Enjoying this page?

ביאור

Video

ביאור ע"פ על כן יאמרו המושלים באו חשבון

ושרש הדברים בפי' וענין: חשבונו של עולם - הוא על פי מה שכתוב בזהר פרשה פקודי (דרכ"ה סע"ב): ת"ח אית מדידו טמיר וגניז, ואית חושבן דקיימא אגניזו טמיר וגניז, והוא בחי' קו המדה.

וכן בלק"ת פרשה וירא פי': חשבון - אבא, מחשבה עילאה, ה"ג דאבא כו'. ועיין במא"א אות חי"ת סעיף ע"ה, כי הגבורות הם נותנים קצבה ומדה לכל סדר השתלשלות, כמה יהיה גילוי אלקות בכל עולם לפי ערכו ותכונתו.

והנה ידוע כי גילוי אור א"ס ב"ה הוא ע"י התלבשותו בספי' חכמה, שהוא בחי' אין וביטול, משא"כ ביש אין אור א"ס מתגלה כי: אין אני והוא כו'. וע"כ חשבונו של עולם כמה יהיה הגילוי בכל עולם זהו לפי ערך התגלות החכמה.

כי האמת: שכולם בחכמה עשית - אך אין התלבשות החכמה בכולם בשוה. ובמקום שהחכמה מרובה שם - הוא מדרגה היותר עליונה, ובמקום שמתמעט ומתצמצם - נעשה למטה מטה כו'.

והשוקל בחי' חכמה הוא ענין: קו המדה, כמו שכתוב במ"א על פי מאמר הרע"מ ר"פ תשא: אבנא למשקל בה דא יו"ד כו', וזהו ענין חשבונו של עולם.

והנה בעולם הזה שהוא ההעלם היותר אחרון מצד סדר ההשתלשלות, וחושך כפול ומכופל שמצד סדר ההשתלשלות מתמעט מאד גילוי החכמה וההשגה כו' - הנה הוא עולם המעשה, להמשיך בו גילוי אור א"ס ב"ה למעלה מההשתלשלות והגילוי שבעולמות העליונים.

והיינו על ידי מתן תורה. שהתורה שרשה ויסודתה בהררי קדש חכמה עילאה ממש, אשר על זה אמרו: אורייתא וקב"ה כולא חד, מה שאין כן גילוי החכמה בעולמות עליונים הוא רק הארה מבחי' חכמה עילאה. ואי לזאת על ידי עסק התורה ממשיכים למטה גילוי מלמעלה מסדר השתלשלות. וזהו: ונחשב חשבונו של עולם - להמשיך ברכה והמשכה ממקור בחי' חשבון דקו המדה, מחשבה עילאה כו'.

ועפ"ז יש לומר ג"כ פי': המושלים - כפשוטו, לשון משל. והיינו כי התורה נקרא משל הקדמוני שהיא משל ולבוש לבחי' קדמונו של עולם, שהתגלותו הוא על ידי התורה שהיא חכמה עילאה כנ"ל. וכמו שכתוב בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא, ע"ש מענין זה. ולכן על ידי זה: בואו ונחשב חשבונו של עולם וכנ"ל.

וכמ"כ על ידי קיום המצות. והנה בענין מצות ל"ת מבואר למעלה, שע"י אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין. וכן על ידי מ"ע.

דהנה במצות צדקה ארז"ל: כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כי הנה בחי' מל' דאצילות נקרא חשבון. וכמ"ש בזהר פרשה פנחס (דר"כ ע"ב): וחשבון דא הוא עלמא דתליא בדבורא.

כי הנה התחלקות החיות מאור א"ס לכל העולמות ברבוי התחלקות המדרגות: היש מספר לגדודיו, ואין ב' ברואים שוים - זהו מבחי' דבור העליון משינוי הצירופים. וכמ"ש במ"א בפרשה וארא ע"פ וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', וע"פ ויעש דוד שם באגה"ק.

ולכן בחי' המל' שהוא בחי' הדבור עליון, שם הוא החשבון. וכמ"ש: המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. וע' מזה בזהר בראשית (דף ב' ע"א). וכתיב: מונה מספר לכוכבים. והוא בחי' התפשטות החיות בבחי' ממכ"ע לכל חד וחד כראוי לו, לפי מזגו ותכונתו. וזהו: עיניך בריכות בחשבון[1].

ועיין מה שכתוב בד"ה וספרתם לכם בענין: שעורה שעור ה'. ובד"ה: וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר כו'.

וז"ש בזהר פרשה פקודי (דרכ"ה ע"ב): ואית ליה לבר קדש אחרא לתתא דקיימא תחותיה וקאים בחושבנא כו'. והיינו בחי' מל' דאצילות מקור דבי"ע כו', ע"ש. וע' מ"ש לקמן ע"פ: מי מנה כו' ומספר כו'.

והנה כ"ז החשבון הוא התחלקות החיות להיות ריבוי הנבראים. וע"ז נאמר: מה רבו מעשיך. אבל חשבון גדול הוא כמ"ש: הללוהו כרוב גודלו. כי גודלו היינו התגלות אור א"ס ב"ה ממש מבחי' סוכ"ע. וכרוב גודלו - היינו שיש בזה ג"כ ריבוי. בחי': גבוה מעל גבוה. וכנודע שמה שעכשיו הוא סובב ומקיף יומשך לע"ל בבחי' פנימי, ויומשכו מקיפים עליונים גבוהים יותר כו'. וכמ"ש במ"א ע"פ: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו'. והמשכה זו הוא מבחי': שמו הגדול.

וזהו ענין: חשבון גדול - התגלות בחי' רוב גודלו ריבוי האורות עליונים. והמשכה זו הוא ע"י המצות וכמ"ש: זורע צדקות מצמיח ישועות - בחי': ש"ע נהורין - אשר נמשכים מבחי' חשבון גדול.

ולכן ג' בחי' חב"ד הם כל א' כלול ממאה וזהו השי"ן, וגם ז"ת כל א' כלול מיו"ד וזהו העיי"ן. וכמ"ש בע"ח שער א"א פט"ו, והרמ"ז פרשה בראשית (בדף ד' סע"ב): דהיינו בחי' ריבוי האורות כו'. וע"ש בע"ח בשם האדרא (דקכ"ח ע"ב) שהם בחי' ש"ע רבוא נהורין. ועמ"ש מענין חשבון גדול בביאור ע"פ וספרתם לכם, ובד"ה והיה לכם לציצית.

וזהו ענין בואו חשבון דקאי על המצות, כמארז"ל: ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה כו'. דהיינו כמו בצדקה כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול דייקא, שממשיך גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, בחי' שמו הגדול. והמשכה זו היא בבחי' מדת מלכותו ית', מקור דבי"ע, הנקראת חשבון וזהו בואו חשבון. ועד"ז הוא ג"כ בכל המצות.

וע"ז נאמר: והיה מספר בני ישראל כו' אשר לא ימד ולא יספר - לפי שממשיכים מבחינת חשבון גדול כו'. וכמ"ש בביאור ע"פ: מי מנה הנ"ל.

והנה בעבודת ה' צ"ל ג"כ ב' בחי' חשבון:

הא', כמ"ש בזהר פ' קרח (דקע"ח א') דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים. בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא ויתוב מינייהו ויבעי עלייהו רחמי כו'. וכמו שכתוב ענין זה באריכות בסש"ב פכ"ט.

והב', הוא המחשבה וההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה ומלכותו למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית כו': ואשר קדשנו במצותיו - שהם המשכות אור א"ס ב"ה ממש כו':

וענין עיר סיחון דקאי על התפלה, כי התפלה נק' צלותא, וכמ"ש בדניאל [ו' י"א]: ומצלא ומודה כו'. ויעתר יצחק - תרגומו: וצלי יצחק.

והענין כי מצלי הוא לשון הטייה, כמו אצלי ודוך[2] (בגמ' ספ"ק דביצה). וכן תרגום: לא תטה משפט - לא תצלי.

והנה התפלה הוא כענין: יהי רצון - שממשיכים ועושים בחי' רצון, ורצון הוא בחי' כתר. וזהו ענין סנד"ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. וכמ"ש ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים, ובד"ה נר חנוכה כו' מזוזה מימין כו'.

והנה המשכת בחי' כתר הוא, שממל' דאצי' נעשה עתיק יומין וכתר לבריאה, וכן ממל' דא"ס נעשה עתיק יומין וכתר לאצילות. וכמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג שהכתר הוא הממוצע כו'.

וזהו ענין שהתפלה נק': צלותא לשון הטיה - שממשיכים ומטים כביכול הארת אור א"ס ב"ה שיהיה נמשך להיות בבחי' כתר לאצילות.

וזהו ג"כ פי': עתיק יומין, מלשון: המעתיק הרים. ומלשון: אשר העתיקו אנשי חזקיה - שמעתיק מספר אל ספר. וכך הוא ההמשכה מבחי' מל' דא"ס להיות: יהי רצון עתיק וכתר לאצילות כו'.

ובזה יובן מארז"ל בפ"ק דברכות: (דף ה' סע"ב) בענין כשלא המתין על חבירו המתפלל והניחו יחידי בבהכ"נ: ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר: ויעתק צור ממקומו.

כי ע"י התפלה הוא גורם המשכה מלמעלה למטה, וזהו המשכת בחי' ע"י וכתר. וזהו ענין השראת השכינה. וכמ"ש מזה בביאור ע"פ שחורה אני ונאוה: דבחי' מל' דאצי' כשנעשים ע"י דבריאה זהו פי' שכינה ששוכן בבי"ע כו', ע"ש. ולכן להפך מחמת שטרף תפלת חבירו נאמר: ויעתק צור כו': שהוא הסתלקות השכינה ח"ו.

וזהו שנק' התפלה: שיחה - לשון הזזה. וזהו ג"כ ענין: וישע ה' אל הבל - ל' פנה. והוא ענין הנ"ל בפי' צלותא לשון הטייה.

ועד"ז י"ל ג"כ פי' מארז"ל: בשעה שישראל אומרים אמן יהא שמיה רבא הקב"ה מנענע ראשו. וכמבואר ענין זה ס"פ שלח.

אך פי' הנענוע י"ל שזהו כענין: וישע ה' אל הבל וכנ"ל. וזהו פי': כנועם שיח סוד שרפי קדש - דפי' שיח היינו כנ"ל בענין התפלה שנק' שיחו.

והנה יש לעומת זה ג"כ: עיר סיחון - והוא ע"ד מ"ש בדור הפלגה: נבנה לנו עיר כו'. וכמ"ש בזהר פ' נח: (דף ע"ד א') נתקין באתר דא עיר כו'. (ושם דף ע"ד ב') והיינו המשכת בחינת אותיות בסטרא דקליפה, כמו לשון הרע ודומיהן.

ועמ"ש ע"פ: זאת תהיה תורת המצורע - כי כל צירוף נק' בית וכללות הדבור נק' עיר. וע"ז ארז"ל כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה כו'. ועמ"ש בפ' ויחי ע"פ: אסרי לגפן בפי' עירה. ובפ' בשלח בד"ה לסוסתי ברכבי פרעה, בענין אותיות שבלעומת זה כו'. ועיין בזהר פ' בלק (דף קצ"ט סע"ב ודף ר"א ע"ב)

ועיין בע"ח שער מ"ח פ"ג בפי': אם תגביהי כנשר משם אורידך נאם ה'. והפי', שנאם ה' ודבורו הוא המוריד ומשפיל הקליפות היצה"ר וסט"א. וכך האדם ע"י עסקו בתורה כו'. וכמ"ש בפ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת כו'.

וזהו: ומגיד לאדם מה שיחו. דהיינו אם לא נתפתה ביצרו לימשך ח"ו באותיות ודבורים האסורים. כ"א שיחו הוא התורה, שהיא בחי' מ"ה כו'. וכנ"ל

  1. 1 צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק: (שיר השירים פרק ז פסוק ה)
  2. 2 ביצה יד, א - א"ל רב אחא ברדלא לבריה דכי דייכת אצלי אצלויי ודוך רש"י אצלי אצלויי ודוך - הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי: