ביאור ע"פ אני לדודי
ביאור ענין מארז"ל[1] תלמוד גדול או מעשה גדול? ונמנו וגמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
הנה מעשה המצות הן בירורי נוגה, שמעורב טוב ורע. כגון אכילה, יש אכילת זולל וסובא ויש שהוא של מצוה, כגון אכילת קדשים וכמו סעודת שבת. והמצות הן בירורים לברר מה שהוא דבר גשמי להיות בבחינת ביטול. כי השבירה היתה בשם ס"ג: "כולו סג יחדו כו'" ונעשה ב"ן, שנפל בשבירה להיות יש ודבר עד שנעשה עולם הגשמי. והבירור הוא בשם מ"ה, בחי' ביטול.
והנה בי"ע הוא קודם התקון, משא"כ אצי' הוא לאחר התיקון. שכבר נתקן בבחי' ביטול: "איהו וחיוהי חד". כנודע מענין התפלה, שעד ב"ש הוא עולם העשי'. שהתפלה היא ג"כ בירור, דעקימת שפתיו הוי מעשה כו', ובי"ע הם צריכים לתיקון. ולכן הנשמה א"צ תיקון לעצמה - כי הנשמה היא מעולם האצילות שהוא אחר התיקון. ואפילו נשמה דבי"ע - היינו אצילות דבי"ע. כי למ"ד כלים דאצילות מתלבשים בבי"ע.
ולכן אמרו: "מעשה גדול", כי אחר הבירור יהי' שם ב"ן גדול משם מ"ה "אשת חיל עט"ב".
אך בבחי' אחרת תלמוד גדול, שהוא בחי' מ"ה המברר. כי התלמוד הוא לבאר המצוה איך תהיה הסוכה והאתרוג כו': "בחכמה אתברירו".
וגם ע"ד הקבלה, הנה מעשה גדול שהוא מבחי' כתר, מלשון כותרת, שהוא בבחי' רצון שלמעלה מן החכמה שהיא התורה, והוא בבחינת מקיף והחכמה היא פנימית. על כל זה בבחי' אחת החכמה יותר מעולה. שמהכתר אינו יורד כ"א בחינת חיצונית כנודע, אבל החכמה היא בפנימיותה כו'. וכמ"ש במ"א באריכות, בביאור ע"פ צאינה וראינה.
ואח"כ נמנו וגמרו: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". שעם היות שהחכמה היא או"כ[2] והכתר הוא למעלה מהחכמה - עם כל זה' הרי התהוות המעשה שתהיינה המצות בבחינת כתר ומקיף, הוא על ידי התורה. כי היא הממשכת אור א"ס ב"ה לבחינת המעשה. שתהיינה מעשה המצות בבחי' כתר כו'.
[ועמ"ש בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י בסוף הדרוש. ובביאור ע"פ מי מנה כו' רובע ישראל. ע"ש].
ובזה יתורצו השני מקראות שנראים לכאורה כסותרים זה את זה. כתוב א' אומר: "את השמים ואת הארץ אני מלא" דמשמע אני ממש, מהותו ועצמותו. כאדם שאומר ע"ע[3] אני כו'.
וכתוב א' אומר: "מלא כל הארץ כבודו", ותרגומו זיו יקריה כו', ולא עצמותו כו'?
והחילוק הוא כך. "אני מלא" היינו בבחי' המצות, שהן בבחי' סוכ"ע, כתר ומקיף. ולכן שמים וארץ שוין לגבי בחינה זו. [ועמ"ש בפ' עקב סד"ה ואכלת ושבעת וברכת] ומקרא דכתיב: "מכה"כ", היינו בבחי' התורה, חכמה: "דאורייתא מחכמה נפקת כו'".
והנה יש ב' בחינות מקיפים: מקיף החוזר שהוא מקיף פרטי, ומקיף הישר שהוא מקיף כללי, שמקיף מראשו עד רגלו כו'.
והנה מקיף החוזר הוא ענין המצות הוא האור הנמשך ומתפשט בכלי, אלא שמפני שאין הכלי יכול להכיל ולסבול - האור חוזר ויוצא לחוץ ונעשה אור מקיף על הכלי. והיינו ענין שערות שהם מותרי מוחין, והשערות הם בחי' לבושים, שהן המצות. כי המצות הן לבושים כנודע.
אבל המקיף הכללי הוא המקיף שלגודל אורו אינו יכול ליכנס כלל בכלי. והוא ענין שמחה של מצוה. שהשמחה היא בחי' מקיף. שהוא בהשוואה א' מראשו עד רגלו הכל בבחי' אחת. ואינה בבחינת התחלקות פרטיים לפי הבחינה פרטית, כמו שהוא ענין לבושים שמתלבשת בכל בחינה לפי מה שהוא. משא"כ מקיף הכללי כנ"ל.
[ועמ"ש מענין שמחה של מצוה ע"פ אסרי לגפן ובביאור ע"פ צאינה וראינה הנזכר לעיל].
והנה לכך נאמר: "היום לעשותם", שבועה"ז דוקא הוא השראת המקיף, שהוא בהעלם כו'. [כמ"ש מזה ע"פ צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי] וע"י מעשה המצות ממשיכים מבחי' כ"ע בחי' מקיף כנ"ל.
משא"כ בעוה"ב הוא בחי' גילוי, וצריך לילך שם ממדרגה למדרגה. ותחלה צריך לירד לגיהנם כו'.
וזהו תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז, ירידה צורך עליה. היינו בחי' בירורים לברר, להיות הכל בבחינת ביטול בהמשכה פנימית ומקיפים. וכל ימי שנותינו בהם שבעים שנה לא נתנו לאדם אלא בשביל זה, כנ"ל.
והנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה, ואינה צריכה להמשכה, ולא להתפלל כלל. כי הצדיקים למה דומים בפני השכינה כנר בפני האבוקה, שכלה מאליו. וברא כרעא דאבוה כו'. אלא עיקר ירידת הנשמה הוא, כדי להפך נפש השכלית שבנפש הבהמית, ע"י המשכות התורה והמצות שהם פנימים ומקיפים כנ"ל.
[ועמ"ש ע"פ כי תצא כו' גבי ונתנו ה' אלקיך בידך, דהיינו ע"י תורה ומצות שעי"ז דוקא נשלם בירור נה"ב. ע"ש הטעם. ועמ"ש מזה ג"כ ע"פ משה ידבר גבי כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא]:
ב אך מי שחטא ופגם - צריך לעשות תשובה, להמשיך מלמעלה להשלים החסרון והפגם. והיינו, כמ"ש: "ממעמקים קראתיך הוי'". "הוי'" הוא כללות האצי': יו"ד - חכמה כו'. ו"קראתיך" - היינו המשכת הוי' אחרת מחדש, אורות בכלים. כי המשכות האורות שכבר נמשכו בכלים - נפגמו, כנודע. וצריך להמשיך אורות מחדש.
והמשכה זו היא ממעמקים, מעשרה עומקים שבעשי"ת. עומקא דחשוכא: "ישת חשך סתרו".
וזהו: "השיבנו אליך" מקורא דכולא. כנודע, שמא"ס ב"ה נעשה צמצום ומקום פנוי וחלל, ואח"כ נמשך קו וחוט, ומקו זה נמשכים כל העגולים ומקיפים. כמ"ש בע"ח בשער העגולים ויושר.
וראשית הקו הזה - היינו בחי' מל' דא"ק. שם הוא עומקא דכולא. ומשם נמשכו י"ג מדות הרחמים. וזהו בחי' תשובה: "במקום שבע"ת עומדין כו' דמשכין ליה בחילא יתיר" אליך ממש.
אך להיות הכח הזה בנפש חילא יתיר כו', הוא ע"י י"ג מדות הרחמים שמר"ח אלול. שנאמר עליהם: "ואנכי עמדתי בהר כו' כימים הראשונים", הם ימי קדם.
כנודע, שיש ימי עולם וימי קדם. שנות עולם שנים קדמוניות. ימי קדם הם מעומקא דחשוכא - מל' דא"ק.
[וע' בענין ימי קדם באדרא דנשא ד' קל"ד ד' ודקל"ח ב'. ועמ"ש בביאור ע"פ ולא אבה בפ' כי תצא. ובפ' ויקרא בביאור ע"פ ויקרא אל משה, מענין ישת חשך סתרו]
ומשם נמשך להיות מקיפים.
וע"ז נאמר: "אני לדודי ועלי תשוקתו", דלא כתיב: "ואלי תשוקתו" אלא: "ועלי", כלומר מלמעלה בחי' מקיף.
[ועמ"ש בביאור ע"פ: כי ביום הזה יכפר, גבי ענין בגדי לבן דכה"ג ביוהכ"פ. וע' עוד מענין ועלי תשוקתו באדרא דנשא (דקל"ב ב') מי גרם שאני לדודי משום ועלי תשוקתו. אכן בזהר פ' לך לך (דפ"ח ב') פי': אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו. וכן משמע הפי' באדר"ז (דרפ"ח ע"א). והיינו ב' בחי' י"ג מדה"ר דאלול ודיוהכ"פ. שעל י"ג מדה"ר דאלול, שהם המשכה להיות אתעדל"ת, ע"ז אמרו: מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו. וי"ג מדה"ר דעשי"ת ויוהכ"פ, שהם סליחת ומחילת העוונות ע"י התשובה, ע"ז אמרו: ע"י שאני לדודי בקדמיתא עי"ז ועלי תשוקתו כו'. ועמ"ש מענין ב' בחינות י"ג מדות דאלול ויום הכפורים בד"ה ושמתי כדכד ושאר דוכתי].
וזהו: "הרועה בשושנים, תליסר עלין דסחרין לשושנה", והן י"ג מדות שאמר מיכה, שהן בעתיק. והן למעלה מהי"ג שאמר משה כמ"ש במ"א.
שמשה המשיך למטה בז"א כמ"ש באדרא. (דקל"ח ע"א) והיינו כי היג"מ של משה הן לחיי העוה"ז, שהיה צריך משה לכך. לפי שהקב"ה אמר למשה: "ועתה הניחה לי כו'". וע"ז נאמר במשה: "ויקוד ארצה וישתחו", שהשתחואה הוא המשכה שהמשיך למטה כו'.
אבל היג"מ שאמר מיכה: הן יג"מ דא"א שהן לחיי הנשמות שהוא חיי אלקות. וכמ"ש בזה"ק שם (דקל"ג ע"ב) אית חסד דלגו ואית חסד דלבר כו'. חסד דאקרי חסד עולם כו' דז"א. דכתיב: אמרתי עולם חסד יבנה. והאי חסד דעתיק כו' לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא.
(ועיין בזהר בהעלותך דקנ"ב סע"א).
וזהו: הרועה בשושנים, שהוא רועה זן ומפרנס. כי בכל השנה הוא רועה ישראל בבחי' עשב. כמ"ש: ונתתי עשב בשדך לבהמתך. ועשב לעבודת האדם. דהיינו מה שישראל מקבלים בחי' האוי"ר, הוא ע"י מלאכים בברכת יוצר אור: כולם אהובים כו' והאופנים כו'.
(ועיין בזהר בראשית דף י"ח ע"ב עשב דא אלין אופנים וחיות כו' ע"ש)
ועל ידי זה מקבלים ג"כ התפעלות אהוי"ר או תיקון הקדושה שלמעלה מקבלת הנפש למטה ג"כ. והיינו נה"ב, כי הנפש אלקית אינה צריכה תיקון לעצמה. שהנפש שבכל עולם, הוא גבוה מבחי' המלאכים שבכל עולם. כי הנשמה היא מפנימית העולם והמלאכים הם מחיצוני'. אלא שנפש הבהמית היא נמשכת מפנימית האופנים. [משא"כ משמרי האופנים נמשך השפעה החיצונית] וצריך שגם נפש הבהמית תסכים לזה. והיינו ע"י ההמשכה מבחי' האופנים וחיות, שהן שרשה ומקורה. שאין הדינין נמתקין אלא בשרשן. וכמ"ש מזה ע"פ כי תצא הנזכר לעיל.
ולכך תקנו לנו אנשי כנה"ג לומר בכל יום: והאופנים וחיות כו' בברכת יוצר אור קודם שמע ישראל. ישראל היא הנפש האלקית, ועליה נאמר בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך, אפי' בנפש הבהמית. והיינו ע"י: ונתתי עשב בשדך, שדה הוא חקל תפוחין קדישין, כדי להיות לבהמתך. ואח"כ: ואכלת ושבעת הוא ענין: אכלתי יערי עם דבשי כו'. וזהו כל השנה.
אבל בר"ח אלול, הוא הרועה בשושנים, תליסר עלין דסחרין לשושנה.
[וזהו קרוב למשנ"ת בפ' עקב ע"פ ואכלת ושבעת וברכת, בענין כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, שהוא בחי' לחם מן הארץ. וכן בחי' עשב מזון דנה"ב. כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, היינו בחי' לחם מן השמים. שנמשך מבחי' טל, טלא דבדולחא, שבמו"ס שהוא מקור יג"מ הרחמים. וכמש"ש בד"ה ויאכילך את המן כו' ע"ש. ועד"ז הוא ההפרש בין בחי' ונתתי, לגבי בחי' הרועה בשושנים. ובזהר פ' יתרו (דפ"א ע"ב) מאי מוצא פי ה' דא קול השופר כו' בהאי קול שופר תליא כולא. והיינו לפי שע"י השופר הוא התגלות יג"מ הרחמים. וגם עי"ז נמשך בנין המל'. שהיא פי ה'. ולכן נק' השופר מוצא ומקור פי ה']
כי מר"ח אלול עד יו"כ הן ארבעים יום. וביוה"כ בו נתנו לוחות האחרונות, כללות כל התרי"ג מצות, והן מילוי כל החסרונות והפגמים בהמשכת פנימים ומקיפים מחדש.
ובזהר פ' שמות (ד"כ ע"ב) איתא: ד"א בשושנים - באותם ששונים בתורה. שע"י התורה נמשך מקיף היושר הכללי, שמקיף בהשוואה אחת. והוא ענין שמחת תורה. שהשמחה של כל השנה בתורה ומצות, נכלל ביום א', שהוא כללות כל השנה.
ומקיף זה נמשך ע"י התורה, הגם שהיא בחי' פנימית. וזהו ענין: גדול ת"ת שמביא לידי מעשה. וכנודע, שמא"ס ב"ה עצמו, לא נמשך כלל, אלא שיש הפסק צמצום ומקום פנוי וחלל. רק הקו והחוט נמשך אחר הצמצום והרי הוא בחי' פנימי'. ואח"כ ממנו נמשך כל המקיפים. וכנודע, שמקיפים א"א להיות פנימי', רק פנימי' עליון נעשה מקיף לתחתון. וכך מן פנימית עליון שהוא הקו וחוט נעשו כל המקיפים כו'.
[ועמ"ש סד"ה ויקהל משה. ובד"ה שרי אשתך. ועמ"ש עוד מענין תורה בד"ה וידבר דעשרת הדברות. וע"פ ביום השמיני עצרת, בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ועמ"ש גבי הזכרת תורה בברכת הארץ, איך שעי"ז נמשך מבחי' טל ומן בברכת הארץ כו' ע"ש]: