אתם נצבים היום כלכם וגו'.
הנה, פרשה זו, קורין לעולם, קודם ר"ה. ומרומז, במלת "היום", דקאי על ר"ה. כי "זה היום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון". - שכל ניצוצי נשמות, נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה,. עד: "לפני הוי'", "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך".
פרט הכתוב עשר מדרגות. שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם, דהיינו ג' שכלים וז' מדות. כך, הנה כל ישראל, הם קומה אחת, שלימה. וכללות נשמתותיהן, נקרא כנסת ישראל. שנחלקת לעשר מדרגות. ובראש השנה, מתעלים כל המדרגות. אפילו: "מחוטב עציך עד שואב מימיך", שהם בחינות ומדרגות התחתונות.
[ועיין מענין: אתם נצבים - ברבות בא, פט"ו וז"ל: "במלאכים נאמר: "שרפים עומדים ממעל לו", ובנשמות נאמר: "אתם נצבים היום"". ועמ"ש מענין: "שרפים עומדים ממעל לו", בביאור ע"פ: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ועד"ז יובן: ענין: "אתם נצבים היום לפני ה'". ועיין עוד מענין "אתם נצבים", ברבות באיכה ס"פ: אני הגבר. וס"פ: דוב אורב. ובקהלת בפסוק, "אני קהלת". ובזהר פ' יתרו, דף פ"ב ע"א]
להיות כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם.
וזהו: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". (ע' בזהר שמות, די"ו ע"ב) פי', שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד. כי זהו כלל גדול, דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחי' נעוץ סופן בתחלתן. שאין לו בחינת ראש וסוף. והוא בחי' עגולים. שנמשך מבחי' סובב כל עלמין.
(ועמ"ש מזה, בביאור, ע"פ "ויהי קול מעל לרקיע")
ולכן אמרו רז"ל, "הוי שפל רוח, בפני כל אדם". - לפי שיש בכל אחד ואחד בחי' ומדרגות מה שאין בחבירו, וכולם צריכין זה לזה. ונמצא, שיש יתרון ומעלה. בלח אחד ואחד, שגבוה מחבירו, וחבירו צריך לו. וכמשל האדם, שהוא בעל קומה, בראש, ורגלים. שאף שרגלים הם סוף המדרגה, ולמטה. והראש הוא העליון, ומעולה ממנו - מ"מ, הרי בבחינה אחת, יש יתרון ומעלה להרגלים, שצריך להלך בהם. וגם הם מעמידי הגוף, והראש. וגם, כשאירע כובד בראש, מקיזין דם ברגלים, ונרפא. ומקבל חיותו ממנו. ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים.
כך הנה כל ישראל, קומה אחת שלימה. ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו, שהוא בחי' ראש לגבי חבירו. הרי אין לו שלימות, בלי חבירו. וימצא חסרון בנפשו, מה שחבירו משלימו. ועי"ז, יהיה בטל, ושפל רוח לגבי חבירו, מבלי ימצא האדם ראש וסוף. וע"י ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו ית', שמסטרא דקדושה, בלי ראש וסוף.
משא"כ, מי שמחשב בדעתו נפרד במעלתו לגבי חבירו. ועושה ראש וסוף נפרדים. הרי הוא נופל בעלמא דפרודא, שמסט"א.
והנה, בראש השנה הוא בחי' התשובה. שכללות נשמות ישראל, תשובנה למקורם ושרשם. וזהו, "בהתאסף ראשי עם". "ראש", הוא בחי' המחשבה. ו"ראשי עם", הם בחינות המחשבות של כללות ישראל. שהם מתאספים, מעלמא דפרודא, שנפלו מחשבותם, להיות זה פונה לכאן. וכו'. ונעשים רשות היחיד, ליחודו ית'.
(ועד"ז הוא פי': "שמע ישראל". "שמע" - לשון אסיפה. מלשון: "וישמע שאול". וכמ"ש במ"א.
וע' בפע"ח שער ר"ה פ"ג)
וזהו דרך כלל:
והענין, כמו למשל, שני אוהבים, שכורתים ברית ביניהם, שלא תפסוק אהבתם. שאלו היה הדבר, שהאהבה תלויה בו, קיים לעד. לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם. אלא, לפי שיראים שמא יבוטל הדבר, ובטלה האהבה. או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ. וע"י כריתת הברית, תהיה אהבתם, אהבה נצחית, בל תמוט עולם ועד. ולא יפרידם, שום מניעה מבית ומחוץ.
והיינו, מפני שעושין ביניהם, קשר אמיץ וחזק. שיתייחדו, ויתקשרו, באהבתם, בקשר נפלא. ולמעלה מן הטעם והדעת. שאף שע"פ הטעם והדעת, היה צריך לפסוק האהבה. או לגרום איזה שנאה. אעפ"כ, מחמת הכריתות ברית, מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת. ועל כל פשעים, תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה. לפי שבאו בברית והתקשרות כאלו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו, כך לא יפסוק מעל חבירו.
ולכן נק' בלשון: "כריתת ברית", כמ"ש: "אשר כרתו את העגל, ויעברו בין בתריו". כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד, להיות לאחדים.
והנה ככל המשל הזה, עשה לנו ה' אלהינו. דכתיב: "הנה אנכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות". פי', למעלה מן הטעם ודעת. וכמו שאמר דוד ליהונתן: "נפלאתה אהבתך" וגו'. כי על ידי יגמה"ר שהמשיך משה רבינו ע"ה, נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות להקב"ה עם ישראל. לעורר את האהבה: וסלחת כו' - שלא יהיו עונותיכם מבדילין כו'. וזהו, "כי חלק ה' עמו":
ג והנה אמרו רז"ל: "אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכיות, שתמליכוני עליכם. זכרונות, שיעלו זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר".
כי הנה ראש השנה הוא, "זה היום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון". שנברא בו אדם הראשון בר"ה. ואמר: "ה' מלך גאות לבש וגו'". לפי שאז נתגלה מלכותו ית', והיה זה באתערותא דלעילא בלבד. ועכשיו צריך להיות: "זכרון ליום ראשון" - ע"י אתערותא דלתתא. לעורר התגלות מלכותו ית' עלינו, ע"י זכרון הברית וההתקשרות שבין ה' ובינינו.
והיינו, על ידי השופר. שהוא בחינת תשובה עילאה. בחינת צעקת הקול, מעומקא דליבא. מנקודת פנימית הלב. עד שאין כלי הדבור יכולים להגבילה, מפני שהיא קול בלבד. ולכן: אין אומר ואין דברים. אלא בחינת תקיעה, קול פשוט. ושברים - הוא ג"כ אינו אלא קול. אלא שיש בקול עצמו כמה בחינות ותנועות: "גנוחי גניח" כו'.
וביאור הדבר. דכתיב: "לך אמר לבי, בקשו פני" וגו'. "פני", היינו פנימיות הלב. כי הנה יש בבחי' צעקת הלב, ב' בחינות. בחי' פנימית. גם בחי' חיצונית. חיצונית הלב, הוא נמשך מן הדעת, והתבוננות בגדולת ה'. והתפשטות אור א"ס ב"ה על הנבראים. להוות מאין ליש כל צבא השמים. העליונים, והארץ, וכל אשר בה. "ובטובו מחדש בכל יום תמיד, מעשה בראשית". "ואתה מחיה את כולם" כו'. אשר בהרחיב דעתו בדברים האלו, וכיוצא בהן, נמשך לאדם, בחי' צעקת הלב. לצעוק לבו אל ה'. ולמשוך אחריו. לדבקה בו ית', בתשוקה וצמאון כו'.
וזהו, "אחרי ה' ילכו, כאריה ישאג". שיש בחי' שאגה, בבחי' חיצוניות הלב. הוא בחי': "אחרי ה' ילכו". כאריה שבמרכבה עליונה. פני אריה אל הימין. כו'. והם כל מחנה מיכאל. שעבודתם ושאגתם, הוא אל הימין. בחי' אהבה. וגודל אהבתם ותשוקתם, להבטל ולהכלל באור א"ס ב"ה, המהווה והמחיה אותם, מחמת השגתם התהוותם מאין ליש. וחיותם וקיומם, והשפעתם שנמשך להם, בכל רגע. כל זה, נקרא ח יצוניות הלב. שנלקחה, מבחי' התפשטות זיו והארת ית', על הנבראים. ששם עלו השגת הנבראים. כל אחד ואחד לפי ערכו. ואין זה אלא זיו.
(ועמ"ש, בפ' ראה, בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו. ובד"ה, כי תשמע בקול. בענין מפתחות החיצונית, ומפתחות הפנימיות)
אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו, רם ומתנשא, כו'. וכדכתיב: "כי נשגב שמו לבדו". שאפילו בחינת שמו, הוא בבחי' "לבדו". דלית מחשבה תפיסא ביה. ו"אני ה' לא שניתי" כתיב. כמו קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו לבדו, כו'. כמ"ש במ"א. וכמאמר, "המלך המרומם לבדו מאז המשובח" כו'.
פי': "מאז" - קודם שנברא העולם היה בחי' המלך, שהוא בחי' שמו, בבחי' לבדו ומובדל כו'. וגם עתה, שיש ימות עולם, מ"מ, הרי הוא "משובח ומפואר", ומתנשא מהם. שאינו מתפשט ומתלבש בתוכם בבחינת גילוי. וכדכתיב: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא". פי', כטבע האש, שמסתלק למעלה, ע"ד משל. ואינו יורד ומתפשט.
(וע' בזהר תרומה דקל"ב ע"ב)
כי הנה, כל השפעה והמשכה מאור א"ס ב"ה, בעולמות, הוא בחי' ירידה, והשתלשלות, ממקום גבוה למקום נמוך. בחי' מים. ולא שייך זה, אלא אחר כמה מיני צמצומים, והתלבשות האור, במדריגות שונות, ומסכים רבים. להעלים ולהסתיר גילוי אלהותו ית', בעצמו ובכבודו. שלא יהיו העולמות בטלים' והיו כלא היו' ויחזרו לאין ואפס כשהיו.
אבל בגילוי אלהותו ית' בעצמו ובכבודו, לא שייך שום השפעה, לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב. ולכן נקרא: "אל עליון". כלומר, שהוא רם ונשא וגבוה מאד.
(וע' בפרדס בעה"כ, בפי', "אל עליון". דפי', שהוא בבחינת כתר. שהוא עליון, על כל האצילות. ועמ"ש, בשיר השירים, בד"ה לסוסתי. בפי', כמראה אדם, אדמה לעליון. משא"כ, עליון ממש, הוא בחי', כי לא אדם הוא. ע"ש).
ומשם נמשך להיות לאדם, בחי' צעקה, בפנימית הלב. למעלה מן הדעת. שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית'. ולהיות לבו בוער, כרשפי אש שלהבת, העולה מאליה ומעצמה, בלי טעם ודעת. להשתפך נפשו, אל חיק אביה. ולמסור נפשו באחד. כי, "חלק ה' עמו". ו"ישראל עלו במחשבה". בבחי' פנימית. כו' כמ"ש במ"א.
וזהו: "לך אמר לבי, בקשו פני". פנימית הלב. היינו, ע"י, "את פניך הוי' אבקש". כי מבחי', "אחרי הוי' ילכו", בחי', "אחרי", היינו זיו והארה, מזה נמשך, להיות, "כאריה ישאג". שהוא הצעקה דחיצונית הלב. ולהיות, "בקשו פני", הצעקה, שמפנימית הלב. הוא הנמשך מבחי', "את פניך הוי' אבקש". שהוא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכנ"ל. והוא בחי', "ובכל מאדך". וזהו, "ממעמקים קראתיך ה'", מעמקי הלב. (ולכן אומרים מזמור זה, בעשרת ימי תשובה) כי ע"י תשובה עילאה, מעומקא דליבא. כי רע ומר עזבו את ה'. וריחוקו מאור פניו ית', אשר נגעה עד הנפש ממש. בקרב איש ולב עמוק. עי"ז, מעורר ג"כ למעלה, להיות, "קראתיך ה'", מהעלם אל הגילוי. שיתגלה בחי' פנימיות מלכותו ית'. (עיין בד"ה, שוש אשיש, גבי "וזהו תגל נפשי באלקי" כו'. להיות נגלה, "כבוד הדר מלכותו". בחי' מל' דא"ס, כו'. ומשם נמשך במלכות דאצילות. כי ממלכות שבכתר, נעשה כתר שבמלכות. כמ"ש, בד"ה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. ע"ש) עלינו. וכמ"ש, "מרחוק ה' נראה לי".
(ועמ"ש, בביאור, ע"פ, "כי המצוה הזאת", בפי', "ולא רחוקה היא". וע' בזהר ויקרא, דף כ' סע"ב.
ובפ' צו דל"ה סע"ב)
וזהו ענין זכרונות. שלשון זכרון, נופל על דבר שהוא רחוק. לכך אומרים, "אתה זוכר מעשה עולם" וכו'. שהם רחוקים מאור פניו ית'. ואנו מעוררים את זכרון האהבה פנימיות, מעצמותו ומהותו ית'. על ידי השופר, שהוא קול היוצא מפנימיות הלב. כנ"ל:
ד וזהו: "הללו יה. הללו אל, בקדשו. הללוהו ברקיע, עוזו. הללוהו, בגבורותיו. הללוהו, כרוב גודלו. הללוהו, בתקע שופר".
פי', "בקדשו", בקדש העליון. שהוא מרום וקדוש. מובדל. בבחינת לבדו, מכל בחי' וגדר השפעה.
(וגם פירוש, "בקדשו", היינו כענין, מ"ש בד"ה, כי כארץ תוציא צמחה, בענין, "המלך הקדוש".
"קדושתי למעלה מקדושתכם" כו'.
וזהו, "בקדשו" דייקא)
שהוא בחי', "אש אוכלה".
ומאל עליון הנ"ל, נשפע האור והחיות, ע"י, "רקיע עוזו".
שהם, המסכים רבים, שמעלימים ומסתירים, גילוי אלקותו ית', בהעלם אחר העלם.
(עמ"ש, בביאור, ע"פ "שמע ישראל", בענין, "יהי רקיע" כו'.
"ויעש אלקים, את הרקיע" כו'.
ועיין עוד, בזהר בראשית, דף ל"ב ע"ב.
ובפ' ויגש, דרי"א ע"א)
ו"בגבורותיו", הן הם הצמצומים.
אשר אחר ההעלם והתלבשות אור א"ס ב"ה בכמה מיני לבושין ומדרגות שונות, אזי נשפע האור והחיות, קו לקו, זעיר שם זעיר שם.
כדי שיוכלו כל העולמות, עליונים ותחתונים, לקבל חיותם, כו'.
ו"כרוב גודלו", פי' שאחר המסכים והצמצומים, נתהוו, ונאצלו, ונבראו, ריבוי רבבות עולמות, לאין קץ, ותכלית.
כמ"ש, "ועלמות אין מספר".
ובכל עולם, אין מספר לגדודיו. ובגדוד אחד, אלף אלפים, כו'.
(ולכן כתיב, "כרוב גודלו", ולא, "כגודלו".
שלשון רוב מורה, שיש כמה מיני ריבוי התחלקות, בבחי' גדולת התשפטות החיות, בכמה מיני עולמות.
וכמ"ש, בד"ה ענין ק"ש, בפ' ואתחנן)
וכל זה, "הללוהו".
להמשיך, "בתקע שופר", שהוא בחי' תשובה עילאה, בחי' פנימיות נקודת הלב.
קול פשוט. תקיעה, כו'. בלא התחלקות אותיות, להיות בחינת דיבור, כנ"ל.
משא"כ ע"י חיצוניות הלב, שהיא צעקה הבאה מבחי' טעם ודעת, היא באה לכלל דיבור, והתחלקות האותיות.
כי מכח השכל נחצבו האותיות. כי אבא, יסד ברתא. כמ"ש, בזהר.
(ועמ"ש מזה, בד"ה, תקעו בחדש שופר.
ויש לומר, שכנגד ב' בחי' צעקה אלו, ארז"ל, "לא זז מחבבה עד שקראה בתי" כו'. "עד שקראה אמי".
כי בחי', "בתי", היינו, "אבא יסד ברתא". שהיא הצעקה הבאה מבחי' טעם ודעת.
אבל הצעקה שמפנימית הלב, נק', "אמי". שהיא למעלה מהשכל הנמשך בהמדות.
ועיין בזהר, שמות (ד"כ ע"א), ובפרדס ערך צעקה):
ה אך הדבר הגורם ההמשכה, מבחי', "אש אוכלה", בחי', "קדשו", ובחי', "אל עליון".
ולהיות, "ישראל עלו במחשבה". ו"חלק ה' עמו". שיוכלו לעורר התגלות פנימיות מלכותו ית' מעצמותו ומהותו כנ"ל.
הנה הוא, להיות, "אין מלך בלא עם".
(ועמ"ש, בד"ה, שובה ישראל, עד, גבי, "והנה תכלית המכוון הוא מ"ש כו' למען תורא" כו' ע"ש).
פירוש, שהם נקראו במדרגות "עמו", שהם אנשים כמותו.
ומתייחסים אליו, בערך מה. רק, שהם הפחותים שבמדרגות, והוא גבוה מעליהם. ולכן נקרא מלך עליהם.
משא"כ לגבי קוב"ה בעצמו ובכבודו, אין ערוך אליו.
וכמשל אלו נאמר, שמלך על עצים ואבנים. שאינם מן המין והסוג, שיתייחס ותפול עליהם שם המלך, להיות מלכותו נקרא עליהם.
אבל הוא הברית, "אשר כרת ה' עמנו", כמו במשל הנ"ל.
שעושה, מצד הברית וההתקשרות, אשר הכריח את עצמו, להיות לו לאוהב נאמן, אף שעל פי השכל, אינו כדאי לו.
כך, הנה עשה ה' לנו. שהכריח את עצמו, כביכול, לקשר נפשותינו בו ית', להיות, "ישראל עלו במחשבה", ושיתגלה אור פנימיות מלכותו עלינו.
וזהו, "לעברך בברית", עד שכתוב, "עד יעבור עמך ה'".
דהיינו, לעבור ממדרגה למדרגה, ממטה למעלה. מאהבה שלמטה מן הדעת, עד אהבה העליונה, שלמעלה מן הדעת.
שהיא רק בחינת ברית, "אשר כרת ה', למען הקים אותך היום לו לעם".
פי', כי אין מלך בלא עם, וצריך לכריתות ברית. להקים ולרומם אותך, כדי שתהיה בבחי' עם. להיות, "ישראל עלו", עד בחי' מחשבה העליונה.
והוא ית', השפיל את עצמו, כביכול, "להיות לך לאלהים".
ובזו הבחינה, הוא הקישור והיחוד, בינו ית' ובין ישראל עם קרובו.
(ועמ"ש מזה, בביאור, ע"פ, כי כארץ תוציא צמחה. מה אע"ש.
ועמ"ש בפסוק שיר השירים, בפי', "אשר לשלמה".
ומ"ש, ס"פ בראשית, בד"ה, צאינה וראינה, בפי', "במלך שלמה").
אך הנה כתיב, "משפט לאלקי יעקב".
שיש משפט למעלה, מי יזכה להיות במדרגה זו, להיות גילוי אלהותו עליו. ושיתקשר נפשו, בקשר אמיץ וחזק בה'.
לכן צריך לעורר זה בראש השנה, "תחלת מעשיך". ואז הוא בחי', "ויהי בישורון מלך".
(וכמ"ש במ"א, שבחי', "ישורון", זהו בחי' גבוה מאד.
וע' בזהר, שמות, (דף ט"ז ע"ב).
ובפ' אחרי, (דס"א סע"ב).
וגם, "ישורון", מלשון, שיר. שהוא מבחי' עגולים. שנמשך מבחי' סוכ"ע.
ואפשר, דהיינו בחי' הנשמות, כמו שעלו במחשבה כו')
וזהו, "אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם".
שתוכלו להמליכו מפנימיות מלכותו ית' ויתעלה, ויעלה זכרוניכם לפניו לטובה.
שיזכור ויעורר בחי' הברית והקשר, ש"ישראל עלו במחשבה".
וגם כי עתה רחק ממנו בעונינו, ועונותיכם מבדילין כו'?
מ"מ, ע"י אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא.
ובמה? בשופר.
דהיינו, ע"י פנימיות הלב, כנ"ל. לעורר מעומקא דליבא, להתחרט, בעקירת הרצון, מנקודה אמיתית שבלב כו'. ואזי יתגלה כו' כנ"ל:
ו וזהו, "ושקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים".
כי הנה, "הרים וגבעות", הם בחי' ומדריגות האהבה.
כי ב' בחינות הם, "הרים וגבעות".
"גבעות", הם במדריגתן למטה מבחי' הרים.
כי גבעות אינון אמהן. שמקבלין מן ההרים. והוא בחי' אהבה בחיצוניות הלב, הנלקח מטעם ודעת, והתבוננות בגדולת ה', כי רב הוא.
והנה, כדי לזכך נפשו, להאירה באור אהבה זו, צריך להמשיך עליו, אור תורה ומצות.
כי רמ"ח פיקודין, הם רמ"ח אברים דמלכא. והם בחי' אברים החיצוניים.
ותורה היא בבחי' אברים הפנימים.
ולכן, "ת"ת כנגד כולם".
שחיות הנפש, תלוי יותר באברים הפנימים. שנקיבתן במשהו.
והם הם, כמשל כף מאזנים, ששוקלין בכף זו, ונותנים משא בכף השניה, להכריע.
כך ע"י משא התורה והמצות, מכריע כף האהבה, להאיר על נפשו.
(וכמ"ש במ"א, שזהו ענין מחצית השקל.
ומ"ש ע"ז ברע"מ, אבנא למשקל בה דא י'.
ועמ"ש, בד"ה השמים כסאי, בענין "והארץ הדום רגלי".
ועמ"ש ,בד"ה רני ושמחי, בפי' מאזני צדק)
אבל בחי' ומדרגות "הרים", הם בחינת הרים הגבוהים. שהיא בחי' האהבה, שלמעלה מן הטעם ודעת. שהיא למעלה מבחי' תורה ומצות. דאורייתא מחכמה נפקת.
וא"א להגיע אליה, ע"י תורה ומצות, כ"א ע"י תשובה מעומקא דליבא, שלמעלה מן הדעת. מחמת ריחוקו מאור פניו ית'. שאז, "מרחוק", דוקא, "ה' נראה לי", כנ"ל.
וזהו ענין, "פלס", פי' שהוא המשקל של עץ ארוך, ורצועות תלוין בראשו, (שקורין בעזמין), ששם שוקלין את הדבר הניתן בו. ואריכות וכובד העץ ומרחקו, הוא המכריעו.
וכך, ע"י המרירות שבנפשו על ריחוקו מאת ה', אשר רחק ממנו בתכלית. וע"י עקירת הרצון, ממה שהיה תקוע בו בתחלה, הוא מעורר את האהבה רבה העליונה שלמעלה מן הדעת.
(ובזהר נזכר ענין, ושקל בפלס כו' ס"פ תרומה (דקע"ה סע"ב).
ובמאורי אור פי', "פלס", הוא בינה. הובא בספר עה"כ.
ויש לכוונו עם מש"כ.
ע"פ מ"ש בפרדס ש"ח פ"א, שהבינה נקרא תשובה. כי שם עיקר תליית הסליחה והכפרה, בכח כתר עליון השופע עליה.
וע' בזהר ויקרא (דט"ז א').
ועמ"ש בפ' פינחס בד"ה צו את בנ"י, מענין התשובה, גבי, "ובכח התשובה שהיא הארה מבחי' סוכ"ע", כו' ע"ש.
והמשכה זו, היא ע"י המרירות מהריחוק.
וע' בד"ה כי המצוה הזאת, גבי, "וזהו אנכי אנכי הוא" כו' "והכח הזה שיש בתשובה" כו' ע"ש.
ומכ"ז יובן ענין הפלס.
שהמרירות מהריחוק, זהו בחינת נעוץ סופן בתחלתן.
ועי"ז ממשיך האהבה רבה העליונה).
וזהו, "הרים הגבוהים ליעלים".
פי', שבחי' הרים הגבוהים, נמשך למטה, ע"י יעלים. שהוא בחי' קול השופר.
כי שופר של ראש השנה, של יעל פשוט. שהוא בחינת תשובה מעומק הלב כנ"ל.
ולשון, "יעל", הוא לשון עלייה.
שמעלה את האדם לבחינת ומדריגת האהבה, שלמעלה מן הדעת ופשוט. דכל מאי דפשיט ליבי' טפי עדיף.
דהיינו לפשוט את האהבה, מהתלבשותה בגוף, להיות צועק לבו בקרבו, למסור נפשו להד', ולהתכלל באחד.
וזהו, "וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב".
שהם בחי', "הרים הגבוהים".
כי "בעבר הנהר ישבו אבותיכם".
ו"נהר הוא היוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד" כו'.
שהוא בחי' המשכת אור א"ס ב"ה, להיות שם השגת הנבראים כו'. כמ"ש במ"א.
אבל, מ"עבר הנהר", הוא למעלה מן הדעת. בחינת הרים הגבוהים. שם הוא שרש בחי' ומדריגות האבות.
ומשם היתה השבועה והכריתת ברית, "להיות לך לאלהים" בבחי' פנימית כנ"ל.
(ועמ"ש, בד"ה ביום השמיני עצרת, בפי' "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם"):
קיצור.
(א) פי' נצבים כולכם, ע"ד, "בהתאסף כו' יחד" כו' להיות לאחדים. מבלי ימצא האדם ראש וסוף:
(ב) והיינו כדי "לעברך בברית". דהיינו כאלו נעשה לאחדים.
ועד"ז נאמר, "כי חלק ה' עמו". וע"ז נאמר, "הנה אנכי כורת ברית" וגו':
(ג) וזהו ענין מלכיות וזכרונות שבר"ה. לעורר התגלות מלכותו ית' עלינו, ע"י זכרון הברית.
ו"במה? בשופר.
שהוא בחי' תשובה עילאה. "בקשו פני", פנימית הלב.
ונמשך ע"י ע"י, "את פניך ה' אבקש".
כי מבחינת, "אחרי ה' ילכו", בחי' זיו והארה, נמשך להיות כאריה שבמרכבה ישאג. שנק' עדיין צעקה, מחיצוניות הלב.
אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא רם ומתנשא מימות עולם.
וזהו ענין, "אש אוכלה הוא".
וזהו ענין, "פניך הוי'".
ומזה נמשך הצעקה מפנימית הלב.
ועי"ז מעורר למעלה גילוי פנימית מלכותו ית' עלינו.
וזהו ענין זכרונות. זכרון האהבה פנימית, מעצמותו ומהותו ית':
(ד) וזהו ענין, "הללו אל בקדשו כו' עד בתקע שופר":
(ה) וכ"ז הוא, "למען הקים אותך היום לו לעם".
כי אין מלך בלא עם.
ובזו הבחינה, הוא הקישור והיחוד והברית אשר כרת ה' עמנו.
אך כתיב, "משפט לאלהי יעקב".
וצריך לעורר זה בר"ה.
וזהו ענין, "אמרו לפני מלכיות וזכרונות ושופרות":
(ו) וזהו ענין, ו"כאשר נשבע לאבותיך". כי, "בעבר הנהר", יוצא מעדן, "ישבו אבותיכם".
והוא בחי', "לעברך בברית", "עד יעבור עמך" כו'.
ונק', "הרים הגבוהים ליעלים".
ועד"ז שופר של ר"ה של יעל פשוט.
וע"ז נאמר, "ושקל בפלס הרים" כו':