש מחבירו למחול ולסלוח לו על מה שחטא נגדו - שעיקר בקשה זו להעלות לבבו ורצונו אליו. שבשעת החטא היה מהופך פניו ממנו, ולא היה לבו ורצונו עמו. והמחילה הוא חזרת הרצון.

כך מבקשים: סלח לנו - שאין הבקשה על יראת העונש, אלא על גילוי הרצון, שלא יהיה בהעלם והסתר פנים ולא יהיה גשמיות העולם מעלים כו'.

והתעוררות רחמנות זה הוא ג"כ בבחי': ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה', דכתיב שני פעמים ופסיק טעמא בגווייהו, מפני שהוי' האחד הוא בחי' ביטול העליון, בבחי' הוי' העליון במקורו. והוי' הב' היינו המשכת הביטול במקום היש שיהיה היש בטל לאין.

וזהו: לאלקי יעקב - אלקי הוא לשון המשכה, כמו: אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. וגבי יעקב כתיב בתוספת וי"ו: ואלקי - כי הוי"ו הוא המשכה. ונמשך כ"כ עד שביוהכ"פ: לפני הוי' תטהרו - למעלה מבחי' הוי'. מדכתיב: תטהרו מכלל שלא היה מתחלה טהור. וכך צריך לעורר למעלה מבחי' הנ"ל.

הגם דכתיב מקוה ישראל ה', והיינו שבבחי' הוי' הוא ג"כ מקוה לטהר כנ"ל - מ"מ הכל לפי הדבר שצריך טהרה. יש דבר קל שהוא נטהר בבחי' הנ"ל, ויש דבר שאינו נטהר בבחי' זו, רק צריך לעורר למעלה מעלה מבחי' הוי', שהוא לפני הוי', ומשם תטהרו. וד"ל:

  1. 1 תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ: (תהלים פרק פא פסוק ד)