כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה כו'.
להבין מהו המצוה הזאת דלא קאי על כל התורה כולה דהל"ל כי כל המצות כו' וגם מהו אשר אנכי כו'. הנה כל המצות נק' בשם מצות הוי' כי רמ"ח מ"ע הן רמ"ח אברים דמלכא ומלכא היינו בחי' הוי'. והנה בתחלת דבר ה' בעשרת הדברות פתח אנכי ה' אלקיך. ולכאורה אינו מובן איך שייך עליו ית' לומר שבא להגיד שאנכי הוא הוי' אלקיך דזה לא שייך כ"א באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע אשר יאמר עליו כי הוא זה משא"כ הוא ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכתיב כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר כו'. אך הענין כי הנה ידיעת אלקותו ית' שהוא ברא הכל מאין ליש והוא הבורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ומהוה ומחיה את כולם כבר היה נקבע ידיעה זו בלב כל ישראל מאמינים בני מאמינים גם קודם מ"ת שידיעה זו היא בחי' הרגשה בנפש כמו ראייה שהרי אין רואין את השמים והארץ וכל אשר בה ואין הדבר עושה א"ע ומבשרי אחזה אלוה כמו שמגישין נשמתו של אדם בראות חיות הגוף וקיומו [וכמ"ש בפ' ואתחנן בד"ה וידעת היום כו'] ומה שהודיע במ"ת אנכי ה' אלהיך הענין הוא כי הנה פי' הוי' שהוא המהווה כל ההוויות כי הוי' לשון הוה והיו"ד שבראש התיבה להורות על התמדת הפעולה כמו ככה יעשה איוב כל הימים. כלומר שתמיד מהוה ומחדש מאין ליש. והנה הגם שלגדולתו אין חקר כתיב שהתפשטות גדולתו הוא למעלה עד אין קץ כו' מ"מ הרי העולמות והנבראים הן בבחי' גדר וגבול ומספר אלף אלפין כו' מן הארץ לרקיע ת"ק שנה כו' ואעפ"כ אני ה' לא שניתי כתיב שאינו כדמיון הנשמה שמחיה את הגוף שמקבלת שינויים ממאורעי הגוף כו' והיינו מפני שאין אור א"ס ב"ה עצמו כביכול הוא שמתלבש בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש אלא בחי' זיו והארה משמו ית' בלבד וכמ"ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ וכו'. ואף גם זאת על ארץ דוקא וככה התהוות כל המדרגות עליונים מריש כל דרגין אינן אלא בבחי' זיו וכמ"ש והחכמה מאין תמצא מבחי' שהוא אין ואפס. ואינו תופס מקום (ועמ"ש מזה בד"ה וירא ישראל את היד הגדולה כו' ובביאור ע"פ אחרי ה' אלקיכם תלכו) דהיינו בחי' זיו בלבד וזיו זה נמשך ע"י בחי' צמצום והתפשטות שהוא בחינת יו"ד ובחי' ה' לצמצם ולהעלים שלא יתגלה אלא בחי' זיו כו' ואח"כ המשכה והתפשטות בחינת ו"ה כו'. הרי בחי' הוי' שהוא כללותך ההשתלשלות של כל העולמות וכן בפרטיות בכל ההשתלשלות מעילה לעילה כו' הכל בבחי' הוי' צמצום והתפשטות כו'. אך הגורם להי ות צמצחם זה ובחי' הוי' זו שהרי כתיב אני הוי' הוא שמי שאין זה אלא בחי' שם שהוא לזולתו ואינו ממהות עצם הדבר כלל אלא אנכי מי שאנכי היינו בחי' עצמותו ומהותו כביכול כלומר אנכי בעצמי ולא שמי שאינו קורא בחי' זו בשם כלל ולהיות אנכי הוי' דהיינו שלהיות נמשך בחי' הוי' להוות העולמות בבחי' שם הוי' ממכ"ע בהשתלשלות וירידות המדרגות כו' מבחי' אנכי שאינו נתפס בדר עלמין והוא קדוש ומובדל ואינו נק' בשם כו' כ"ז הוא מפני כי אלקיך אנכי שע"י שאתה ישראל ממשיך בקרבך אלקות הרי בזה ממשיך ג"כ להיות הוי' מבחי' אנכי כי באתערותא דלתתא תליא מילתא והיינו ע"י המצות שהמצות הם מצות הוי' פי' שתלוים ורמוזים בשם הוי' יש שרמוזים ביו"ד ויש שרמוזים בה"א כו' וכמו אשר יעשה אותם האדם למטה כך יעורר למעלה בחינת יו"ד כו'. וממשיך וכו' [ועמ"ש בד"ה רני ושמחי בת גבי וזהו ה' צלך] וכמ"ש וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם אתם כתיב וכמו ויעש דוד שם כו' [וע' בזהר ח"ג פ' בחקתי דף קי"ג ובאגה"ק על פסוק זה ועמ"ש בפ' בענין וזכרתם כו']:
ב והנה כתיב: תמים תהיה עם ה' אלהיך[1]. פי', כשיהיה הוי' נמשך להיות אלקיך, דהיינו ע"י המצות - אזי תהיה תמים ושלם בכל אברי הנפש. [וע' בזהר פרשה שלח דקס"ו א', קס"ג ב', וברע"מ פ' פנחס דף ר"ל סע"א] משא"כ אם חיסר מצוה א' או פגם בה, הרי נעשה מחוסר אבר, כי שלימות אברי הנפש תלוי בהמשכת אברין דמלכא, שהן המצות, שהן הן חיות אברי הנפש, ובלעדן אין להם קיום וחיות.
אך אם כבר חטא על הנפש ופגם באיזה מצוה, הן שעבר על ל"ת או שביטל מ"ע וצריך לתקן הפגם והחסרון, מה תהיה תקנתן?
הנה ע"ז נאמר: כי המצוה הזאת[2] - דקאי על התשובה. דלעיל מיניה כתיב: כי תשוב אל ה' כו'[3] - כי תשובה תשוב ה', וה' זו יש בה מילוי יו"ד, והיא המצוה אשר: אנכי מי שאנכי מצוך כו'. (וכ"כ בר"ח פ"א משער התשובה בשם הרמב"ן, דפסוק: כי המצוה הזאת - קאי על מצות התשובה):
וביאור ענין זה. הנה תשובה היא בחי' רפואה, וכמ"ש: ארפא משובתם[4] (ועמ"ש מזה בד"ה: צאינה וראינה ס"פ בראשית) וכמו שהרפואה גשמיות לחולי הגוף היא יקרה יותר ועליונה ממאכלי הגוף שעליהם יחיה האדם, מאחר שהיא המתקנת את כל החיות להיותן חיים מתוקנים כו'.
כך תשובה היא במדרגה עליונה יותר מכל המצות, שהן המשכות חיות הנפש משם הוי'. ומאחר שפגם בשם הוי', ע"י שחיסר מצוה התלויה ביו"ד של שם או בה"א כו', והתשובה היא באה לתקן ולהמשיך הוי'. לכך צ"ל התשובה מגעת למעלה מעלה, לבחי': אנכי - הוא עצמותו ית', להמשיך בחי' הוי' משם למלאות הפגם והחסרון.
וכמ"ש: ממעמקים קראתיך ה'[5] - עומקא דבירא. שכמו מעיין שנתמעטו מימיו עד"מ, שצריך לחפור בעומק עד המקור שמשם נובעין המים להמשיך משם, כך ממעמקים בחי' עומקא דבירא ומקורא דכולא (ע' בזהר ח"ב בשלח דס"ג ע"ב) דהיינו בחי': אנכי - משם: קראתיך הוי'. כלומר שעי"ז קורא וממשיך שם הוי' להיות חידוש. התהוות החיות. והיינו בחי' ר"ה: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון[6] שהוא זמן התחדשות החיות כללי של כל השנה כו'.
והנה עיקר התשובה בלב: ממעמקים - מעומקא דליבא - לצעוק אל ה' בצר לו. וכמ"ש: צעק לבם[7] - לבם דוקא, וצעק - לשון אסיפה. כמו: ויצעק איש אפרים[8] שיאסוף אליו ית', לבו רוחו ונשמתו מקרב איש ולב עמוק.
וממעמקים לשון רבים, כי יש עומק למעלה מעומק, ומבקשי ה' יבינו כל. כי כאשר ישים האדם אל לבו אל תוכו ותוך תוכו נקודת לבבו האמיתית - עוד יוסף אומץ פנימיות הלב עד אשר אין שליט ברוח לכלוא כו'. והוא בחי' בכיה, שנאמר לע"ל: בבכי יבואו[9] - שבוכה מעצמו ומאליו, הלוך וגעו. והוא בחי' תעלומות הלב. וזהו מ"ש בכתבי האריז"ל: שמי שאינו בוכה בימים נוראים אין נשמתו שלימה.
וזהו ענין תשוב ה' במילוי יו"ד שהה"א היא בחי' תשובה עילאה שהיא מעומק הלב ומילוי היו"ד היא בחי' תעלומות לב שבהעלם כו'.
(וע' בסה"מ סי' קנ"ו בענין: עומקא דבירא ועומקא דכולא, וע' בפי' הרמ"ז בזהר פ' אמור דצ"ג ע"ב, גבי: לך אמר לבי, ולשון: תעלומות לב - הוא בתהלים סי' מ"ד. ועמ"ש מזה בד"ה: ביום השמיני שלח)
וזהו: אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני[10] ב"פ אנכי, כנגד ב' מעמקי הלב, שבהם וע"י מתלבש אור א"ס ב"ה בעצמו כביכול בבחי' הוא. (עיין בפרדס בעה"כ בערך: הוא, ובע"ח דפוס דובראוונא של"ג ספ"ב, ובזח"ג קרח דקע"ח ב', ע"פ: ועבד הלוי הוא, אמור ק' ע"ב. האזינו דר"צ ע"א, תרומה דקע"ז ב', ע"פ: הוא עשנו. ועמ"ש ע"פ: לך לך מענין: הוא עשנו) להיות מוחה פשעיךף ע"י המשכת י"ג מדה"ר: נושא עון ועובר על פשע.
והכח הזה שיש בתשובה הוא מפני: כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, שע"י התשובה שממטה למעלה הרי נעוץ סופן בתחלתן. ועי"ז נמשך בחי' מלמעלה למטה הוא בחי' נעוץ תחלתן בסופן.
(וכמ"ש בזח"ג ויקרא דט"ז ע"א: מאן ישוב כו'. ועמש"ל מזה בפ' פנחס בד"ה: צו כו' את קרבני כו')
ולכן נאמר על מצות התשובה: אשר אנכי מצוך היום[2] - כי כל המצות הם מצות הוי' משא"כ תשובה היא למעלה, בבחי' אנכי.
וביאור ענין: היום - כי מה שאנכי מצוך, לשון צוותא והתקשרות - היינו בהיום לעשותם. כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא, הוא גילוי בחי' אנכי בעוה"ז עולם המעשה, ולא למחר לקבל שכרם. כי ביו"ד נברא העוה"ב והיינו יו"ד משם הוי', ולכן שם אין בחירה ביד האדם כו':
ג והנה כתיב: לא נפלאת היא ממך כו' - שלא יאמר האדם הואיל והוא מדרגה גבוה מאד נעלה בחי': אנכי מי שאנכי - איך אגיע לזה. לכך אמר: לא נפלאת - נפלאת מלשון כי יפליא לנדור נדר כו', שהוא לשון: הפרשה והבדלה. כלומר שאין מדרגה זו מובדלת ומופרשת ממך ולא מופרדת ממך, שאינך בבחי' נפרד ממנה ולא רחוקה היא בריחוק ההשגה:
לא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא. שמים הוא בחי' מקיף עליון, כמו: שמים לרום[11] שאינו נראה על הארץ, כי גוון תכלת הנראה לעינינו הוא מראה האויר ולא מראה השמים.
(ועמ"ש בד"ה: בעצם היום הזה נמול בענין: מי יעלה לנו השמימה - ר"ת מילה וס"ת הוי', ע"ש]
ועבר לים - הוא ג"כ בחי' מקיף. כי ים הוא ים החכמה, ועבר לים הוא המקיף שעליו. כי הגם שבאמת בחי' אנכי כו' הנ"ל, הוא בבחי' מקיף ומקיף דמקיף כו' - עכ"ז אינו דומה לשמים ועבר לים כי אעפ"כ: קרוב אליך הדבר כו' - ה' דבר בחי' ב' ההי"ן מחשבה ודבור, הוא דבר ה': במאמר אחד יכול להבראות.
בפיך - היינו ע"י התורה: דברי אשר שמתי בפיך, כי: כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו. והיינו המשכת אור א"ס ב"ה להיות נמשך ומתגלה בבחי': קורא ושונה. קורא - הוא בחי' חכמה עילאה, תושב"כ. ושונה - תורה שבע"פ, היא בחי' ח"ת[12] (וכמ"ש בד"ה: לכן אמור לבנ"י כו' והבאתי אתכם) שכל המשכות אלו מא"ס ב"ה תלויות בעסק התורה של ישראל למטה. כי לולי זאת הרי הקב"ה מצד עצמו רם ונשא אפי' מבחי' ח"ע, וכמ"ש: כולם בחכמה עשית[13] - שהיא עשיה גשמיות כו', כנודע במ"א. וזהו: ודברי אשר שמתי בפיך - כלומר שבפיך הדבר תלוי אם פיך ידבר בד"ת אזי גם אני קורא ושונה כו'.
ובלבבך - שהמשכה זו תלוי בלבבך, שיהא חושק ומתאוה כי: רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, ואם ישים אליו לבו כו'[14] (וכמש"ש: סד"ה: לכן אמור הנ"ל) והיינו בחי' תשובה, כי עיקר התשובה בלב. ועי"ז: לעשותו - דהיינו לעשות את הדבר האמור למעלה.
כי קרוב אליך הדבר: עושי דברו[15]: להיות את ה' האמרת כו'[16] - שהם הם העושים וממשיכים את דבר ה' כו'. (ועמ"ש מזה סד"ה: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו', וע' בזהר פ' בלק דקצ"א ע"א) וגם: בפיך - בבחי' שופר בראש השנה, ע"י פה התוקע והממשיך הקולות, קול השופר כמ"ש במ"א: