Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
ביאור על זה
הנה גבי המסעות כתיב: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך כו'. וצ"ל ענין המסעות שהיו עד מתן תורה שלא היה עדיין הארון?
אך הענין כי המסעות הראשונות היו במדבר הקרוב לישוב ולכן היו יכולים להכניעו משה רבינו ע"ה וישראל בעצמם, הגם שלא היה עדיין הארון עמהם. משא"כ המסעות שאח"כ בתוך המדבר הרחוק מישוב - היה צריך כדי להכניעו גם לארון דייקא. וזהו ויהי בנסוע הארון כו'.
וכן הענין ג"כ למעלה. כי הנה נוגה היא הממוצע בין הקדושה ובין קליפות הטמאות, כי היא כלולה מטוב ורע. והוא מ"ש במרכבת יחזקאל: רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב - שאחר ק"נ מתחיל השתלשלות שלש קליפות הנ"ל, שע"י ק"נ נמשך להם יניקה מהקדושה. ולכן לא כולם שוים, שהקרוב לנוגה יותר אין הרע בו בתוקף כ"כ כמו בהרחוק מנוגה.
(וז"ש גבי עמלק: ואחריתו עדי אובד. וכמשנ"ת בד"ה: חייב אינש לבסומי בפורי', ע"ש. וזהו דלפעמים אמר: שטן ופנינה לש"ש נתכוונו. ובמ"א אמרו: נתן עיניו במקדש ראשון כו', וכמ"ש במ"א).
ולכן אותן המסעות שהיו במדבר הסמוך לישוב, היינו התחלת השתלשלות קליפות הטמאות הקרובים עדיין לנוגה, ע"כ היו יכולים ס"ר נש"י ומשה ואהרן להכניעם גם קודם מ"ת, ע"י שבעה מצות שנצטוו במרה: שמירת שבת, וכבוד אב ואם. וכמו שנא' בהם בדברות האחרונות: כאשר צוך ה' אלקיך, ופירש"י: דכאשר צוך - היינו במרה.
אבל המסעות שנסעו אח"כ בתוך המדבר הרחוק מישוב ששם מדור הקליפות הרחוקים מנוגה שהם תוקף הרע - היה צריך כדי להכניעם ע"י בנסוע הארון ויאמר משה כו'.
וכל עיקר הכוונה בענין המסעות במדבר הוא להכניע אותו לפי שהוא מקור הקליפות לעומת בחי' ירושלים בקדושה. (ועיין בזהר תרומה קנ"ז א', תצוה קפ"ד א' ב', ובע"ח שער הארת המוחין זו"נ פ"ה) והוא סימן לדורות, שעי"ז יוכל כל אחד מישראל לעבוד את ה' ולהכניע גופו באתכפיא או אתהפכא שזהו עיקר העבודה כו'.
והנה מ"ב מסעות הם כנגד שם מ"ב[1] תיבות דאנא בכח גדולת כו' שהוא שבעה מדות עליונות חג"ת נה"י ומלכות, וכל אחת מהן כלולה מששה בחי' חג"ת נה"י לבד. לכן הוא שבעה פסוקים וכל פסוק יש בו רק ששה תיבות שבחי' השביעית שבכל מדה אינה בחשבון דשם מ"ב. וצ"ל מפני מה בספירת העומר הם מ"ט ימים דהיינו שכל מדה משבעה מדות עליונות כלולה משבעה שסופרין ג"כ בחי' מלכות שבכל מדה?
והענין כי הנה בחי' מלכות הוא הממוצע מלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה ומלכות דבריאה עתיק ליצירה כו' ומלכות דא"ס עתיק לאצילות שבחי' מלכות לבד שבעליון יורדת להיות עתיק ומקור לתחתון.
והנה שם מ"ב הוא בחי' עליות מלמטה למעלה, שלכן בפ' שמע יש בה מ"ב תיבות מואהבת עד ובשעריך. ולכאורה אינו מובן דהא פ' שמע הוא חסד: ואהבת, ושם מ"ב הוא גבורה?
אלא מפני שאהבה דפ' שמע נאמר בכל מאדך בלי גבול הכלי והוא בחי' העלאה והיינו ע"י שם מ"ב.
משא"כ בפ': והיה אם שמוע שלא נאמר בכל מאדך והוא בחי' המשכה הוא שם ע"ב וכמ"ש במ"א.
ולפיכך השבעה מדות דשם מ"ב כלולים כ"א רק מששה בחי' שהם בחי' העצמיות של כל מדה והם המתעלים. משא"כ הבחינה שביעית שבכל מדה שהוא ענין גילוי המדה כו'.
והיינו לפי שהעליות הוא באור א"ס ב"ה שהוא סתימו דכל סתימין שתהיינה הז' מדות בטלים בו ית' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כמ"ש: לך ה' הגדולה כו' והוא הפך מבחי' גילוי המדה שהוא בחי' יש כו'.
(ואפשר דלכן שם מ"ב הוא ג"כ בהויות דע"ב ס"ג מ"ה משא"כ בשם ב"ן אין בו בחי' מ"ב כמ"ש בע"ח שער כסה"כ ספ"ז. ובפע"ח שער הקדישים פ"א כי שם מ"ב הוא בחינות עליות וזהו הפך שם ב"ן שהוא בחי' מל' להיות גילוי כו'. ועיין בפע"ח ש"ו פ"ד בענין ראשו כתם פ"ז מ"ה מ"ב כו'. ועיין במק"מ פ' שמות (בדף ח') גבי עטרת פז. ועמ"ש בענין קי"ס סד"ה הים ראה וינוס ההרים רקדו כו' ע"ש).
אבל ספירת העומר הוא בחי' המשכות היום יום א' כו' יום לשון הארה וגילוי שנמשך מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה עד שנמשך בנפש האדם ולכן בכל מדה סופרין ז' בחינות שהרי העיקר בזה הוא להיות גילוי והמשכה למטה שזהו בחי' השביעית שבכל מדה גילוי המדה (וגם עומר שעורים הוא שם ב"ן).
ומהיכן מתחילים לספור מיום ראשון של פסח והוא עצמו אינו מהמספר. כי הוא מקור שממנו ממשיכים האורות שהוא ענין הספירה היום יום כנ"ל כי ביום א' דפסח כתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה פי' שהוא בבחינת רוממות למעלה מהחכמה.
וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת פי' מבחינה שלמעלה מהשבת ששבת הוא מוחין דאבא ויד רמה הוא בחינה שלמעלה מזה, ומבחינה זו תספרו מ"ט יום להיות בכל מדה ז' בחינות דוקא.
(ועיין לעיל בד"ה לבאר ענין המסעות נתבאר ענין שם מ"ב דמסעות שהם ו' מדות כל אחד כלול מז', והוא אינו כמש"כ שהם ז' מדות כ"א כלול מששה. ויש לומר עפמ"ש בפע"ח שער הקדישים רפ"ב וז"ל כי שם מ"ב של כוונת הקדיש אינו שם מ"ב הנודע אצלנו שהוא אנא בכח רק שם מ"ב דהויות כו'[2]. וע"ש דמ"ב דהוויות היינו ג' ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה, אשר כל יד הוא ב' פעמים ז'. נמצא מ"ב דהויות היינו ו' בחינות כל אחד כלולה מז'. והיינו מה שפי' שם בענין שם מ"ב. וענין ג' ידות אלו מבואר במ"א בדרוש פורים גבי כי יד על כס כו'. ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ נשא את כו' ע"ש. ומה שפי' כאן בענין שם מ"ב זהו אנא בכח כו'. ועיין עוד מענין שם מ"ב בפע"ח גבי כוונת פ' ראשונה דק"ש שבה שם מ"ב מבואר דשם מ"ב הוא בראש ז"א בכח"ב כו'. ועיין בזהר פ' תרומה (דקל"ב ע"ב) שמא דמ"ב אתוון רזא דיליה אבהן דקא מתעטרן בעלמא עילאה כו' עד דעתעטרא באין סוף. ועמ"ש ע"ז בפרדס שער שלשים פ"ז. ועיין עוד בזהר פ' אחרי (דע"ח א') וברע"מ פרשת בהר (דק"ח ע"ב) ובהרמ"ז ר"פ תצא ובפ' בראשית (דף ד' ע"א)).
והנה המסעות היה בכל אחד מהם חנייה אחר כך והוא המשכות האור למטה להכניע הקליפות אך כדי שיהיה ההמשכה ממקום עליון מאד שעי"ז יוכנעו לזאת היה תחלה ההעלאה וכן בשם מ"ב שש כנפים כו' (ובשתים יעופף ובשתים דוקא העלאה והמשכה וזהו ג"כ ענין לוים וכהנים ובד"ה לבאר ענין המסעות נתבאר בענין קומה הוי' ויפוצו אויביך כו' שגם ע"י ההעלאה היה הכנעת הקליפות ע"ש):
ב והנה מבואר בפנים דענין: מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם - יש להבין מענין ברכת המצות, דהנה כמו שבמסעות היה נסיעה וחנייה כך במעשה המצוה יש ג"כ העלאה והמשכה. והיינו שהמשכת אור א"ס ב"ה שנמשך ע"י מעשה המצוה, כמו טלית וציצית המשכת המקיף ובחי' ל"ב נתיבות חכמה, ובתפילין המשכת מוחין - הנה המשכה זו הוא ע"י בירור ק"נ. שהקלף דתפילין והצמר דציצית נלקחו מק"נ וע"י קיום המצוה מבררים ק"נ ומעלים הניצוצים לשרשן.
והנה כדי שיהיה בירור והעלאה זו צ"ל תחלה המשכה מלמעלה: כי אלמלא עוזרו כו'. אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת. וזהו ענין ברכת המצות שהוא המשכת המקיף היינו הארת סוכ"ע שהוא המעלה ומגביה כו'. (ועמ"ש במ"א בפ' מקץ בד"ה המגביהי לשבת כו' שכל בחי' מקיף הוא המעלה למעלה)
ולכן הברכות על המצות הם מדרבנן, שהם המשכת מקיפים. וע"ז ארז"ל: ערבים עלי ד"ס - עלי דוקא שהוא בחי' מקיף כו'. וכמ"ש במ"א (בפ' שמות).
וזהו ענין מארז"ל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן - דלכאורה הל"ל כפשוטו "קודם" לעשייתן. ולמה אמרו לשון "עובר" ונצרכו אח"כ להוכיח דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא?
אלא כי עובר לעשייתן הפי' שהוא בחי' מקיף למעשה המצוה המעלה העשייה.
(וכענין מ"ש: נחלה עבר על נפשנו. עמ"ש מזה סד"ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך. וכענין פי': עובר לסוחר באד"ר (קכ"ח ב') ועיין בספר קול ברמה שם מלשון סחור סחור כו'. וכענין: ויעבור ה' על פניו כו'. ועיין בזהר פ' לך לך דע"ט ע"ב).
וזהו ג"כ ענין ההפרש בין ההמשכה שבתחלה לעורר המ"ן ובין המשכת מ"ד שנמשך אח"כ ע"י העלאת המ"ן, שההמשכה ההיא שאח"כ מאיר ומתגלה בבחי' פנימית משא"כ ההמשכה שבתחלה מאיר רק בבחינת מקיף וחיצוניות. וכמו: וימינו תחבקני שמחבקה בחיצוניותה. ועי"ז אשה מזרעת ומעלה מ"ן ועי"ז נמשך אח"כ מ"ד טפת דכר בפנימיותה להיות מזה הולדה. וגם ע"י שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר לפי שהמשכת מ"ד ואתעדל"ע הנמשך ע"י קדימת האתעדל"ת הוא מבחי' גבוה יותר מהאתעדל"ע שבתחלה.
וכ"ז מבואר בענין ברכת המצות שהברכה יש בה לשון נוכח: ברוך אתה כו' - והוא ההמשכה לעורר המ"ן. ואח"כ לשון נסתר: אשר קדשנו במצותיו - שלשון נסתר מורה על בחי' גבוה יותר כענין: הוא עשנו. והיינו ההעלאת מ"ן של מעשה המצוה שעולה למעלה מעלה. וכמ"ש בענין: עלי באר כו'. אח"כ: וצונו הוא ענין המשכת מ"ד שנמשך אח"כ ע"י העלאת המ"ן. כי: וצונו לשון צוותא והתחברות שנמשך המ"ד בבחי' פנימיות כו'. (וכמ"ש בלק"ת פ' בראשית בסוף ההקדמה לטעמי מצות שע"י המצוה נעשה יחוד זו"נ).
וכמ"כ הוא ג"כ בענין הקרבנות שהן בחי' העלאת מ"ן מנפש הבהמית שבנוגה כו' ועי"ז נמשכים ויורדים מ"ד. (עיין באגה"ק בד"ה למה נסמכה). אך ג"כ כדי שיהיה העלאת מ"ן הוא ע"י הכהן המקריב שהוא חסד עליון הנמשך להעלות המ"ן כו'.
וענין ההפרש בין תורה למצות שארז"ל: ויתר הקב"ה כו' ולא ויתר על ביטול תורה - שהתורה היא בחי' אברים הפנימים שבהם תולה עיקר החיות ונקיבתם במשהו. והמצות רמ"ח אברים דמלכא הם בחי' אברים החיצונים.
הענין הוא כי יש למעלה אורות וכלים. והנה התורה, שהיא בחי' חכמה ושכל - היינו שהיא מבחי' אורות. והמצות, שהן בחי' עשייה - היינו שהן מבחי' כלים.
(ועיין בע"ח שמ"א פ"ז דיחוד אור א"ס בחכמה נק': איהו וחיוהי חד, ונודע דחיוהי - פי' אורות, וגרמוהי - פי' כלים).
אך לפי שמ"מ שרש הכלים למעלה מן האורות, לכן פעמים אמרו: שהמצות הם למעלה מהתורה: וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו כו'. כי המצות שהן מבחי' כלים הן לגבי התורה שהיא בחי' האורות כמשל השליא שמקפת את הולד שנוצרה תחלה מהטפה.
(וכמ"ש באגה"ק ד"ה: איהו וחיוהי כו'. וזהו גם כן ענין: כברייתו של עולם ברישא חשוכא - שהוא שרש הכלים, והדר נהורא - בחי' אורות. ועמ"ש מענין זה בביאור ע"פ: וקבל היהודים כו').
והענין כי התורה הוא בחי' פנימיות והמצות הן בחי' חיצוניות. אך שהוא חיצוניות עליון, שלפיכך לא יוכל להתגלות רק החיצוניות, כענין: שתוק כך עלה במחשבה, והוא בחי' גלגלתא.
ולכן לפי שהן חיצוניות עליון מאד, ע"כ מצד זה הן למעלה מהתורה. (ועמ"ש בפ' מקץ בענין: שמונה נסיכי אדם) כמו שהגולגולת מקפת על המוח שהוא בחי' חכמה. (ועיין בפע"ח שכ"ב פ"ה בדפוס שקלאב)
אך מ"מ לפי שהתורה היא מבחי' מוחא בחי' חכמה שהוא בחי' פנימיות, לכן אמרו: שהתורה היא למעלה מהמצות. (ועמ"ש בפ' אחרי ע"פ: כי ביום הזה יכפר כו', וגבי שבועות ע"פ וידבר אלקים) ולכן התורה היא מזון לנפש, שהתגלותה בג"ע בבחי' פנימית בטעם ושכל, משא"כ מהמצות נעשים לבושים שאינן יכולים להאיר רק בדרך לבוש שהוא בחי' חיצוניות כו':
ג ומעתה נחזור לעניננו לענין המסעות, שהיה בהם נסיעה וחנייה העלאה והמשכה. וכמו שבמצות צ"ל עוד המשכה בתחלה כדי להיות ההעלאה, וזהו ענין: ברכת המצות עובר לעשייתן. כמו כן הוא בענין המסעות. וזהו ענין: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, שהוא המשכה תחלה מלמעלה מבחי' מוצאיהם דנש"י למסעיהם, היינו ליתן כח ועוז להיות ההעלאה.
ופי': ויכתוב משה - היינו חותמו של הקב"ה אמת. (עיין ברבות שמות פ' ה' ע"פ: חסד ואמת נפגשו, ואמת - זה משה. ועיין בהרמ"ז פ' ואתחנן (דרס"א ע"א) וזו: משה אמת כו' ע"ש.
וגם: ויכתוב - היינו כמו כתב סופר שבמשנה סוף גיטין. ופי' בגמרא: חתם סופר. וכן בקרא: וכתב דגבי ספר כריתות לפ"ד ר' מאיר בגמרא פירושו חתמו כו').
ויובן בהקדים כי יש ב' בחי' חכמה. וכמ"ש באד"ר: (קכ"ח ב') היינו כי: חכמה דאצילות - אתפשט ונפיק לל"ב שבילין, וע"ז נאמר: ונהר יוצא מעדן. אך: חכמה סתימאה - הוא בחי' דלא אתפתח, שהוא למעלה מהשכל וההשגה.
וזהו ענין: שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כ"ט ב') שאין הפי': כך עלה - בלי טעם ח"ו. אלא שהטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגה עד שנראה למטה כי אין טעם ברצון. והוא בחי' חכמה סתימאה (שנק' מחשבה בזהר פ' נח (דס"ה ע"ב). ועמ"ש מזה בביאור ע"פ אם בחקותי, ובד"ה ענין ק"ש).
ולכן גם משה שקיבל התורה, ואורייתא מחכמה נפקת הוא בחי' חכמה דאצי', לא יוכל להשיג כלל הטעם שבמחשבה העליונה, שהיא בחי' א"ס, שכל העולמות דאבי"ע אינן ערוך אליו ית'. (וזהו ענין: מאד עמקו מחשבותיך, וכדלקמן).
והנה י"ג מדות הרחמים, שהן י"ג ת"ד הן נמשכים ממוחא סתימאה. (ולכן גם למטה באדם צמיחת הזקן הוא אחר שיש לו גדלות המוחין. וכמבואר בש"ע א"ח (סי' נ"ג ס"ח) שהשנים שראוי להתמלאות בהם זקנו הוא אחר עשרים שנה. ומבואר בע"ח סוף שכ"ד בענין הטעם דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה, שאז נתיישבה דעתו כמ"ש בגמרא (ב"ב קנ"ו ב') ובהרמב"ם. והיינו לפי שאז נמשכים בו ב' מקיפים דאבא ל' מ' כו' ואחר שנכנסו אלו המקיפים אז נתמלא זקנו כמ"ש בפע"ח ש"י פ"ו שלכך אומרים יג"מ אחר שמ"ע כו'). אך מ"מ המשכתן ממו"ס הוא רק בבחי' שערות לבד. והיינו לפי כי הגם שהן מדות עליונות מאד - מ"מ להיות התהוות בחי' מדות מאור א"ס ב"ה דלאו מכל אלין מדות איהו כלל, אינו אלא ע"י צמצומים עצומים, כי הרי לא שייך בחי' מדות רחום וחנון, אלא א"כ שייך בחי' עולם ובריות שתפול עליהם מדת הרחמים. וכמ"ש באוצ"ח בתחלתו: כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא רחום.
וזהו: זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה - שהמדות אלו הם בגדר עלמין, וכמ"ש במ"א שאפילו בחי' סוכ"ע זהו בגדר עלמין. וא"כ לגבי מהותו ועצמותו ית' שאינו בגדר עלמין כלל, וגם עכשיו אפילו שנתהוו העולמות מ"מ כולא קמיה כלא חשיב. דהיינו שבאמת הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם, וכל הנבראים בטלים במציאות כביטול זיו השמש כשהוא תוך גוף השמש, ואין נופל עליהם שם יש כלל, כמ"ש באריכות בסש"ב ח"ב פ"ג וח"א פ"כ - א"כ קמיה ית' ממש, כמו שהוא לבדו הוא לא שייך כלל מדות אלו, אף שהם מדות היותר עליונים - דמ"מ מעולם המה.
משא"כ בחי' חכמה סתימאה, הוא בחי': חכים ולא בחכמה ידיעא - שהוא כמו שהוא ית' לבדו הוא גם אלו לא ברא העולמות כלל. (עיין מזה סד"ה: ואלה שמות).
וזהו פי' וענין: קדש - מלה בגרמיה, המבואר בזהר אמור (דף צ"ד) - שהיא בחינה שאינה שייכה לעולמות כלל, והיינו: מלה בגרמיה. ולא כמו המדות שהם תוארים פעול מאחרים, כמ"ש בהג"ה באוצ"ח בתחלתו בשם המפרשים.
ולכן המשכת י"ג מדות מח"ס, אינה אלא בבחי' י"ג ת"ד, עד"מ שהשערות אין להם ערך ויחוס כלל עם המוחין שבראש, ואין עיקר חיות המוחין מתפשט בהם כלל, שהרי אם יחתוך האדם שער ראשו לא ירגיש המוח כאב כלל, שאין מתפשט בהם אלא הארה מצומצמת בעלמא להיות להם רק יניקה ואחיזה במוחין.
כך הוא עד"מ ההארה הנמשכת מח"ס להיות התהוות יג"מ, שהן מקור לבחי' עלמין אבי"ע כו', ולהיות התהוות בחי' יש ושהיש בטל כו' - הוא רק מבחי' זיו והארה בעלמא ע"י צמצוצים עצומים כו'. (ועיין בסש"ב ח"ב פ"ט בהג"ה).
וזהו: זכור רחמיך כו' - שהזכרון אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או במעלה כו'. וזהו: מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. כי הנה התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים אבי"ע אשר זהו ענין: מה גדלו מעשיך - הוא מהמדות עליונות שהם מקורות לבחי' עלמין, והם לגבי מחשבתו ית' כמו שער האדם לגבי מוחין שלו עד"מ. א"כ מזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו ית' ומעלתה לאין קץ ותכלית על מעלת חיות כל העולמות כו'. ועיין מזה באג"ה בסופו ד"ה: דוד זמירות קרית להו.
והנה תיקון השביעי מי"ג ת"ד הוא: ואמת - שהוא מדה השביעי דיג"מ שאמר משה. ויש להבין על דרך שהקשה בזהר ר"פ ויקרא: ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת כו'?
אך הענין כי בתיקון השביעי נמשך ומתגלה אור הח"ס שלא ע"י צמצום דבחי' שערות. וכמ"ש באדרא: (קל"א ע' וקל"ג ב') תיקונא שביעאה פסיק שערא ואתחזין תרין תפוחין כו'. הה"ד: באור פני מלך חיים.
פי': פסיק שערא - היינו כמו שבפנים אין שום צמיחת שערות. וע"כ נקרא בחי' זו: ואמת - היינו גילוי האמת כמו שהוא לבדו הוא ואין זולתו. וזו היא מדרגת החכמה שנק': מלה בגרמיה. וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה שמעתי ממורי כו', ע"ש.
ובחי' זו נמשך ומתגלה בתיקון הז', כיון שבו מאיר אור הח"ס שלא ע"י צמצום השערות. משא"כ בשאר תיקונים שהם בחי' המדות, אף שהם מדות היותר עליונות: ורב חסד כו' - מ"מ כיון ששייכים לבחי' עלמין, אין בהם גילוי עצמיות חכמה סתימאה, שהוא כמו שהוא לבדו הוא אחד האמת ואין עוד כלל. והיינו לפי שההמשכה רק ע"י בחי' שערות כנ"ל.
(וקרוב לזה כתב הרמב"ם בפי' אמת, וז"ל: הוא שהנביא אומר: וה' אלקים אמת - כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אין צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. עכ"ד)
(ועיין ברבות וישלח פרשה פ"א מענין חותמו של הקב"ה אמת. ובשה"ש רבה ע"פ: לסוסתי ברכבי שהוא ע"ש: אני ראשון ואני אחרון כו'. ועמ"ש מזה בד"ה ראשי המטות):
ד וענין פי' ההארה שבתיקון השביעי שנק': באור פני מלך - יובן ע"ד דאיתא: צהבו פניו של רבי אבהו מחמת שמצא תוספתא חדתא. (וכ"ה בנדרים (דמ"ט ב') גבי ר' יהודא: חכמת אדם תאיר פניו - ולכן הי' פניו צהובין) הרי אור החכמה והשכל מאיר פניו ממש.
והגם דמה שתאיר פניו אינו רוחני כמו השכל שבמוח, כ"א הארה גשמיות - מ"מ היא למעלה הרבה מבחי' היניקה מהמוח שבשערות, שהם רק מותרי מוחין לבד. וגם שהם רק בחי' צומח לבד שאינן ערוך לעצמות בחי' המדבר. משא"כ הארה שהחכמה תאיר פניו - הרי היא נמשכת דוקא מעצמיות החכמה ממש. שלפי שמצא תוספתא חדתא ע"כ דוקא יאירו פניו. וגם שההארה היא בפנים שזהו עיקר מקום גילוי החיות כו'.
ועד"מ זה יובן למעלה ענין: באור פני מלך חיים - שהוא התגלות הארה עליונה מחכמה סתימאה ממש למעלה מעלה מבחי' שערות כו'. וזהו: כי באור פניך נתת לנו תורת חיים.
(ולכן אע"ג דתיקון ג' מי"ג ת"ד ג"כ פנוי משערות, כמ"ש בזהר (שם קל"א א') - מ"מ שאני תיקון השביעי שבו נמשך ומתגלה אור הח"ס כמו שחכמת אדם תאיר פניו - פניו דייקא, ע"כ נק': ואמת. וכן בתורה כתיב: תורת אמת היתה בפיהו, אמת קנה כו'. והרמ"ז ר"פ ויקרא כתב שדעת דעתיק המאיר ברישא דאריך מאיר בתיקון השביעי דדעת אסהיד באנפין כו'. ועיין מ"ש במבוא שערים ש"ג ח"ב פ"ב: והנה בעתיק אין בו שערות כו'.
וזהו ענין: כתפוח בעצי היער[3] דפי' הרח"ו הובא בספר נשמת דוד על שיר השירים: בעצי היער הם שערות דדיקנא והתפוח הוא תיקון השביעי, ובו מתגלית הארה כל שבעה תיקונין דגלגלתא: כן דודי - ז"א כו'. כי הארת פנים דא"א מאיר בפנים דז"א, כדלקמן.
ומה שנמשלו לעצי היער - היינו כמו שהשערות עד"מ הם רק בחי' צומח לבד שבמדבר, ואינן ערוך למהות האדם עצמו בחי' מדבר. ואמנם תיקון הז' נק': תפוח - שיש בו טוב טעם ומראה וריח. וכך ההארה דבחי' אור פני כו' שחכמת אדם ממש תאיר פניו כו': להצהיל פנים משמן - הוא בחי': שמן משחת קדש שהוא ח"ס כו'.
וזהו ענין: תפארת שיבה (משלי ט"ז ל"א) - שהוא בחי' הדרת פנים. עמ"ש מזה במ"א בפ' וישב בד"ה בכ"ה בכסלו. וע"ש פי': עטרת תפארת שיבה[4] - שהוא ענין: כובע ישועה - להמשיך בחי' הדרת פנים.
וכ"ז: בדרך צדקה תמצא - שבה ועל ידה נמשך בחי' עטרת תפארת. (ע' בזהר ח"ג מ"ב ב', ודל"ו סע"א) ועיין באג"ה סד"ה: וילבש צדקה כשריון. ועמ"ש בביאור ע"פ: שוש אשיש כו' כי הלבישני בגדי ישע כו'.
והנה בפי' האדרא מתלמידי האריז"ל בספר קול ברמה פי' ענין: ואמת - לפי שאינו משתנה כלל. וכבר נודע שכל אמת תליא בעתיקא עכ"ל. פי' כמ"ש: אני הוי' לא שניתי - שאין שום שינוי כו'. וגם ע"ד: מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו - הרי האמת הוא שאין שום הפסק להשפעתו, לאפוקי נהרות המכזבים בפ"ח דמסכת פרה.
וזהו שאמרה השונמית לאלישע: אל תכזב בשפחתך. דאין ר"ל שלא האמינה לדבריו, אלא דכוונתה שלא יומשך נשמתו ממקום שאין לו קיום והמשכה. ויובן עפמ"ש בענין זה בזהר בשלח (דמ"ד ע"ב).
וז"ש: דכל אמת תליא בעתיקא - כי למטה בז"א שיש ימינא ושמאלא לכן לפעמים מדת הדין מעכבת וגורם מניעת השפע ח"ו. משא"כ בע"ק דלית שמאלא בהאי עתיקא ע"כ אין שום הפסק ומניעה להשפעתו. וזהו ענין: מקור מים חיים - שתמיד נובעים.
וע"ז ארז"ל: כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק לעולם. וכמ"ש במ"א בענין: וארשתיך לי לעולם כו'. וזהו: אהבת עולם אהבתנו כו'. ועיין מ"ש בפ' יתרו בד"ה: הנה להבין שרש ענין מתן תורה בפי' וענין: כי לא אדם הוא להנחם. ולכן נק' בחי' זו: אמת.
והנה מזה יובן תוספת ביאור למה שנתבאר למעלה: דח"ס עצמה היא בחי' דלאו מכל אלין מדות איהו כלל, וזהו בחי' אמת - אין הכוונה ח"ו, שמבחי' אמת לא נמשכו הפעולות והטובות הבאות מהמדות רחום וחנון, לפי דכולא קמיה כלא חשיב - דחלילה לחשוב כן. וכמ"ש הרמב"ם שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו דייקא. וכנ"ל דפי': אמת - היינו שאין טובו והשפעתו פוסק לעולם ולא יכזבו מימיו ח"ו. וכן מבואר בזהר באריכות שם (דקל"ג ב') וכל טיבו לא פסיק כו' וכדכתיב באור פני מלך חיים.
רק הכוונה שההשפעה והאור נמשך שלא ע"ד ההשפעה הנמשכת מבחי' מדות שהעולמות תופסים מקום עד ששייך שם מדות אלו, אלא שבאות כל הטוב והאור שלא ע"י בחי' התפעלות המדות כלל. וזהו ענין: באור פני מלך חיים. וזהו ענין דבחי' אמת היינו: לא שניתי - שאין שום שינוי והתפעלות כו'. והוא מקור הטוב דכל טיבו לא פסק כו'.
והגם שבאמת גם המדות דאצילות אינן כלל מערך וסוג המדות דבי"ע, ואין המדה בחי' התפעלות ושינוי ח"ו, וכמ"ש באג"ה ד"ה: להבין משל ומליצה בשם המגיד נ"ע בפי' מ"ש אברהם: ואנכי עפר ואפר כו' ע"ש. ועמ"ש מזה בפ' יתרו בדרוש הראשון שע"פ: זכור את יום השבת כו'. ועמ"ש במ"א בד"ה: פתח אליהו בפ' וירא: שהשתלשלות המדות דבי"ע ממדות דאצילות הוא ע"ד משארז"ל: אין לך כל עשב כו' ע"ש. וכ"ש וק"ו המדות שלמעלה מהאצילות, שגבהו דרכיהן למעלה מעלה מהמדות דאצילות. וכמ"ש במ"א ע"פ: ה' יחתו מריביו.
אך עכ"ז לגבי אמתת אור א"ס ב"ה בעצמו לא שייך כלל גם מהות מדות שלמעלה מהאצי' כנ"ל. והמשכת הי"ג מדות הוא ע"י בחי' שערות כו' כנ"ל.
וזהו: הטוב כי לא כלו רחמיך - שבחינת ובטובו הוא עדיין למעלה מהמדות הנק': כי לא כלו רחמיך, שהן יג"מ. אלא שמבחי' ובטובו נמשכים היג"מ להיות: כי לא כלו רחמיך.
ופי': כי לא כלו - היינו כמ"ש באדרא (דקל"ג ע"ב) דחסד דעתיק הוא חסד דקשוט, דהיינו חסד של אמת, ופי' תלמידי האריז"ל שאינו נפסק לעולם כו'.
ואפשר ג"כ הפי' שתיקון: ואמת עם היותו למעלה מהמדות - אעפ"כ מאיר ג"כ הארתו בכל המדות. וכמ"ש: חסד ואמת נפגשו. וזהו ענין: כתפוח בעצי היער כנ"ל. ולכן נקרא החסד חסד דקשוט חסד של אמת ממש).
וזהו ענין: חותמו של הקב"ה אמת - כי הנה עיקר בחי' אמת היינו כשמשיג החכמה ויודע שכן הוא, משא"כ כשהיא עדיין בבחי' העלם ועין לא ראתה הרי אין ידוע האמת. ולכן חכמה סתימאה עצמה כמו שהיא נעלמת ולא שכיח ולא אתפתח - אין שייך לקרותה עדיין אמת, עד שנמשך ממנה הארה וגילוי בבחי' תרין תפוחין שהוא בחי' אור פני מלך.
וע"כ נק': חותמו - כמו חותם האדם שהוא רק בחי' עשייה. וכך עד"מ ההארה שבפנים היא כמו עשייה לגבי עצם החכמה שבמוח האדם שממנה תאיר פניו, אלא שמ"מ הרי החותם הוא קיום על כל דבר, והכל הולך אחר החיתום.
וכמ"כ למעלה בחי' הארת פנים נמשך מכח עצמיות הח"ס כנ"ל במשל, לכן הגם שנחשב בחי' עשייה לגבי מהות ועצמיות הח"ס - מ"מ זהו קיום הכל. וזהו ענין: וחתמנו בספר החיים וחתמנו בספר פרנסה כו' כי באור פני מלך חיים:
ה והנה כתיב: תתן אמת ליעקב - פי' יעקב הוא ז"א ובו הוא עיקר בחי' אמת. כי היג"מ: אל רחום כו' ואמת כו' - שאמר משה היינו שהמשיך היג"מ מא"א לז"א להיות גם בו י"ג מדות. (כמ"ש באדרא דנשא דקל"א ע"ב ודקל"ח ע"א) ואז נק' ואמת.
והגם שהאמת הוא למעלה בעתיקא ושם דייקא מקור האמת וכנ"ל - אך אינו בגילוי עדיין. אבל כשנמשך בז"א הוא מתגלה ואז שייך לקרותו: ואמת - שאז נודע האמת,
וזהו ענין: אסתכלותא דז"א בפנים דא"א, ועי"ז מקבל ק"נ ור"כ נהורין כו'. (וע"ש בפ' נשא (קל"א א') מתרי תפוחין כו' נהירין אנפוי דז"א, וכ"ה דקל"ג ב', ודקל"ו ב': נהירין אנפוהי כו'. ועיין (דקל"ה סע"ב) ואריכין כו' בגין דאשגח כו'. והיינו שז"א נמשך לו ק"נ מהש"ע נהורין שבפנים דא"א, וע"כ נק' זעיר לפי שנשאר אר"ך אורות מהש"ע נהורין שלא נמשכו בו. אכן לפעמים משפיע לו א"א כל הש"ע נהורין. וזהו ואריכין כו'. וע' בע"ח סוף שער א"א. ועיין באדר"ז דרפ"ח ב').
ועוד יש דברים בגו. והוא כי מז"א נמשך ג"כ למל' שהיא מקור דבי"ע הארת פנים שנמשך בו מא"א.
וזהו: עיניך יונים - כמו זוג יונים שמסתכלים תמיד זה על זה ומתענגים כו', וכך המל' מקבלת הארת פנים דז"א מה שמאיר בו פנים דא"א.
(וזהו ענין: יאר ה' פניו אליך - כדפי' באדרא פ' נשא (קל"ג ב') ובזהר ואתחנן (דרס"א א') גבי פנים בפנים דבר כו' בפי' הרמ"ז: שהפנים דא"א נתלבשו בפנים דז"א: ודבר עמכם. ובמק"מ פי': ז"א נתלבש במל' כו' והוא הארת פנים דא"א שנמשך לישראל, ע"י זו"נ כו')
ושם במל' הוא עיקר החותם. וזהו שבנעילה דיוהכ"פ אומרים: וחתמנו בספר החיים כו' - כי מל' דאצילות היא מקור הנבראים, ועלייתה בנעילה הוא למעלה מעלה עד דיקנא דא"א, ומבחי' הארת פנים נמשך בה בחי': חותמו של הקב"ה אמת. וזהו תתן אמת ליעקב כו'.
(לפ"ז א"ש כפשוטו שנק': חותם שהוא בחי' עשייה - כי המל' היא בחי' עשייה שבאצי', לגבי הכתר שנק': אצילות שבאצילות. ועיין בפע"ח שער תפלת ר"ה פ"ד בכוונת: מלך עוזר ומושיע ומגן - כי יש לה עתה אור כל הש"ע רבוי נהורין שבפנים דא"א כו' נמצא כו' ע"ש. ועיין פע"ח שער יוה"כ פ"ה).
וזהו ענין: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם - כי משה הוא שושבינא דמלכא שמנהיג המשכת אור א"ס, והמשיך מבחי' מוצאיהם שהוא ענין מקור נשמות ישראל, מלשון: מוצא מים.
והיינו כי הנה עצם הנשמות הם עלו במחשבה, אכן מקורם הוא בעצמות א"ס ב"ה בעל המחשבה בעל הרצון.
והמשכה זו ממוצאיהם הוא כדי למסעיהם - שעי"ז יוכלו להתעלות מלמטה למעלה בבחי' בכל מאדך - היינו להיות התגברות האהבה דנפש האלקית עד שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה', שאז הוא בחי' טוב מאד. שכדי להיות העלאה זו צ"ל תחלה המשכת כח מלמעלה, וכמ"ש: ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו - שכאשר האב רוצה להגביה ולעלות בנו הקטן אליו הוא ע"י שמשפיל קומתו אליו, ואז מגביהו על זרועותיו כו'. ועמ"ש ע"פ זה בד"ה קדש ישראל בפ' פינחס.
(והנה הענין שהכח לההעלאה הוא ע"י ההמשכה מבחי' חותמו של הקב"ה אמת, הוא מובן ממשנ"ת למעלה, דבחי' אמת היינו כמו שהוא לבדו הוא ואין זולתו. ולכן חכמה עילאה נק': אמת - לפי שזהו מדרגת החכמה שהיא בחי' ביטול ממש. וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה. ולכן מבחי' אמת נמשך המשכת הביטול ג"כ למטה להיות ביטול היש. ולכן הכח להיות ההעלאה והביטול הוא ע"י: ויכתוב משה - שהמשיך גם למטה מבחינת אמת. וכמ"ש: ואמת ה' לעולם. ועמ"ש עוד במ"א מענין המשכת הביטול מח"ע למטה, שעי"ז יהיה הכח להיות ביטול היש. והוא ע"פ והיה לכם לציצית כו' ע"ש.
אך להבין ענין שמוצאיהם ושרשם של נש"י הוא מבחי' אמת, היינו כנ"ל שמוצאיהם ושרשם הוא בעצמות א"ס ב"ה בעל הרצון כו', שהוא בחי': מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו - שהוא בחי' אמת. וכמ"ש: אותי עזבו מקור מים חיים. וגם כח היחוד דזו"נ שמשם נמשכו הנשמות עצמן הוא בא ונמשך ע"י הסתכלות בא"א.
(ועיין* בזהר שלח קס"ג ב': אמת כלול דו"נ כחדא כו'. ועיין בזח"ב בשלח נ"ז ב', יתרו פ"ט א', צ' סע"א בענין: אמת ליעקב. זח"א לך לך צ"ו א', ח"ג ויקרא י"ב ב', אחרי ע"ג ב'. נשא קל"א ב', קל"ד א'. ואתחנן רס"ז א' האזינו רצ"ז א')
ועמ"ש ע"פ: ואלה המשפטים - איך שמשה ממשיך הדעת לנש"י והמשכה זו הוא ענין: כי תקנה עבד עברי - היינו מבחי': בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו' ע"ש. וזהו ענין: מוצאיהם שמבחי' עבר הנהר כו', והמשכת הדעת הוא ממש מתיקון ואמת, וכמ"ש הרמ"ז ר"פ ויקרא.
והנה המשכת אתערותא דלעילא זו דבחי': ויכתוב משה את מוצאיהם - הוא ע"י עסק התורה. וכמארז"ל: המאור שבה מחזירן למוטב. ולכן נק': תורת אמת: ובאור פניך נתת לנו תורת חיים.
וזהו: כתבם על לוח לבך דהיינו כדפי' בענין: ויכתוב משה שהוא המשכת חותמו של הקב"ה. ועיין מ"ש בפ' בראשית סד"ה להבין ענין הברכות בפי' חתום תורה בלמודי כו'. וזהו ענין חותם בברוך כו' ע"ש. (ועיין מזה בזהר ס"פ צו דל"ה א', ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת בפי': תתן אמת ליעקב כו' מימי קדם).
ועוד יובן ענין זה איך שהמשכה זו הוא ע"י עסק התורה, עפמ"ש במ"א סד"ה וידבר דבמדבר סיני. ובד"ה וידבר דעשרת הדברות: שע"י עסק התורה נמשך בחי' מזליה ומקור דהנשמה להיות בנשמה המלובשת בגוף כו' ע"ש. וזהו ממש ענין המשכה מבחי' מוצאיהם למסעיהם כו').
והנה אח"כ נאמר: ואלה מסעיהם למוצאיהם - היינו בחי' ההעלאה מלמטה למעלה (ועמ"ש ע"פ: יונתי בחגוי כו' בפי' ולכי לך):