Enjoying this page?

כי תצא למלחמה

כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך, ושבית שביו וגו'.

הנה איתא בזהר: "שעת צלותא, שעת קרבא". וכתיב: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". ותרגם אונקלס: "בצלותי ובבעותי". 

ולהבין מה ענין המלחמה בתפלה? וגם, למה מתפללים בכל יום?

הנה ארז"ל: "תפלות כנגד תמידין תקנום". והענין, כדכתיב: "את קרבני לחמי לאשי" - שהיו מקריבין הקרבן, בזמן בית המקדש, לעולה ע"ג המזבח ממין הבהמה, כדי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה.

כי חיות נפש הבהמית היא יסודה מיסוד האש. כי ד' בחינות: דומם, צומח, חי, מדבר, הם כנגד ד' בחינות: אש, רוח, מים, עפר. ובחי' אש, הוא בחי' נפש החי. ובחי' רוח, הוא בחי' מדבר. כדכתיב: "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלס: "לרוח ממללא".

וכשהיה יורד אש מן השמים, היה נכלל אש שלמטה באש שלמעלה. 

ובחי' אש שלמעלה, ג"כ הוא בחי' בהמה וחיה. ושרשן במרכבה העליונה: "פני אריה", "פני שור" כו'. וזהו: "אריה דאכיל קרבנין" כו'.

ומשחרב בית המקדש תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה - שיקריב כ"א נפשו הבהמית להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא ג"כ מיסוד האש. 

ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש, מרכבה העליונה: "פני אריה, פני שור" כו'. אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע' שרים, שמרי האופנים, נמשך תענוגי העולם הזה. והכח המתאוה, שהוא ג"כ בחי' חמימות האש. וגם היצה"ר, הוא אש זר דולק.

וצריך להעלות נפש הבהמית לשרשה בחי' אש שלמעלה, ולהתכלל בבחי' מרכבה העליונה, בחי': אש אוכלה אש - לכלות ולשרוף כח המתאוה והאש שלמטה בתענוגות בני אדם בעוה"ז, שלא לילך בהם אלא בקרירות. ולהפך מהיפך להיפך, להיות כח המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלהים חיים. (ועמ"ש מזה בד"ה בפ' נסכים בפ' שלח).

והנה, בכל יום, יצרו של אדם מתגבר עליו. וצריך בכל יום להמשיך בחי' אש שלמעלה. 

כי הנה כתיב: "ימים יוצרו" - שיש מספר, וקצבה, לשני חיי האדם: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה כו'". ולא נתנו לנפשו האלהית שבקרבו, כי הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה. הואיל והיא נצחית. ואינה מתלבשת בבחי' זמן. אלא מתאחדת במקור חוצבה, באור א"ס ב"ה. כמ"ש (ד"ה א' סי' ד' כ"ג): "עם המלך במלאכתו ישבו שם". ועיין ברבות בראשית פרשה ח'. ובמדרש רות, פ"ב.

כי היא לא נלקחה מבחי' פני אריה ושור כו' כנפש הבהמית שבאדם אלא מבחינת: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" כו': "ורוח האדם היא העולה למעלה כו' ורוח הבהמה יורדת למטה לארץ". שהוא, מבחי' הארץ העליונה. כמ"ש, "והארץ הדום רגלי".

(עמ"ש, בד"ה וספרתם לכם. בענין עומר שעורים, מאכל בהמה.

ועיין ברבות ס"פ האזינו ובבראשית פי"ד)

משא"כ, רוח האדם היא בבחינת מעלה מעלה, וגבוה מעל גבוה כו'. וע' מ"ש בענין: והרוח תשוב, בד"ה: האזינו השמים. אלא מספר חיי האדם ניתן להתלבש בו נפשו הבהמית. ושניו, קצובים לו במספר, ששיערה חכמתו יתברך, שיוכל לשאת בנפשו, להעלות ממנה כל כך כחות וניצוצים שנפלו שמה בשבירת הכלים. ובכל יום, נתעלה נצוץ וכח חדש. (ועמ"ש מזה בפ' בחקותי בד"ה מבואר בע"ח):

ב והנה, כדי שתרד ותמשך בחי' אש שלמעלה: מצוה להביא מן ההדיוט, על ידי אתערותא דלתתא. והיינו, ע"י התבוננות במקור חוצבה ושרשה במרכבה העליונה שממנה נלקח הכח המתאוה שבנפשו הבהמית כנ"ל. איך שהם בטלים בבחי': מרכבה, וכסא, לגבי דמות אדם שעל הכסא: וזעים וחלים מחיל כסא - ומתלהבים ומתלהטים בלהבת ושלהבת רשפי אש, ליבטל ולהכלל באור ה' השופע עליהם.

וממילא יאיר אור האהבה גם על כח המתאוה שבנפשו הבהמית, שנלקח משם. לעורר לבו, להיות נעתק מתענוגים גשמיים, אשר נשקע בהם. ולהיות נמשך אחר שרשו, להבטל ולהכלל באור ה'.

ולכן תקנו, אנשי כנסת הגדולה ברכות ק"ש. שתים לפניה, ברכת יוצר אור. ששם נאמר, ונשנה באריכות, סדר המלאכים ושרפים וחיות. איך הם בטלים לאורו ית'.

ויוצר משרתים ואשר משרתיו כו'. "יוצר משרתים" - שכמה אלף ורבוא רבבות נבראים בכל יום. ומחמת תוקף אהבתם כאש בוערת, כלים ונשרפים, וחוזרים ומתחדשים.

"ואשר משרתיו" - מששת ימי בראשית. כמה אלף ורבוא רבבות בגדוד אחד. ולגדודיו אין מספר. כדכתיב: "היש מספר לגדודיו!?" כדמשני, בגמרא. וכולם מעריצים ומקדישים כו'. מחמת השגתם, שיודעים ומשיגים, שחיותם וקיומם הנמשך להם, מאתו יתברך, הוא מבחינת שמו לבד.

כמו עד"מ, שמו של אדם. שאינו עצם מעצמותו כלל, אלא איזה בחי' הארה והתפשטות ממנו, כדי שיוכל זולתו לקרוא לו בשמו. ונקרא, "אור א"ס ב"ה". כלומר, הארה ממנו בלבד. כאור וזיו המתפשט מן השמש. וכמ"ש במ"א.

"ואומרים קדוש" כלומר, שהוא מובדל מהם, ואינו מתלבש בהם בבחי' גילוי.

כי הנה כתיב, "מלכותך מלכות כל עולמים".

שכל חיות המתפשט מאור א"ס ב"ה להחיות כל הנבראים להיות ממלא כל עלמין, אינו כדרך הנשמה המחיה וממלא כל הגוף.

שהיא מתלבשת בתוכו. והיא מתפעלת ממקרי הגוף.

משא"כ בו ית', "אני ה' לא שניתי" כתיב.

ו"אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא" כו'.

אלא, שכל העולמות מקבלים חיותם ושפעם וקיומם מבחי' מלכותו בלבד.

שהוא בחי' התפשטות והארה ממנו ולחוץ.

וכמו למשל, "מבשרי אחזה אלוה".

שגם באדם התחתון, הנה השכל והמדות, הם עצמותו ומהותו.

ובחי' התנשאות שבו, אינו אלא ממנו ולחוץ. שאינו נוגע אל עצמותו. אלא להתנשא על זולתו.

והוא בחי' ומדרגה אחרונה שבו.

כך הנה התפשטות בחי' מלכותו ית', אינה אלא זיו והארה ממנו ית' אל הנבראים. ואין מלך בלא עם.

וזהו, "בורא קדושים, ישתבח שמך לעד מלכנו".

פי', שכל השבח

לה א

וההילול, מחמת איזה השגה, אינו, אלא, בחי' "שמך".

ששמו נקרא על הנבראים.

והוא בבחי', "לעד". שאינו מתלבש ומתגלה בהם, אלא עומדים בריחוק מקום.

וכדכתיב, "כי הוא צוה ונבראו, ויעמידם לעד לעולם".

ופי', "צוה ונבראו", כאלו הם מעצמם נבראו, ממילא, מאין ליש, ע"י צוויו.

שאין חיותו ית', המחיה ומהוה אותם מאין ליש, מתפשט ומתלבש בתוכם, בבחי' גילוי.

כי מ"ש, "וברוח פיו כל צבאם", לא שיהיה כח הפועל מתלבש ממש בנפעל. אלא שהוא כח השופע עליהם בלבד.

(ועמ"ש בד"ה קול דודי. ובד"ה מי מנה עפר יעקב, בפי' והים עליהם מלמעלה).

וזהו ג"כ, "וברוח פיו".

דהיינו עד"מ, בחי' ההבל היוצא מן הפה ולחוץ. שגם שהוא יוצא מתוכו ופנימיותו, נראה כאלו הוא דבר נפרד מתוכו, להיות דבר בפ"ע.

ואינו מתלבש בהם, אלא בחי', "מלכנו", להיות, "מלך שמו נקרא עליהם".

ואותה אנו מבקשים, ש"ישתבח". דהיינו, להיות בבחי' זו, שבח, ותוספת, בתוקף אור וגילוי.

(ועמ"ש סד"ה ביום השמיני שלח את העם).

אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו, הוא קדוש ומובדל כו' כנ"ל:

ג והנה, המלאכים, מחמת גודל עוצם השגתם, ששפען וחיותן נמשך מבחי' שמו לבד, שהוא קדוש ומובדל.

לכן הם בבחי' רצוא ושוב.

רצוא, ברשפי אש שלהבת מתלהטת להכלל באורו ית'.

ושוב, ביראה.

שמחמת היראה הם חוזרים ונרתעים לאחוריהם.

כענין שנאמר, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק".

ואומרים, "ברוך כבוד ה' ממקומו".

שיבורך ויומשך למטה ג"כ בבחי' גילוי כמו שהוא למעלה.

ומזה יתבונן המשכיל, להיות ג"כ בבחי' רצוא ושוב.

באהבה וחשיקה וחפיצה להיות נמשך אחר שרשו להתכלל באור ה' שהוא קדוש ומובדל כו'.

ושוב ביראה להיות מקבל עול מלכות שמים למטה.

כמ"ש, "שום תשים עליך מלך".

וכמארז"ל, "אם רץ לבך, שוב לאחד".

שיעשה מכון לשבתו. ולהיות ה' אחד, שורה למטה כמו למעלה.

ועד"ז תקנו ג"כ פסוד"ז. ששם נאמר, "הודו לה' קראו בשמו" כו'. "הודו על ארץ ושמים" כו'. "לך ה' הגדולה" כו'. "וצבא השמים לך משתחוים".

אלא שהוא בבחי' ומדרגות העולמות שלמטה. בחי' דומם וצומח. ושם ג"כ יש בחי' רצוא ושוב.

ולכן יש פסוקים מדבר באהבתו ית'. ויש ביראתו.

ומשניהם נולדה מדת הרחמנות.

שיש פסוקים מדברים בזה.

כמו, "והוא רחום" כו'. "אתה הוי' לא תכלא רחמיך" כו'.

ושלשה בחי' אלו, הם בחי', אברהם, יצחק, ויעקב.

ובחי' הרחמנות, זו היא מדתו של יעקב.

וז"ש רז"ל, "תפלות אבות תקנום".

ומזה יבא, ויגיע, לבחי' ומעלת ומדריגות ביטול גדול מזה, בק"ש.

להכלל בבחי' אדם שעל הכסא, בחי' פנימית.

וזהו, "שמע ישראל".

"שמע", לשון הבנה.

כי, "הוי'", שהוא בחי' עצמותו ומהותו כביכול.

בחי', "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" כו'.

הוא, "אלהינו", שהוא בחי' "אחד".

א"ח ד', וד' רבתי.

שהוא בחי' דבר ה'. חיות הכללי של כל העולמות.

כי "בעשרה מאמרות נברא העולם".

ו"במאמר אחד יכול להבראות".

והוא בחי' מחשבה אחת.

וכמ"ש בזהר, "במחשבה אחת ברא את העולם".

ע"ד שכתוב, "צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וקורא הדורות מראש" כו'. וכמ"ש במ"א.

ובחי' מחשבה, הוא בחי' הדיבור.

לפי שהוא מקור לגילוי העולמות.

וכמו עד"מ באדם, יש כמה מחשבות שמחשב שאינן באין לכלל גילוי הדיבור. ונקראו מחשבות.

ויש מחשבות שמחשב ומהרהר איך להוציא הדברים מפיו הרי מחשבה זו נכללה בבחי' הדבור ממש.

כך הנה כתיב, "מאד עמקו מחשבותיך", שהם בחי' מחשבתין סתימין כו'.

ועמ"ש מזה בד"ה באתי לגני.

אך הנה המחשבה שהוא מקור ושרש לעלמא דאתגליא, היא נקראת ועולה בשם בחי' הדבור והגילוי.

וזוהי בחי' ד' רבתי דאחד.

שהוא המאמר א' שבו נכללו כל העשרה מאמרות.

שהוא בחי' אור א"ס הנמשך ומתפשט בעשרה מאמרות להוות כל הנבראים מאין ליש.

ולפי שאין שם עדיין בחי' ריבוי והתחלקות עשרה מאמרות לכן נק' מחשבה אחת.

ועי"ז יגיע למדריגות, "ואהבת בכל לבבך", "בשני יצריך".

שגם היצה"ר וכח המתאוה שבנפשו יוכלל

לה ב

בשרשו. ואתהפכא מחשוכא לנהורא.

וזהו "כי תצא למלחמה על אויביך".

פי'' "כי תצא למלחמה" זו, לנצח כח המתאוה שבנפשו, לקררה בתענוגי עוה"ז הגשמים, ולאתהפכא לאהבת ה'.

תהיה בבחי', "על אויביך". דהיינו, בבחי' שרשם למעלה.

כי, "אין רע יורד מלמעלה", ושרשם, הוא טוב. שהוא מבחי' מרכבה עליונה שבקדושה.

(ועמ"ש בד"ה ונתתי לך מהלכים).

אלא שלאחר ירידת והשתלשלות המדרגות, נעשו שמרי האופנים.

ומשם נמשכו הע"ש. שמהם נמשכו, כל תענוגי עוה"ז. והכח המתאוה כנ"ל.

וכשנתעלה ונכלל בשרשו מתהפך מרע לטוב:

ד אך א"א להתהפך טבעית מדתו לשנותה לגמרי, בלתי עזר וסיוע אלקי'.

כמארז"ל, "אלמלא הקב"ה עוזרו" כו'.

דהיינו שאין כח בנפשו לבד, להיות עולה ונכלל בשרשו.

רק אחר שיומשך הארה מאור א"ס ב"ה על נפשו.

והוא הארת אור התורה והמצות מבחי' דמות אדם שעל הכסא. רמ"ח אברים דמלכא.

ושס"ה גידים. שהם מעבר להדם, הוא הנפש, והחיות המפשט לכל האברים, ע"י קיום ושמירת מל"ת.

ועי"ז, נותן כח באש שלמעלה, שהוא בבחי' כסא, להמשיך ולירד למטה, לכלות ולשרוף את כח נפש המתאוה הבהמית, ולהעלותו לשרשו כנ"ל.

ואזי יאירו בו מדותיו של הקב"ה. ולא מדות טבעי' שבנפשו.

(ועמ"ש מזה ע"פ בהעלותך בפי' שיורד על פי מדותיו).

וזהו, "ונתנו ה' אלהיך בידך".

"הוי'" הוא בחי' התורה. שהיא רצונו וחכמתו ית'. ואורייתא וקוב"ה כולא חד.

ו"אלהיך", בחי' המצות, רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא.

ושרש ב' בחי' אלו, הם נעוץ תחלתן בסופן, וסופן בתחלתן.

כי בחי' התורה הוא בחי' מלך.

כמארז"ל, "מתניתא מלכתא". שהמשנה הוא עד"מ כמו מלך שהוא גוזר ואומר, שאם יטעון ראובן כך כו' יהיה פסק כך וכך.

וכן בדיני איסור והיתר, ובחי' המצות, הם בחינת עבד לשמוע בקולו.

וכדכתיב, "כי לי בני ישראל עבדים".

והנה, בחינת מלוכת התורה, שבה מלכים ימלוכו. הוא מחמת ש"כל העוסק בתורה, הקב"ה קורא ושונה כנגדו".

וכמ"ש, "ואשים דברי בפיך". ו"יעקב חבל נחלתו".

כמו למשל, באדם המנענע בחבל למטה, מתנענע גם למעלה בראש החבל.

ולזה נמשלה התורה למים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך.

וזהו, "נעוץ תחלתן בסופן".

ובחי' המצות, הם סופן בתחלתן.

כי סוף מעשה במחשבה תחלה.

(ועמ"ש ע"פ השמים כסאי והארץ כו'. וע"פ, עלי באר בפי' מעין גנים באר מים חיים. וסד"ה, קול דודי גבי מדלג ומקפץ).

ולכן, פעם ארז"ל, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

אלמא, מעשה עדיפא.

ופעם אמרו, "ותלמוד תורה כנגד כולם"?

כי שניהם אמת, שבבחי' "נעוץ תחלתן בסופן", תלמוד תורה גדול.

ובבחי', סופן בתחלתן, מעשה גדול.

ושניהם צריכים להיות באדם.

כי ההמשכות שאדם ממשיך בבחי' התורה הוא להיות בחי' רצוא. מחמת התבוננות בתחלתן ובשרשן.

כי, "אורייתא מחכמה נפקת". והוא וחכמתו הכל א'.

וכשהוא עוסק בה, "הקב"ה קורא ושונה" כו'.

"ואם רץ לבך, שוב לאחד".

היינו ע"י מעשה המצות. שסופן בתחלתן. ומתעלה ונכלל בשרשם למעלה מעלה עד רום המעלות אור א"ס ב"ה.

ועי"ז, יומשך ויתפשט למטה, כח האש, שלמעלה במרכבה עליונה, ונגעה עד נפש הבהמית.

כי החיות נושאות ומנושאות עם הכסא. שהרוכב על הכסא נושא את נושאיו.

וזהו בחי' אדם בגימטריא מ"ה. שהוא בחי' חכמה כ"ח מ"ה. בחי' ביטול. כו'. כנזכר במ"א.

כי לפי שבחי' גילויו ית' בעולמות הוא במדות, וראשיתן בחי' חסד. כמ"ש, "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

ולכן א"א להפך המדות שבעולמות, כ"א בהמשכות חכמה עילאה. שהוא מקור התורה והמצות כנ"ל.

(ועמ"ש מזה בפ' וישב בד"ה בכ"ה בכסלו בענין המנורה כו').

ואח"כ, "ושבית שביו", דהיינו מה שהי' בשביה אצל כח המתאוה, ע"י שהמשיך את עצמו ברעות העולם הזה, ותענוגיו.

הנה, "חיל בלע, ויקיאנו". להיות עולה ונכלל ג"כ בקדושה.

(ועמ"ש בד"ה כנשר יעיר).

ועד"ז תקנו בתפלות ש"ע, "סלח לנו כי חטאנו", שעד שלא הי' לו אתערותא דלתתא

לה ג

הי' בבחי', "אוילים מדרך פשעם" כו'. כמ"ש במ"א ע"פ "בהעלותך את הנרות".

ועכשיו שרואה שחטא, צריך שיחזיר הניצוצים שנפלו בשבירה בחטאיו.

וע"ז תיקנו לומר, "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך".

פי' שיהיה בבחי' "לפניך"' כמו שהם בשרשן. שיכללו ויתאחדו החיות שלהם במקור חוצבם באור א"ס ב"ה.

ומשם יושפע שפע חדש והארה חדשה.

וזהו ענין כל הברכות שבש"ע.

"ברוך אתה", שיוברך ויומשך המשכה והארה חדשה מאור א"ס ב"ה, לבחינת דעת, ותשובה, וסליחה כו'.

וזהו ענין שנאמר, "ריח ניחוחי", לשון נחות דרגא.

ופי' שעל ידי שיקריב "לחמי לאשי", היא עולה ל"ריח".

שיהיה נחת רוח לפניו ית', כמאן דאריח ריחא.

ואזי יהיה בבחינת "ניחוחי" דהיינו להיות נחות דרגא לתתא. להשפיע שפע טובו ואורו כנ"ל.

וזהו, "ניחוחי", ניחוח שלי שכאלו ממשיכין אותו כביכול בעצמו למטה, להיות שורה ומתגלה בתחתונים בבחינת גילוי כו'.

(ובזה יובן ג"כ, מ"ש, "אדם כי יקריב מכם קרבן" כו'.

דהל"ל, "אדם מכם כי יקריב" כו'?

וכמ"ש במ"א.

אלא כי פי' "אדם", קאי על התורה. רמ"ח מ"ע, הם בחינת רמ"ח אברין, כו'.

ועל ידי זה, "כי יקריב מכם, מן הבהמה" כו'.

שעל ידי זה, נמשך הכח, לברר נה"ב.

כי אדם, בחינת תורה, שם מ"ה, מברר ב"ן, בחי' בהמה כו'.

וכדלעיל, בפי', "ונתנו ה' אלקיך בידך".

ועמ"ש בפ' יתרו, בד"ה בחדש השלישי.

ולכן כל הקרבנות היו במשכן או במקדש דוקא.

שבו השראת אור א"ס שם מ"ה מברר ב"ן כו'):